הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
תל אביב דאנס 2023: בכורות מקומיות
פורטפוליו בשיתוף מרכז סוזן דלל
עדי בוטרוס // השתקפויות
מי אני
עדי בוטרוס, בן 33, חי ועובד ובתל אביב. מגיל צעיר מאוד חשתי שהעיסוק באמנות יהיה מכריע. אני משתמש במילה אמנות ולא מחול, על אף שרקדתי והייתי מחובר לגוף מאז שאני זוכר את עצמי.
בשנים האחרונות התפתחה אצלי המחשבה על המשמעות של האמנות לחיי האדם, לאחיזה שלה ברוחניות, התפתחות שיש לה השפעה ישירה על היצירה. בכל פעם שאני עובד בסטודיו ומשהו נפתח, אני משתאה. זה מלמד על צניעות ומחבר לקיום הבסיסי.
בשנת 2013 יצרתי את היצירה הראשונה שלי, ״מה שבאמת מרגיז אותי״, שזכתה בפרס ראשון בפסטיבל גוונים במחול בסוזן דלל. מאז אני ממשיך ליצור ואני עושה הרבה מאמץ כדי לעשות את זה בקצב שנכון לי. כעת, עשור אחרי, היצירה האחרונה שיצרתי, ״השתקפויות״ תוצג בבכורה במרכז סוזן דלל, במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס.
השתקפויות
העבודה ״השתקפויות״ עוסקת במחזוריות של מוות לידה ובאסתטיקה של עצב ואמונה, בפייטה. הרעיון מאחורי היצירה הוא שאנחנו יכולים לעזור לאחרים אבל לא להציל אותם. תמיד יהיו מי שישלמו בחייהם את המחיר עבור אחרים. המוות וההרס מתקיימים כל הזמן ובמקביל להם הלידה, ההתחדשות.
יש ביצירה הזו משקל של עצבות והתייחסות לדת ואמונה. העבודה התחילה כשנתיים לפני שהגענו לסטודיו, עם התחושה שאני רוצה לשקוע בעבר כדי להבין טוב יותר את ההווה ולעסוק במרחבים שלו. התשוקה האנושית העכשוויות אל העתיד פועלת עלי פעולה הפוכה ומעוררת אצלי כמיהה אל שורשי היצירה.
אמנות הרנסנס
מצאתי באמנות הרנסנס מהות שורשית. רציתי להתקרב אל האסתטיקה והרעיונות שלה, הפאר שיש במוות והחסד שנמצא בדימויים של כאב, וההבנה שהם תקפים גם בימינו, 500 שנה מאוחר יותר.
אבל ומוסר הם נושאים מרתקים ושניהם מקבלים ביטוי ב״השתקפויות״: תהלוכות אבל, דימויי מיתה ולידה, התמסרות, והמוסר שמקבל טיפול רוחבי לאורך כל היצירה. ״השתקפויות״ לא כבולה לגבולות הרנסנס, אנחנו עובדים גם עם דימויים ורעיונות מהמיתולוגיה היוונית, מתקופת הבארוק וגם בהשראת הקולנוע של המאה ה־20. בכל המקורות האלה באה לידי הביטוי השאיפה אל הרוחני, שמבדיל את היצירות הגדולות מהזמן ומעניק להן את הנצחיות.
מוות ולידה
ההתעסקות בחיים מחברת אותי לדימויי מוות ולידה. אנחנו חיים בעולם קשה, החיים מתאכזרים לכל כך הרבה אנשים שאין להם איך להתמודד אלא להיכנע. תחושת חוסר האונים, המוות שמרחף מעלינו יחד עם הרצון לחיות, הרצון שמנהל ומכריע אותנו, זה שמביא אותנו לידי שיכרון חושים, שיכרון כוח ורדיפה בלתי פסוקת אחריו, אחרי האושר.
כולנו מחוברים למוות, לפרידות, עזיבה של בית, התרחקות מהילדות, ויחד עם זאת קיים בנו היצר לחיות, להיות טובים יותר, להיוולד מחדש כל פעם. יש בזה משהו מסעיר, והוא בלתי פוסק. העיסוק בנושאים האלו מאפשר להכיר בנוכחות שלהם. זה מעצים את התבונה ואת וההכרות עם העצמי.
העבודה הקודמת שלי
״עוד דבר אחד״ עסקה בגבריות, בכוח של סולידריות, בתמיכה והתמסרות. בעבודה הזו רציתי להצביע ולהאיר גבריות שבוחרת לפעול מתוך אמפתיה וגישה לאחר. העולם מספק לנו יותר מדי ייצוגים של גבריות אלימה, ובצדק.
המחול תרם את חלקו בשימור המעמד ההיסטורי של הגבר כמפצח האגוזים שנלחם במלך העכברים ושל האישה כברבור. ״עוד דבר אחד״ פועלת במרחבים מגדריים במבנה פרפורמטיבי של טקסי מעבר מילדות לבגרות, של הקבוצה ושל האינדיבידואל בתוכה.
תהליך היצירה
אני עובד עם קבוצה נפלאה של אמנים, עם חלקם עבדתי בעבר ועם אחרים זה שיתוף פעולה ראשון. הנוכחות של כל מי שמעורב ביצירה היא קריטית. דרך העבודה שלי בסטודיו מבוססת על פינג פונג של חילופי רעיונות ומעורבות מלאה של המשתתפים. אין כל כך מקום להיות ״בצד״.
הדרך הזו מובילה אל המעורבות הרגשית, להתמסרות קבוצתית. הרצון ליצור מרחבים אינטימיים וחשופים תמיד נמצא בסטודיו. אני לא מלמד תנועות או מהלכים, החומרים תמיד נובעים מתוך חיפוש משותף. אני לא מעוניין ליצור לבד בחדר שאין בו תגובה או מראה לרעיונות שלי. התנועה של העברת רעיונות ביני לבין הרקדנים היא הקרקע לתהליך.
הדרך
אני לא יכול לאמוד את המרחק אבל כן את הניסיון להיות קשוב לדרך שאני רוצה לעבור. אני מנסה ליצור מתוך נקודת החיכוך עם החיים, עם איך שאני תופס ומרגיש אותם. אני לא יודע אם אני מצליח. העבודה בסטודיו פותחת את הדלת לגילויים ומאפשרת לחקור משמעויות, עצם ההכרה ביכולת של האמנות לעשות את זה, היא עוגן.
אנאבל דביר // קרשנדו זָהָב
מי אני
אנאבל דביר, כוריאוגרפית ואמנית קול. דרך שפת המחול, מוסיקה חיה ופרפורמנס, אני חוקרת את אמנות המופע ואת המתח הקיים בין התפיסה לתחושה ובין מה שאנחנו שומעים ורואים. לצד הרכב הנשים שהקמתי W O M E N O F S O U N D S פיתחתי את ״פרקטיס ההטחה״ הפיזי־ווקאלי, שדרכו אני מעצבת יחסים בין המציאות הנשית שלנו לסיפורים שאני כותבת בצבעים פנטסטיים.
מרתקת אותי היכולת של הצליל החי והצורה הריקודית של נופי־קול (soundscapes), כחלק ממרחב צלילי, להמיר תשוקות, תפיסות ורגשות אנושיים. אני מאמינה שהשנים שלתוכן גדלתי והקשיים שבהם נגע הגוף, הובילו אותי לבחון גם גבולות אסורים שהונחלו בעדה שלי (הגיאורגית) לריסון הכוח הנשי.
זה הרבה ממה שמשך אותי לבחון ״מבנים זכריים״ וטקסים המזוהים כגבריים, בין אם מעולמות ארכאיים, אתניים־עדתיים ומתוך השקה לאייקונים גבריים קלאסיים. להשתמש בהם, לשבש אותם, דרכם להסיט לממד נשי אסטרונומי, למלא אותו בגרוב ובעוצמה הקיימים בו.
התחלתי לרקוד בכיתה ד׳. אני זוכרת את שיעור הג׳אז הראשון שלי במרכז רעים שבחולון, לובשת חולצה סגולה חופשיה וכולן בבגד גוף וטייץ שחור. זה היה די מביך. התאהבתי בתנועה ובשירה – עם מסרק ביד, כי אין מיקרופון, כשאני מנסה לחקות את מוג׳דה, זמרת טורקית, אבל רק כשלא רואים, כשאני לבד.
אנאבל דביר, קרשנדו זָהָב. דימוי: טל שווה, אנאבל דביר
שיעורי הריקוד אחר הצהריים הפכו במהרה למפלט עבורי, ולדבר הכמעט יציב היחידי. נדדנו בין הרבה ערים, בתי ספר ומדינות, עד ששוב יכולתי לחזור למחול. בערך מכיתה ח׳, אחרי ששבנו לישראל מניו־יורק ומיאמי, הפכה להקת הג׳אז, שיעורי ההיפ הופ וכל סגנון נוסף שרק יכולתי ללמוד, להגשמת חלום, בכל יום מחדש.
בכיתה י׳ התעצמו האתגרים. נכנסתי לכיתת מחול שכבר הייתה מגובשת, ובמקביל חוויתי את ההתפרקות המשפחה שלי פעם אחר פעם. עזבתי את הבית לאחר שירות לאומי במד״א לדירת נערות של הרווחה בחולון ולאחר מכן עזבתי לירושלים, להתחיל את לימודי באקדמיה למוסיקה ולמחול, באמצעות מלגות סוציו־אקונומיות מרובות. סיימתי שם את התואר הראשון ומאוחר יותר גם את השני.
תהליך היצירה
תהליכי היצירה מתחילים ומתקיימים עבורי מתוך תשוקה ומחשבה על כוריאוגרפיה של נופי קול גופניים. המרחב החי של סאונד, בין אם מקורו מהגוף ובין אם ״מחוצה לו״, הוא שמאפשר עבורי עיצוב של המציאות האנושית בתוך עולם הדמיון והפנטזיה. אני חושבת המון איך להפוך את חוסר השליטה ותחושת הסיכון התמידית יומיומית, למוסיקה, לשיר ארוך עם מנעד רגשי רחב.
המוסיקה מולידה מלודיה למה שבלתי נתפס. היא זו שיכולה לנסוך יופי, להעניק פיוטיות למה שמזוהם. והגוף, הוא חלק מהמוסיקה. הוא כלי כחלק מתזמורת הכלים הגדולה יותר.
אני מביאה למפגש האמנותי בתוך המרחב הנשי את החיפוש הקולי והמוסיקה החיה, גם באמצעות המגע של הגוף עם חומר אחר: עץ, רצפה. אותם אני מעצבת כשפה מחזאית בימתית המותחת גבולות בין אמת לבדיה, בין זיכרון שרירי טראומתי ללמידה מחדש. יצירת נופי קול בתוך שדה הריקוד מנכיחה את העדינות שבין תפיסה, תחושה ונוכחות: משולש יחסים שמושפע בעיקר על ידי הצליל החי ומיתרי הקול.
קרשנדו זָהָב
העבודה ״קרשנדו זהב״ מונעת דרך התשוקה שלי לגעת בפולקלור של עדתי הגיאורגית. היא סיפור על כנופיית נשים מציאותית־פנטסטית שמבקשת לכתוב את המוות העתידי שלה, לבחור איך ללכת מהחיים ומתי, לו הייתה שליטה בידינו שלנו לשכתב עבור כל המיתות את החיים והמוות מחדש.
העבודה החדשה בנויה כאפוס המתרחש בהרי הקווקז המדומיינים והים השחור. היא מונעת מזיכרונות אישיים ביתיים, המגע של סבתי מצד אבא בחיי הצעירים, וממבנים עדתיים ומסורת שמתווים, אך גם מתפרקים; בדרכן של כנופיית הנשים לשלוט בעתיד סיפור מותן. קרשנדו זהב כמו מסמפלת שקר ואמת, גוף וגופתיות, מזרח ומערב, עד לקברט פולק ושליטה בחיים ובמוות.
עבודת שורשים
השורשים שלי באים לידי ביטוי במשפטים שסבתי אמרה לי, כמו Shen Genatsvale שכוונתו היא: אני כפרות עלייך או כפרה בבי; זיכרונות מהשכונה והעיסוק הרב שהיה בעדה שאת משתייכת אליה; ״ילדה ילדה בואי לפה״, משפט שנאמר בגיאורגית כציווי ואנו משתמשות בו באנרגיה אחרת לגמרי בעבודה.
תהליך ההתקרבות שלי אל השורשים, שבהם דווקא התביישתי והדחקתי רוב חיי, החל ב־2019, תוך לימודיי בתוכנית לכוריאוגרפיה במרכז כלים בבת־ים. שם החלטתי להזמין את ליל גורן ותמר קמינסקי לעבודת הסיום ולהגשים מחשבות טסטוסטרוניות, כך אני קוראת לזה.
גם טקסטים שכתבתי מתוך זיכרונות משפחתיים מרים, וגם כאלו שהיו שמחים כמו זיכרונות המשפחה בגיאורגיה, לפני העלייה לארץ, הם חלק משפת העבודה. לסבי מצד אמי הייתה הלהקה הגיאורגית הראשונה בארץ, באשדוד. הייתי נותנת המון עבור האפשרות לתעד את העבר הזה שגיליתי באיחור.
תוף הדולי והדודוק הגיאורגי היו גם הם לחלק מהתהליך. ניסיתי ללמד את עצמי לנגן בכלי הנשיפה הייחודי הזה דרך סרטונים ביוטיוב. זה קשה בהחלט.
העבודה הקודמת שלי
בעבודותיי הקודמות חקרתי את האסתטיקה של הטחת הגוף ברצפה ומהי היריעה הנמתחת בין האנושי – בדגש על הנשי – שיש לריקוד והפיסול האגרסיביים להציע, לגוף שלומד להופיע את זיכרון השרירים שלו.
עבודת הגמר הכתובה שלי – ״הגוף שבין ה׳עצמי׳ ל׳אחר׳: התרבות השחורה כמודל לכוחה של אחרות ביחסי רוב ומיעוט״ – עיצבה דיאלוג בין הגוף כחפץ, לחומר אחרים, העץ והרצפה. בחנתי את הטקסיות שבגוף המושפל בהשראת אימג׳ים אייקוניים מתקופת העבדות השחורה, במקביל לסריקה מוסיקלית אחר הבלוז והרוק־בלוז ששורשיהם בה.
תל אביב דאנס 2023
18.7-3.8
מרכז סוזן דלל, תל אביב
עדי בוטרוס | השתקפויות
3.8, חמישי, 20:30
המופע כולל עירום מלא
אנאבל דביר | קרשנדו זָהָב
2.8, רביעי,20:30
המופע יכלול אורות מהבהבים
העבודות נוצרו במסגרת תוכנית הרזידנסי של מרכז סוזן דלל, עבור פסטיבל תל אביב דאנס 2023
תגובות