מה עושים עם הגוף? שתי תערוכות במילאנו מציעות גישות מנוגדות

שתי תערוכות שנפתחו במילאנו לאחרונה מציעות הסתכלות על גוף האדם מהפנים אל החוץ ומהחוץ פנימה. הראשונה מתמקדת בהתבוננות בגוף והאחרת בחוויות הגוף, והמתח בין שתי הגישות מודגש גם באופן הצפייה בתערוכה.

התערוכה בפונדציונה פראדה מילאנו מבוססת על אוסף מודלים אנטומיים, ריאליסטיים להחריד, של הגוף הנשי ואבריו הפנימיים. מדובר בפסלי שעווה מהמאה ה־18, ששימשו בין היתר לצרכי מדע ולימודי רפואה בעידן הנאורות. במקביל, בהאנגר פירלי ביקוקה מוצגת רטרוספקטיבה של האמנית אן ורוניקה יאנסנס (Ann Veronica Janssens), שמציעה לצופיה חוויות חושיות, ביניהן נדנדות ענק וחדר ערפל דחוס ומבלבל.

גוף האדם תמיד היה ועודנו נושא למחקר מדעי כמו גם מקור ליצירה וחקירה אמנותית. התערוכה ״שעוות אנטומיות״ בפונדציונה פראדה ממשיכה את המגמה של מפגש בין המדע לאמנות, ובין תקופות עתיקות לעכשווי – קו מנחה בפעילות המוזיאון הפרטי בשנים האחרונות. מוצג בה חלק קטן מאוסף של פסלי שעווה ושרטוטים אנטומיים מהמאה ה־18, שמגיעים מלה ספקולה, חלק ממוזיאון האוניברסיטה של פירנצה.

בקומת הקרקע, כמעין פרולוג, מוצגת בבדידות מזהרת עבודת וידאו הופכת קרביים של במאי הסרטים הקנדי דיוויד קרוננברג (David Cronenberg), המוסיפה לפסלים פרשנות אמנותית עכשווית. היא מוקרנת על גבי מסך ענק בתוך מבנה רב צלעות, שיחד עם מקומות הישיבה המדורגים בתוכו, מתכתב עם האדריכלות של חדרי ניתוח באוניברסיטאות. המסך מחלק את תא ההקרנה המוזר לשני חלקים אפלוליים, ויוצר תחושת בידוד וניתוק.

קרוננברג צילם ארבעה מפסלי השעווה האנטומיים כשהם צפים על פני מים, והמצלמה עוברת מפני הדמויות ומתמקדת בקרביים שלהן, בסרט קצר, בן פחות מארבע דקות ״ארבע נשים לא נאהבות, נסחפות על ים ללא תכלית, חוות את האקסטזה של נתיחה״ (תרגום חופשי מהמקור: Four Unloved Women, Adrift on a Purposeless Sea, Experience the Ecstasy of Dissection). בעבודת עריכה מדוייקת וסאונד מורבידי הוא יוצר אווירה קודרת ומסתורית, המעלה תחושות סותרות של משיכה וסקרנות למול גועל ורתיעה, כמו תוצאת המפגש בין יופי אנושי וחי למוות ולקור הרוח המדעי.

קרוננברג, במאי נחשב של סרטי אימה גופניים במיוחד (״הזבוב״, ״קוסמופוליס״), מתאר את המפגש שלו עם דמויות השעווה הריאליסטיות: ״במאמץ ליצור דמויות שלמות ומנותחות חלקית, ששפת הגוף והבעות הפנים שלהן לא מעידה על כאב או ייסורים, לא רומזת שהן עוברות עינויים או אפילו ניתוח, יצרו דמויות מלאות חיים שנראות בעיצומה של אקסטזה. הבחירה המדהימה הזו מצדם של הפסלים, לפסל כך את הדמויות, היא ששבתה את דמיוני: מה אם הנתיחה עצמה היא זו שגרמה לאקסטזה, אותה התלהבות כמעט דתית?״.

הצורך להפוך את הגוף הנשי בתצוגה מדעית למשהו חינני היטה את המראה לכיוון של הנאה כמעט מינית או התעלות דתית. הייצוג בסרט חושף ואף מדגיש את ״המבט הגברי״ וה״מדעי״ על הגוף הנשי, עוד לפני שפוגשים ורואים את הפסלים. משהו בסרט גובל בפורנוגרפיה, בתחושת פולשנות מעוררת אימה (תחום התמחותו של הבימאי הוותיק).

בקומה העליונה של אולם התערוכה מוצגים ארבעה מהמודלים העתיקים של גוף נשי, עשויים שעווה, ובכל אחד מהם נחשפים ומוצגים איברים שונים. ביניהם נמצאת ״ונוס״, מודל של גוף אישה עם שרשרת פנינים, שאיבריה ניתנים לפירוק והרכבה. לתצוגה הפסבדו־מדעית תורמים עוד תשעה מודלי חתך של אברי הרבייה הנשיים, ו־72 רישומים אנטומיים מדוייקים. הישירות והריאליזם של המודלים והשרטוטים חושפים כל פרט של תוך תוכינו, ללא צורך בתיווך כמעט. ולשם כך הם נוצרו – כדי לאפשר לקהל הרחב דרך ישירה להבנה של גוף האדם.

הצורך להפוך את הגוף הנשי בתצוגה מדעית למשהו חינני היטה את המראה לכיוון של הנאה כמעט מינית או התעלות דתית. הייצוג בסרט חושף ואף מדגיש את ״המבט הגברי״ וה״מדעי״ על הגוף הנשי, גובל בפורנוגרפיה, בתחושת פולשנות מעוררת אימה

מוזיאון הספקולה הוא המוסד המדעי הראשון שנפתח לציבור במטרה לחנך את הקהל הרחב, והוא אחד ממוזיאוני המדע החשובים באירופה. באוספיו מיליוני בעלי חיים, מעל 1,400 מודלי שעווה אנטומיים ואלפי שרטוטים. עבודות השעווה של האוסף הן יצירות אמנות מרתקות בפני עצמן (מהבחינה הפיסולית). המוזיאון, שהוקם ב־1771, נועד להציג את שיאו של עידן הנאורות המדעית. עידן שבו המדענים (הגברים) ראו את גוף האדם הגברי כמודל המושלם, ומנגד הגוף הנשי היה אפוף מסתורין.

בכדי ״להקל״ על הקושי של החשיפה של גוף נשי לציבור, נעשתה הבחירה בתצוגה שבה ״הדמויות מונחות על בד משי ומזרן משובח, בתוך וויטרינה מצופה בזהב. גוון הפנים שלהן ורוד, והשיער (הבלונדיני או השטני) מונח בצורה מסודרת לאורך הגוף ומגיע עד הירכיים, ותנוחתן חיננית וטבעית״ (הטקסט מתוך תיאור התערוכה).

עבור הצופים בפונדציונה פראדה, המפגש עם המוצגים המבותרים בשילוב הבעות הפנים הכה־אסתטיות, או אקסטטיות, כפי שרואה אותן קרוננברג, מעלה רגשות מעורבים של משיכה מהפנטת ובו זמנית רתיעה ולחץ. התערוכה כמו שולחת אותנו להתבונן בקרביים שלנו או לפחות מזמינה לרגע של הרהור על משמעותו של הגוף הפיזי.

הבחירה להציג מוצגים מדעיים – ארכאיים ככל שיהיו – בקונטקסט של תערוכה במוזיאון לאמנות עכשווית, היא הזמנה לשיח אמנותי רחב יותר, לשיח על החברה ועל האדם. אם יש בתערוכה גם ביקורת על העיסוק הראוותני והפולשני בגוף הנשי, היא מהדהדת בראשם של המבקרים ולא נאמרת במפורש.

מגרש משחקים למבוגרים

האמנית אן ורוניקה יאנסנס שנולדה באנגליה, וחיה בבלגיה, חוקרת מאז סוף שנות ה־70 את התפיסה החושית דרך תופעות מופשטות כמו אור, צבע, סאונד ואוויר, ומזמינה את הצופים לחוות מציאות חושית שונה בסביבות שהיא מייצרת. התערוכה הרטרוספקטיבית ״גראנד באל״ בפירלי האנגר ביקוקה, מציגה מבחר מקיף מיצירותיה של יאנסנס לאורך קריירה מרשימה של יותר מ־40 שנה, וכוללת הפקה מחדש של חלק מהעבודות הגדולות והחשובות ביותר שלה, לצד יצירות שנוצרו במיוחד לחלל התעשייתי והייחודי של ההאנגר.

יאנסנס חוקרת את האופי החושי והפרפורמטיבי של החלל והאדריכלות, ויוצרת יצירות שהן זמניות ומשתנות בהתאם לאינטרקציה שהן מייצרות עם המבקרים והסביבה. לכבוד התערוכה היא מתערבת ישירות באדריכלות של ההאנגר על ידי שתי עבודות חדשות, המשתנות בהתאם לשעות היום ולמזג האוויר.

האחת היא פתיחה של חלונות התקרה של ההאנגר (לראשונה!) המאפשרת לאלומות אור טבעי לחדור פנימה, במראה קתדרלי מרגש. השנייה היא ״גלים״, מעין וילונות מתנפנפים התלויים על פתחים שבעדם נראית החצר המוריקה שמחוץ להאנגר. יאנסנס מטשטשת את הגבולות בין פנים לחוץ בעזרת רשתות דקות ושקופות, עשויות PVC ותלויות מהמשקופים העליונים בלבד של דלתות החירום הפתוחות.

התערבותה באדריכלות ממשיכה ביצירה מחדש של העבודה Area, שהוצגה לראשונה בסוף שנות ה־80: במה של בלוקי בטון שלא כולם מקובעים. ההליכה עליהם יוצרת רעש וחוסר יציבות קלה, ומזמינה את המבקרים להקדיש יותר תשומת לב לאופן ולפעולה של ההליכה. העבודה מתחמת איזור בחלל ההאנגר העצום והופכת לסוג של מרכז שעליו מוצגות עבודות נוספות.

״כותרת התערוכה ׳גראנד בל׳ מרמזת על הצד הפרפורמטיבי של הפרוייקט, שמזמין את המבקרים לחוות כל יצירה, בדגש על מערכת היחסים הדינאמית הנוצרת בין המיצבים, האדריכלות, וגוף האדם – ״כמו בריקוד, שבו כל אלמנט הוא הכרחי בכדי שאחרים יחשפו את עצמם באופן מלא״, כותבת האוצרת, רוברטה טנקוני. 

סוגר את התערוכה מיצב של חדר מלא בערפל מלאכותי, דחוס, מואר חלקית באור טבעי. כשנכנסים פנימה, כל אחד מגשש את דרכו בערפל, שבו תכונותיו של החדר מטושטשות ונעלמות, כמו גם הגופים של שאר המבקרים. זוהי חוויה חזקה ביותר של ורטיגו

יאנסנס חוקרת אופנים של ״פירוק והמסה״ של החלל עצמו. העבודה ״חלל אינסופי״ היא מבנה מלבני חלול, שאין לו פינות או קצוות, והיא מעמתת את המבקרים עם סביבה לבנה לחלוטין, שבה אפקט אופטי מונע מהעין להבחין בממדים ובגבולות. המיצב שסוגר את התערוכה הוא חדר מלא בערפל מלאכותי, דחוס, מואר חלקית באור טבעי. המבקר הנכנס פנימה מגשש את דרכו בערפל, שבו תכונותיו של החדר מטושטשות ונעלמות, כמו גם הגופים של שאר המבקרים. זוהי חוויה חזקה ביותר של ורטיגו ואינסוף, של יש ואין חומר.

במהלך שבוע האמנות במילאנו (הצמוד לשבוע העיצוב) אמנית הפרפורמנס אן תרזה דה קירסמקר התארחה בתערוכה עם כוריאוגרפיה שיצרה במיוחד בשם Pioverà (מאיטלקית: יירד גשם). המופע שלה, שהשתנה בהתאם למיקום אלומות האור בשעות היום, נתן פרשנות נוספת לאופן התנועה של גוף בחלל ולאינטרקציה המגוונת של הגוף עם העבודות. 

התערוכה כולה יוצרת אווירה של פארק שעשועים למבוגרים, לא צבעוני, לא צפוף, אך יש התרגשות באוויר והרגשה של משחקיות בהזמנה של הצופים לחקור את הסביבות שבהן אנחנו נמצאים, באמצעות הגוף שלנו. אחת העבודות הבולטות שיוצרות את ההרגשה הזו  היא swings, שלוש נדנדות פשוטות התלויות מהתקרה שמצויה מעליהן בגובה עצום. גופם של המבקרים הוא הכרחי בהתממשות העבודה, ונוכחותן של נדנדות מהדהד את הטשטוש בין פנים לחוץ.

ההזמנה להתנדנד היא משחקית, אך ההתנדנדות בפועל יוצרת מצב שבו התפיסה שלנו כצופים משתנה, מרגישים את תנועת האוויר ובו זמנית משאירים זכר מעצמנו על משטח הנדנדה המצופה בפילם רגיש לחום, שמגיב לגוף האדם בשינוי צבע. ההתנדנדות לא רק מאפשרת לצופים להרגיש לרגע שוב כילדים – הם גם הופכים לפרפורמרים, המרגישים את המבטים של המבקרים האחרים והמצלמות המכוונות כלפיהם.

שתי התערוכות, מנוגדות באופיין כמו שני קצוות העיר שבהם הן ממוקמות, מציעות התייחסות לגופניות שלנו. בשתיהן נוכחת מאוד התחושה והמודעות עד כמה הגוף שלנו מבוקר ומוגבל, גם בחללי אמנות עכשווית. מספר רב של שומרים הבוחנים כל צעד של הצופים לצד העבודות, משחקים תפקיד חשוב בחוויה הגופנית בשתי התערוכות.

בכניסה לתערוכה של יאנסנס שומר בכניסה, שנראה יותר כמו סלקטור למועדון נחשב בברלין, מוודא שהצופים פותחים את החוברת של מפת התערוכה המכילה את שמות היצירות והסבר לא ידידותי למשתמש של מה אסור ומותר לעשות בכל עבודה.

בפונדציונה פראדה המצב לא הרבה יותר טוב. פרט לשומרים, ויטרינות הזכוכית המקוריות של לה ספקולה מוקפות בסימוני אזהרה המונעים התקרבות, התאורה הנמוכה (ככל הנראה נועדה לשמור על המודלים העתיקים והרגישים) מקשה גם היא. נוסיף לכך את הרתיעה הטבעית מפני המראות החשופים והמזעזעים לעתים, ונקבל תערוכה שבה המבט מוטה על עבר המדעי, המנותק, והגוף החשוף על אבריו ועובריו נותר מנוכר ומבודד.

---

Cere anatomiche: La Specola di Firenze | David Cronenberg
פונדציונה פראדה, מילאנו. נעילה: 17.7

Grand Bal | אן ורוניקה יאנסנס
פירלי האנגר ביקוקה, מילאנו. נעילה: 30.7.

הכותבת היא אוצרת המתגוררת בוונציה. בעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת IUAV  בוונציה ותואר ראשון באדריכלות מאוניברסיטת תל אביב