כל מה שחשוב ויפה
סביבת האוקיינוס של קבוצת automorph בביאנלה לעיצוב בלונדון. צילום: טאראן וילקהו

״ואז התחילה ההרפתקה״: מעצבים ומדענים בביאנלה לעיצוב בלונדון

אריאל בלונדר, מובילת הפרויקט Creative Differences שהוצג בביאנלה לעיצוב בלונדון בחודש שעבר, מספרת על התערוכה שמבוססת על נופים דמיוניים עתידיים, שבהם self-shaping יכול לבוא לידי ביטוי

יובל: הי אריאל, מה קורה? איך היה לחזור מהביאנלה לעיצוב בלונדון אחרי כל ההכנות והתכניות?

אריאל: הי! אני עדיין מסדירה נשימה אחרי המאמץ הגדול וההתרגשות. כל האירוע די מופלא, בסך הכל. היה נראה שזה חזון מופרך, וקצת חסר סיכוי, אבל הנה – הצלחנו להעמיד אותו על הרגליים והוא הציג את עצמו לעולם. זה כיף גדול

יובל: אכן. אני תמיד אומר שמה שאני אוהב בתערוכות זה שהן קורות (אם נוציא מהמשוואה תקופות קורונה וכאלו). אתה מציע ומקווה ומתכנן כנגד כל הסיכויים, והדדליין מתקרב ותמיד חסר זמן וכסף והיית יכול לעשות דברים אחרת או יותר טוב, אבל בסוף זה קורה

אריאל: לגמרי נכון. מספר המרכיבים בפרויקט הזה שהיו צריכים לחבור יחד ולהתיישר למשהו קוהרנטי שעובד ובר קיימא – הוא לא נורמלי. גם מלא אנשים, ממקומות שונים, מעולמות תוכן מגוונים, פרויקטים שונים לתצוגה אחידה, מקורות מימון מרובים ושונים. חלק מהאתגר היה התזמור של כל זה ביחד. היופי הוא שבסופו של דבר יש תחום עניין אחד משותף, אמונה בחשיבות שלו והנאה מהתהליך, וזה דבק מעולה. הכי טוב שיש

יובל: לגמרי. אז בואי רגע, ואני יודע שזה קשה, תספרי בשניים־שלושה משפטים מי הציג ומה הצגתם, ואז נצלול פנימה

אריאל: אנחנו קבוצת automorph, רשת של מדענים ומעצבים ממקומות שונים בעולם. כולנו מתעניינים ב־self-shaping matter, וכולנו מאמינים בפוטנציאל הגלום בחיבור שבין הדיסציפלינות. התערוכה היא אחד הפרויקטים הראשונים של הקבוצה, והשתתפו בה חמש מעבדות מתוך הרשת. לתערוכה קראנו Creative Differences – שם המגלם בתוכו הן את המהות של הקבוצה, והן את עיקרון הפעולה של החומרים שעליהם אנחנו עובדים.

בניגוד לגישה המקובלת בעולם ההנדסה והאדריכלות, החומרים שלנו מושתתים על הבדלים, מתחים פנימיים. אנחנו מחברים יחד מרכיבים שונים שמתנהגים קצת אחרת, מגיבים אחרת לטריגר או השפעה חיצונית כלשהי

בניגוד לגישה המקובלת בעולם ההנדסה והאדריכלות, החומרים שלנו מושתתים על הבדלים, מתחים פנימיים. אנחנו מחברים יחד מרכיבים שונים שמתנהגים קצת אחרת, מגיבים אחרת לטריגר או השפעה חיצונית כלשהי. התוצאה – אם יודעים לכוון אותה – היא היווצרות צורה תלת־ממדית באופן אוטונומי, כתוצאה מאי־האחידות בחומר. כלומר, ההבדלים, ולא ההומוגניות, בוראים דבר חדש, לעיתים מופלא ממש. זה העיקרון החומרי־פיזיקלי של המחקרים שלנו, וזה העיקרון של הרשת האינטר־דיצסיפלינרית האנושית שלנו

יובל: אז אני רוצה רגע לחזור אחורה: הביאנלה לעיצוב בלונדון מתקיימת כל שנתיים, והשנה, אם אני מבין נכון, הכותרת/תמה שלה היא The Global Game: Remapping Collaborations (אחרי זה ננסה להבין איך לתרגם את זה לעברית). היה קול קורא שהגשתם הצעה? איך זה עובד?

קיר האריחים הקרמיים. צילומים: ליהיא ברגר

קיר האריחים הקרמיים. צילומים: ליהיא ברגר

מנשאי הזרעים המלאכותיים

מנשאי הזרעים המלאכותיים

התקרה המתנפחת

התקרה המתנפחת

המחיצה, הדגמה של קנה מידה אדריכלי

המחיצה, הדגמה של קנה מידה אדריכלי

אריאל: כן, היה קול קורא, והגשנו הצעה. עוזרת מחקר שלנו (עופרי דר, מעצבת תעשייתית מבצלאל שהשתלבה פה במעבדה לפיזיקה) נדנדה שנגיש משהו. הרעיון התגלגל והתפתח עד להגשת הצעה, מטעם הקבוצה. הצגנו את ההזדמנות לחברי הרשת, מספר חברים החליטו להצטרף, והגשנו הצעה מטעם חמש מעבדות אקדמיות שונות, ביניהן אני האדריכלית היחידה. באופן טבעי, הובלת הפרויקט התגבשה אצלנו.

מהרגע שיצרנו קשר עם צוות הביאנלה, עוד לפני ההגשה הרשמית, היה ברור שהם מאד מתלהבים מעצם הרעיון; נפלנו בול על התמה של השנה. גם שיתוף פעולה בין מדינות שונות, גם בין דיסציפלינות שונות, ואפילו ברמת התוכן החומרי עצמו – שני מרכיבי חומר שונים שעובדים יחד. התקבלנו! ואז התחילה ההרפתקה

יובל: קדימה. ספרי קצת על התהליך

אריאל: הכל, מכל בחינה, היה זר ומוזר למרבית חברי הקבוצה שהם פיזיקאים, אנשי מחשבים, מתמטיקאים. הם נכנסו באומץ ובהתלהבות לתהליך לא ברור ולגמרי לא ידוע – הן מבחינת ההתנהלות, הן מבחינת היעדים והן מבחינת התוצרים עצמם. כולם אנשים בעלי רקע תרבותי עשיר ומשיכה טבעית לעולם האמנות והעיצוב, כך שהדיאלוג היה מיידי ופורה. אבל למעשה עבדנו יחד כקבוצה רחבה מרובת ראשים על הפרויקט.

כל סביבה והטריגר שלה

מיפינו במהירות מה הן מערכות החומר השונות שכל מעבדה יכולה להציג בקנה מידה שמתאים לתערוכה, ומשם הצענו חלוקה של המרחב לשלושה landscapes – נופים דמיוניים עתידיים, שבהם self-shaping יכול לבוא לידי ביטוי. שלושת הנופים היו: field (שדה), underwater (תת־ימי) ו־city (עירוני).

הכוונה היתה לייצר אזור שמציג אווירה מסוימת ובה אלמנטים שנוצרו בתהליך של automorphing – מתוך טריגר משותף. כלומר, תהליך היווצרות הצורה ״מופעל״ על ידי גורם סביבתי חיצוני כלשהו. לכל סביבה היה הטריגר שלה: לחות – בשדה, אוויר – בסביבה התת־ימית, חום – בסביבה העירונית. בתוך כל סביבה שילבנו מערכות חומריות שונות – קרמיק ופיברגלס ב־city, סיליקון ויריעות פוליאורטניות ב־underwater ועוד

יובל: אז מה בסוף אתם מציגים בביאנלה? איך כל זה בא לידי ביטוי בתערוכה?

ערן שרון ואריאל בלונדר. צילום: ליהיא ברגר

ערן שרון ואריאל בלונדר. צילום: ליהיא ברגר

סביבת האוקיינוס. צילום: טאראן וילקהו

סביבת האוקיינוס. צילום: טאראן וילקהו

אריאל: התערוכה שלנו מתפרשת על פני שני חללים, שאותם חילקנו לשלושת ה״נופים״. את החלל המרכזי מחלקת לשני אזורים מחיצה מפותלת, מחומרים מרוכבים (סיבי זכוכית) – שהיא המיצב הגדול ביותר פיזית: מחיצה באורך של כשבעה מטרים, המורכבת מתשעה פנלים. כל הפאנלים נוצרו בתהליך של self shaping – יריעות שטוחות שקיבלו את צורתן התלת־ממדית באופן עצמאי, ללא תבנית. המיצב הזה מדגים בפעם הראשונה את הפוטנציאל העתידי ליישום של התיאוריה הפיזיקלית והמחקר שלנו, בקנה מידה אדריכלי.

מצד אחד של המחיצה (המכונה The Swirl), ישנו אזור ה־field – המונע על ידי טריגר הלחות. הוא כולל מיצב של אלמנט מהטבע – זרע של מקור חסידה – שעובר תהליך של שינוי צורני במשך כל היום. זהו מיצב חשוב, מכיוון שהוא מדגים את הבסיס לשדה המחקר הפיזיקלי הזה בו אנחנו פועלים.

לפני כ־20 שנה, התחיל הפיזיקאי פרופ׳ ערן שרון מהאוניברסיטה העברית לחקור את התנהגות תרמילי זרעים, והאופן שבו הם משנים את צורתם. כל התיאוריה שהתפתחה לאחר מכן מושתתת על העקרונות האלו, המופיעים בטבע. מקור החסידה הזה מקבל טיפת מים ומתיישר, ואז מתייבש ומסתלסל, וחוזר חלילה כל היום, מייצר תנועת ״הברגה״ עצמית לתוך הקרקע. בנינו מיצב שבו הזרע עובר סייקל כזה כל שלוש דקות, ולמעשה נמצא בתנועה מתמדת, שמוקרנת בהגדלה על מסך

יובל: והחלק האחרון?

אריאל: לצד המיצב מהטבע נמצא מיצב מהונדס של מנשא זרעים מלאכותי שפותח בקרנגי מלון, ש״מבריג״ את עצמו לתוך הקרקע, בתגובה לשינויי לחות. האלמנט המהונדס (שזכה להופיע על הכריכה של Nature לאחרונה) מורכב מעיבוד מיוחד של רצועות עץ המגיבות באופן הזה. כך שאפשר ״להטמיע״ בקרקע זרעים, או חיישנים, באופן אוטונומי – לשיפור איכות החיים והעבודה של חקלאים באזורים קשים. זה החזון. 

עוד באזור הזה מוצג שיתוף פעולה עם מכון מחקר מדהים (שאינו חלק מהרשת) אבל שמח לחבור לפרויקט התערוכה – Institution of Computational Design בשטוטגארט, שגם עוסק, בין השאר, ב־self shaping wood.

מהעבר השני של ה־Swirl – נמצא אזור ה־City. באזור זה המוצגים כולם נוצרו מתוך ריאקציה לתהליכי חום/קור. המיצב העיקרי הוא ה־Swirl עצמו – פרי מחקר מתמשך משותף לערן ולי, שעיקרו self shaping בחומרים מרוכבים ליישומים אדריכליים (הוא משתף את האוניברסיטה העברית והטכניון). הפנלים יוצאים מתנור הייצור שטוחים לגמרי, ותוך כדי הקירור שלהם, שאורך דקות ספורות, הם מקבלים צורה תלת־ממדית.

האזור התת־ימי, שבו תקרה נושמת מעניקה אווירה קסומה, ובמרכזו אסופת יצורי ים מסיליקון, שמשנים צורה ו״חיים״. כל אחד זז באופן אחר, עם אופי אחר. לחלק הזה, כולו פרי עבודה של המעבדה הצרפתית, שידכנו את מעצב הטקסטיל הישראלי היושב בפריז, צורי גואטה

על הקיר מוצגת עבודה קרמית שעשוייה מכ־100 אריחים קרמיים, כל אחד מהם בצורה תלת־ממדית שונה במקצת, עם השתנות הדרגתית המתוכננת באופן פרמטרי. בעבודה שהתחילה עם המעצבת שירה שובל, המצאנו יחד את ה״קרמיקה המתוסכלת״ – אלמנטים קרמיים שטוחים המקבלים את צורתם באופן אוטונומי בתהליך השריפה בתנור (הצגנו חלק מהעבודה המתמשכת הזו בתערוכה בבית בנימיני, טקסטיליזים – באוצרות ענב ברנס). על הבסיס הזה המשיכו סטודנטיות מוכשרות להפליא לפתח את הטכניקה ואת המחקר – כחלק מפרויקט גמר בבצלאל (עופרי דר), ופרויקט גמר בתואר שני בעיצוב תעשייתי (הגר אופק). העבודה מציגה יכולת שליטה פרמטרית בתוצר התלת־ממדי.

עוד הפתעה באזור הזה היא אובייקט שמזמין את הקהל לאינטראקציה: ״עמודי מים״ מאירים (מיכלים עם מים חמימים), לתוכם מכניסים המבקרים חתיכות שטוחות של פלסטיק מודפס, והיריעה מקבלת צורה במים, שטה וצוללת. המיכלים מתמלאים בהדרגה ביצורי פלסטיק קטנים ומרהיבים, ובעיקר  מעוררים קריאות התפעלות וקסם בקרב כל הגילאים. בחלל מוקרן תיעוד ראשון מסוגו, של תהליך השריפה בתנור הקרמי. באור כתום בוהק של תנור שריפה ב־1000 מעלות, רואים פרחים מקרמיקה שמקבלים צורה.

ולסיום – האזור התת־ימי, שבו תקרה נושמת מעניקה אווירה קסומה, ובמרכזו אסופת יצורי ים מסיליקון, שמשנים צורה ו״חיים״. כל אחד זז באופן אחר, עם אופי אחר. לחלק הזה, כולו פרי עבודה של המעבדה הצרפתית, שידכנו את מעצב הטקסטיל הישראלי היושב בפריז, צורי גואטה. צורי הוא אמן בסיליקון, והוא השתלב באופן טבעי ב־beautificaiton של תוצרי המעבדה

יובל: נייס

סביבת השדה. צילומים: ליהיא ברגר

סביבת השדה. צילומים: ליהיא ברגר

ברומורף

ברומורף

זרע של מקור חסידה, מוצג של המעבדה של ערן שרון

זרע של מקור חסידה, מוצג של המעבדה של ערן שרון

אנימציה המסבירה על המוצגים השונים

אנימציה המסבירה על המוצגים השונים

birds

אריאל: אכן אתגר גדול שעמד לנגד עינינו. כדי לארוז הכל בצורה חוויתית, חברנו למעצב הסאונד המוכשר אלון פרץ, שיצר פסקול מרובד לכל אחד מהאזורים, המדגיש את האוויר, החום והלחות. זה ממש ״ארז״ את הכל כחוויה כוללת אחת. מתוך החלטה מודעת, מיקמנו פיזית בחלל אך ורק את המוצגים עצמם, עם טקסטים אוצרותיים קצרצרים.

ההסברים מופיעים על מסכי טאבלט, באיורי שחור לבן, פשוטים ופסאודו־מדעיים, שעברו אנימציות פשוטות להבהרת התהליכים העיקריים. וגם, כמתבקש – QR קוד לכל עבודה שמוביל לאתר אינטרנט ובו אינפורמציה נוספת. בכל חלל הייתה הקרנת סרטוני וידאו בגודל משמעותי, שבתקווה מייצרת את האווירה מצד אחד, ומדגימה בלייב את התהליכים.

אני מקווה שבפעולה כזו מכיוונים שונים, הצלחנו להבהיר את המסר המורכב שלנו

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אריאל: כן. חשוב להגיד שהפרויקט הגדול הזה הוא תוצר של שיתוף פעולה נהדר בין המון אנשים, כולם מחויבים ומסורים ובעיקר ממש מוכשרים: החל מראשי המעבדות השונים (ישראל, צרפת, איטליה, ארצות הברית), ועד לסטודנטים רבים מכל התארים שהתגייסו למשימה.

בנוסף לעבודה המחקרית של פיזיקאים, מהנדסים, מעצבים ואדריכלים, יצרנו קבוצה סביב הפקת התערוכה עצמה, של בוגרי עיצוב נהדרים שעסקו בקריאייטיב, עיצוב, וידאו, אנימציה, איור, ועוד ועוד. נוצרה קבוצה הטרוגנית בטירוף, שנפגשה כולה בלונדון לחגיגת ההקמה והתערוכה עצמה, וזה אולי ההישג העיקרי. אני אסירת תודה לכל אלו שהיו שותפים בפרויקט הזה, שהם מבחינתי פרטנרים להמשך, שעדיין בגדר חידה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden