כל מה שחשוב ויפה
רחינה חוסה גלינדו. צילום: מייקל נאס
רחינה חוסה גלינדו. צילום: מייקל נאס

״מדדים חיוניים״ חושבת את האמנות קודם כל באמצעות הגוף

בתערוכה ״מדדים חיוניים״ במוזיאון חיפה הגוף המבקר הופך באחת לחלק מכוריאוגרפיית הנשימות והלמות הלב, נדרך ונרפה, שואף ונושף

בכניסה לחלל התערוכה ״מדדים חיוניים: דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית״ במוזיאון חיפה (אוצר: קובי בן מאיר), נושפת ונושבת עליי עבודתה של ענבל הופמן, ״אנכי מתנפח״. בעוד אני מנסה להבין את המרחב היא מאלצת אותי לסובב את ראשי שמאלה במעלה המדרגות. שקית פלסטיק שנגזרה בצורת עיגול, נשאבת אל הקיר כאילו הייתה בטן שמנסה להיצמד אל הגב.

הנשימה שלי מסתנכרנת עם פעולת השאיבה־נשיבה. האוויר נכנס באמצעות משאבה, מנפח את השקית בעדינות ובאיטיות. נדמה שלמשאבה נגמר האוויר, אבל הוא ממשיך להגיע ולהיכנס בין חריצי הפלסטיק של השקית. ואז מתחילה שוב פעולת השאיבה, הריקון, והשקית נצמדת כל כך אל הקיר, שאני כמעט רוצה לקרוע אותה, להכניס מעט אוויר; להצליח להצילה.

אני ממשיכה מעלה במדרגות ופוגשת את אבשלום (רעשים, 1993). הוא צועק עליי באוזניות. יותר נכון הוא צורח. במהרה טווח הצעקה הולך ומתארך לעומת טווח הנשימה שלו. הנשימה שלי עוד לא סדירה מהאנכי המתנפח של הופמן, ובעיני נקוות דמעות לנוכח מבטו. הוא צורח עד שתש כוחו, ומגרונו בוקע קול חלש.

הלומה ודומעת אני מגיעה לחלל עבודתה של שרון אזגי, ״פטיש״. אזגי הרכיבה מערך חומרי נפץ שמחוברים למבנה רבוע עשוי לבנים בגבול ישראל־מצרים. אל חומרי הנפץ חוברו מכשיר אק״ג שחובר אל אזגי עצמה, שחווט להתפוצץ מדי שש פעימות של האמנית.

ענבל הופמן. צילום: אלי פוזנר

ענבל הופמן. צילום: אלי פוזנר

אבשלום, Bruits. צילום: מגזין III, שטוקהולם

אבשלום, Bruits. צילום: מגזין III, שטוקהולם

שרון אזגי, פטיש. צילומים: בוריס זלוטניקוב

שרון אזגי, פטיש. צילומים: בוריס זלוטניקוב

העבודה מוצגת כך שהחדר הוא שחזור של מבנה הלבנים המתפוצצות, שעל קירותיו מוקרן הוידאו, ומהעבר השני נראית האמנית שוכבת שעונה על חומת לבנים קטנה, מכשיר האק״ג לצידה (בתחתית המסך הוקרנו גם מדדי האק״ג שלה). גם מבלי לקרוא את הטקסט הנלווה, אפשר להבין דיי במהרה שהפיצוצים גרמו לעליית הדופק של אזגי, מה שהגביר את תדירות הפיצוץ.

הרעשים הקצובים של מכשיר האק״ג, פעימות הלב והפיצוצים, האצו את קצב פעימות הלב שלי, וגופי נהיה דרוך. העבודה של אזגי משתמשת בגוף ובדופק שמסמן את החיים ככלי שמפרק והורס, ואף מזין את עצמו; הדופק מפעיל את חומרי הנפץ שמבהילים את האמנית, ומגבירים את הדופק שלה, שמפעיל את חומרי הנפץ, וחוזר חלילה.

״פטיש״ חושבת את הגוף כמנגנון שפועל כנגד עצמו, וכן מנכיחה את הזמניות שלו. ההצבה של העבודה על הגבול שבין ישראל למצרים מהדהדת את המחלוקת שנמשכה על פני עשור סביב נקודות הגבול בין שתי המדינות. מה מכריע היכן יקבע הגבול, ומה ממוטט אותו? אצל אזגי הלב והגוף הם אלו שמאפשרים לפרק את החומות, מחשבה שאפשר לאמץ הלאה כשאנחנו חושבות את המרחב. אולי הלב יכול להיות בכלל זה שבורר סכסוכים?

נצלן גדול של חומרי ליבוי

מהלב של אזגי אני עוברת אל ״הלב״ של כריסטיאן בולטנסקי משנת 2005. בחדר החשוך תלויה נורה שמהבהבת בקצב פעימות לבו המהירות למדי של האמן. כמה שבועות לפני שביקרתי בתערוכה חלמתי עליו (אני לא זוכרת מה בדיוק התרחש בחלום, אבל רוחו שררה שם). אני לא מנסה להצביע חלילה על חזון נבואי שהגיע אליי בחלום, אלא על העובדה שבולטנסקי הוא אמן שעוסק בזיכרון ובשימורו, והנה הוא הגיע לי בתודעה, כנראה מאיזו מגירה עמוקה בזיכרון.

אפשר לדון באמצעים שבהם עסק בולטנסקי במוות בעבודותיו (גליה יהב קראה לו ״נצלן גדול של חומרי ליבוי״ בביקורת על התערוכה שלו ב״הארץ״ בשנת 2012), אבל אם נשיל את תודעת־בולטנסקי שלנו אודות עבודות אחרות שלו – נבחין כי ״הלב״ פועלת על הגוף באופן מיידי. שהייה ממושכת בחדר היא בלתי אפשרית: מלבד פעימות הלב שלי שהתקשו להאט, גם העיניים ביקשו להיסגר. תפיסת המרחב משתבשת מהבהובי האור, ופעימות הלב החזקות והמהירות של האמן מפעילות גם את של הצופה. 

כשהדופק שלי עדיין מואץ אני עוברת אל החלל המרכזי, שם מרחפת ״דמות קמורה״ של לואיז בורז׳ואה. כשמה כן היא: יציקת גוף קמור דמוי חצי ירח בברונזה על מזרן רך. הגוף שדוף, חסר ידיים, מתפתל מעונג או מכאב. התנוחה מרפררת אל ״היסטריה״, אותו מונח מבדה שביקש לתאר ביטויים גופניים למצבי נפש שונים בקרב נשים.

אמנם הפסל נעשה על פי גופו של האסיסטנט של בורז׳ואה, אך הגוף לא גברי ולא נשי, עשוי בחומר כבד אך שברירי ומט לנפול. הוא אינו יציב, כשם שהתודעה וההליכה בחלל התערוכה אינן יציבות. הן נתונות לקצב של התערוכה, לדופק, לנשימה, לזרימת הדם.

לואיז בורז׳ואה. צילום: אלי פוזנר

לואיז בורז׳ואה. צילום: אלי פוזנר

רחינה חוסה גלינדו, הצל. צילום: מייקל נאס

רחינה חוסה גלינדו, הצל. צילום: מייקל נאס

birds

לצד בורז׳ואה רצה על המסך רחינה חוסה גלינדו (״הצל״), כשמאחוריה נוסע טנק. ביחס לקצב האיטי שלו חוסה גלינדו רצה דיי מהר, וקרבתה למכונת המלחמה משאירה את הצופה דרוכה, שמא הטנק ישיג אותה. כמו אזגי, חוסה גלינדו פועלת כנגד גופה שלה, כשנהג הטנק קיבל הוראה שלא להאט, ובכך על האמנית להסתנכרן עם הקצב שלו או שתמצא את מותה. 

מהעבר השני מוקרנת עבודה נוספת של האמנית, ״מי יכול למחוק את העקבות?״, שבה היא נראית פוסעת ברחובות גואטמלה כשרגליה טבולות בדם־אדם, כביקורת על הכשרתו הפוליטית של איש הצבא אפראין ריוס מונט (שהיה אחראי לרצח רבים בזמן כהונתו). הצבת שתי העבודות גב אל גב, מציגה את שני קצוות המהירות כאפשרות לגופניות טוטאלית; הפסיעה כפעולה מדיטטיבית שקולה והריצה כמנוסה. 

בקצה החלל, תחת אלומת אור, כמו אוביקט אלוהי, מוצג מסתם הלב ששכן בגופו של האמן גדעון גכטמן, שנולד עם מום בלבו. מול המסתם מוצג תצלום רנטגן של חזהו, כשברקע נשמעות הלמות לבו. לאחר שמת נשמר המסתם המקורי והוא זה שמוצג בחלל.

לעצור, להתיישב; להסדיר נשימה 

המסתם של גכטמן מייצג, אולי באופן מובהק, את החיבור שמתקיים ב״מדדים חיוניים״. בשנים האחרונות נוצרו חיבורים בין מדע, רפואה ואמנות מתוך סקרנות משני הצדדים (כמו לדוגמה בתערוכה ״בעין התודעה״ שמוצגת בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב), כשלעיתים התוצאה יכולה להיות ליטרלית מדי. ״מדדים חיוניים״ חושבת קודם כל את האמנותי באמצעות הגוף, ובכך המחשבה על אותם מדדים מתקיימת גם לולא ההקשר לעולם הרפואה.

אל התערוכה התלוו הקלטות קצרות של מומחים ורופאים שדנים במובן הפיזי או הנפשי של כל עבודה, ואפשר להאזין להן בזמן השיטוט בתערוכה. זה חיבור מעניין גם לבית החולים בעיר, וההקלטות אכן שופכות אור על המתחולל בגוף (לדוגמה בעבודה של אזגי). אולם בתוך החוויה הגופנית הסיזיפית בחלל, הפעולה של האזנה באוזניות להסברים רפואיים נדמתה לי זרה, קונקרטית מדי. העדפתי לשהות עוד רגע בפנים, בתחושות הגופניות. 

חן כהן. צילום: יעקב ישראל

חן כהן. צילום: יעקב ישראל

בסופו של דבר ״מדדים חיוניים״ היא תערוכה שפועלת על הגוף: הנשימה מתקצרת, הלב דוהר במהירות, הגוף מבקש לעצור, להתיישב; להסדיר נשימה. זאת מבלי שהזכרתי עבודות נוספות שמוצגות בה, כמו של מרים כבסה, דור זליכה לוי או סופי דופון, שעובדות גם הן על פרספציה, גוף ונשימה. בתערוכה הגוף נתון לתדר של העבודות, ובמידת מה כפוף לקצב של החלל.

התערוכה בחלל הסמוך היא תערוכת היחידה ״מכשירים ומחוות״ של האמנית חן כהן, שעוסקת גם היא בממדים רפואיים־גופנים. כהן תיעדה עצמה במהלך טיפולים רפואיים בבית חולים, וזיקקה מתוכם מחוות גופניות, בין אם של המכשירים הרפואיים, ובין אם שלה ושל הצוות הרפואי. התוצאה היא דימויים שנעים בין סוריאליזם למכלול גופני טקסי, יפיפה ועדין.

גם תערוכת החממה ״שחר סיון ורועי כהן: ארוחת זרים״, עוסקת בקשר שבין אוכל והזנה לזהות, ונדמה שמוזיאון חיפה לא מאפשר לנו צוהר החוצה מהגופני. שם התערוכה, ״מדדים חיוניים״, מתייחס לקצב הנשימה והדופק שעל פיהם נקבע מצבו של האדם (חי או מת). קשה שלא לחשוב על המונח ״חיוני״ עוד מתחילת ימי המגפה, כשרובנו נמדדנו בהתאם לקריטריון חיצוני. מכשירים, מחוות, גוף – קובי בן מאיר מעלה על פדסטל החיוניות הן את הגוף והן את האמנותי.


מדדים חיוניים: דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית
אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26, חיפה
נעילה: 25.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden