עמי שנער מביא את המחאה מתל אביב לוונציה

בראיון שקיימנו עמו לפני קצת יותר משנתיים אמר האדריכל והאמן עמי שנער, ש״רק בשנתיים האחרונות, כשהציור התחיל לתפוס יותר ויותר מחיי, אני מרשה לעצמי להגיד שאני צייר, ולא רק אדם שחוטא בציור״. קשה להאמין שלמי שמצייר מאז שהוא זוכר את עצמו, ואף הציג תערוכות שזכו להערכה, לקח כל כך הרבה זמן להעניק לעצמו הרשאה להיקרא צייר. יתרה מזאת, בזמן הקצר יחסית שחלף מאז נאמרו הדברים, הטייטל שב והוכיח את עצמו ואף פרץ את גבולות המקומיות, כשהביא את שנער להציג בתערוכת לוויין של הביאנלה לאדריכלות בוונציה.

״להציג תערוכה של הציורים שלי בוונציה זו התרגשות גדולה״, אומר שנער. ״אני עדיין זוכר היטב איך כשהייתי סטודנט לארכיטקטורה בטכניון והשתתפתי בסטודיו שהנחה יצחק דנציגר, ניגשתי אליו ובדחילו ורחימו שאלתי אותו אם אוכל להראות לו את הציורים שלי. הוא נענה ברצון, ואחרי שהגיע וראה אותם נתן לי גושפנקה להמשיך לצייר כשאמר לי לנסוע לחו״ל ולצייר ׳בגדול׳״.

צילומי הצבה בפלאצו מורה בוונציה: פדריקו וספינאני

רחוב לבנדה

כיכר רבין

נווה שאנן

נווה שאנן

בפעם הקודמת שנפגשנו זה היה לרגל תערוכת יחיד של שנער, ״בית משותף״, שהוצגה ב־2020 בבית האמנים תל אביב (אוצרת: ורה פלפול). סקירה קצרה של הדרך שעשה אחריה מלמדת על יבול מרשים ביותר: התערוכה ״לך לך״ בבית האמנים בראשון לציון (גם אותה אצרה פלפול), ו״סקיצות תל אביביות״ בבית האדריכל בתל אביב בתל אביב, תערוכה ששרטטה תמונות – תרתי משמע – של מרקם העיר כפי שנלכדה בעינו המתבוננת (אוצרות: ורה פלפול ודנה גורדון). התערוכה היוותה בסיס לספר בשם זהה, משותף לו ולסופר וחוקר הספרות אברהם בלבן, שראה אור ב־2022 ושילב טקסטים של בלבן עם איורים וציורים רלוונטיים של שנער, תוך שימת דגש על אזוריה הפחות זוהרים של העיר ועל שינויים המתחוללים במרקמה.

הספר, כמדיום חדש ברקורד העשייה של שנער, לא נותר בבחינת החידוש היחיד בדרכו באותה שנה, שסימנה מהלך נוסף, שלא לומר מהפך. פלפול האוצרת, שמזה מספר שנים מצויה בקשרי שיתוף פעולה מקצועיים עם האוצר האיטלקי ארמנו טדסקו, ערכה היכרות בין השניים. זו התפתחה למה שאפשר לכנות תחילתו של פרק בינלאומי: טדסקו התרשם מעבודותיו של שנער והתערוכה סקיצות תל אביביות הועתקה לגלריה Circolo Design בטורינו, שם הוצגה בשם ״תל אביב שלי״. בימים אלה, חמישה חודשים אחרי נעילת התערוכה בטורינו, שנער מציג במסגרת אירועי הלוויין של הביאנלה לאדריכלות בוונציה את TRANS+FORMATION – תערוכת יחיד נוספת שאצרו טדסקו ופלפול.

היום יותר מתמיד נראה לי נכון לתת ביטוי לחיים בשוליים ולתופעות קשות שכרוכות בהם כמו עוני וסבל. אי אפשר ולא ראוי להתעלם מהן, הן חלק מאמירה פוליטית. יש עבודות שהיום הייתי מצייר אחרת

התערוכה מתקיימת בפאלצו מורה, אחד משני ארמונות בעיר שבחלליהם מוצגות מאות תערוכות, תחת דגל ארגון התרבות של האיחוד האירופי. מהיותה ביאנלה לאדריכלות, לצד עבודותיו העוסקות בסביבה אורבנית, שולבה בתערוכה גם מצגת הסוקרת פרויקטים של משרד האדריכלים המשותף לו ולאדריכל אמיר מן. בתוך כך מתברר גם השם שהעניק שנער לתערוכה ככזה שמגלם את מהותו של המושג שינוי בשני עולמות התוכן של חייו: את האדריכלות העוסקת במרחב האורבני שנתון לתהליכי שינוי, ואת התהליך של שינוי אמנותי־אישי שהוא חווה בתקופה האחרונה.

הסביבה האורבנית של תל אביב, העיר שבה נולד ומתגורר עד היום, זו שהזינה את מרבית תכני רישומיו עד כה – הולכת ומפנה את מקומה לטובת עיסוק בתמות פוליטיות וחברתיות מהסוג הקשוח, שכמותן אפשר לפגוש באזורי השוליים של החיים. כמי שאוחז בתפיסת עולם הומניסטית וכמתבונן כרוני שחי ונושם תדיר ולעומק את המרחב סביבו על כלל רבדיו ומנציח אותם במכחולו, שנער כבר נגע בתמות פוליטיות וחברתיות בתערוכות קודמות. ב״לך לך״ תרגם את תחושותיו ואת פרשנותו לסיטואציות שהולידה מציאות התקופה, וב״מרחבים טעונים״ שהוצגה ב־2016 הביע את אכזבתו וביקורתו על התנהלות כושלת של מערכות הממסד.

אם עד היום העיסוק בתמות אלה היה בבחינת תגובות למצבים טעונים ספציפיים, עכשיו מדבר שנער על מעבר תמטי מפורש החותר להביע מחאה וביקורת, ואי אפשר שלא להבחין בעובדה שהדברים בוערים בו. ״היום יותר מתמיד נראה לי נכון לתת ביטוי לחיים בשוליים ולתופעות קשות שכרוכות בהם כמו עוני וסבל. אי אפשר ולא ראוי להתעלם מהן, הן חלק מאמירה פוליטית. יש עבודות שהיום הייתי מצייר אחרת״.

שנער לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים ובוודאי שלא מתעלם. כך, בין עבודותיו האחרונות אפשר לפגוש את הצד הקשוח של החיים בשולים, כמו  לדוגמה בעבודה שבה נראות יצאניות שלוקחות פסק זמן לעישון סיגריה, בסמוך למכולת אשפה.

הצבעוניות של המחאה

בתערוכה בוונציה כבר אפשר להתרשם מעבודות חדשות העוסקות במחאה המקומית, שבה הוא נוטל חלק פעיל – לא מחמיץ אף הפגנה ומגיע מדי שבוע עם שלטים חדשים שהוא מכין. ״תמיד הייתה לי תודעה פוליטית ואמנות פוליטית תמיד דיברה אליי. אני רואה את הצבעוניות של המחאה, את התסיסה ואת התנועה הרוחשת שהיא מעוררת, את האנשים עם הדגלים, וזה מרתק. מדובר בשינוי תודעתי עצום״.

לא בכדי הוא מציין את הצייר פרנסיסקו גויה – שהביקורת הפוליטית שעלתה מציוריו ואף אילצה אותו לגלות מספרד לצרפת – כאחד המציירים האהובים ומוערכים על ידו במיוחד, וכן את ההשראה שהוא שואב מהציירת מרלן דומא, ילידת דרום אפריקה שחיה היום בהולנד ונחשבת לאמנית פוליטית עזת ביטוי.

עמי שנער. צילום: און תמוז

בהתאמה לחלל שבו היא מתקיימת, מוצגות בתערוכה 15 עבודות על קנבס ו־10 עבודות אקוורל קטנות. כשני שלישים מהעבודות הן אורבניות, ושליש הן עבודות חדשות המתייחסות למציאות המחאה. בין אלה, הסדרה שמשקפת אותה באופן המשמעותי ביותר, ובתוך כך גם את הטרנספורמציה התמטית של שנער, היא ״מצעד השפחות״ – עבודות שמן על נייר, קטנות יחסית, שבהן נראות דמויות נשים העוטות גלימות אדומות ושביסים לבנים שהפכו אותן לסמל. ״דרך העבודות האלה הסתבר לי שהמצעד שהתקיים במסגרת המחאה עשה באזז גם בעולם״.

״באחד החללים בקומה מעליי התקיימה תערוכה של צלם קנדי, שהציג צילומים מאפגניסטן שבהם תיעד בית ספר לבנות כדי להראות את מציאות החיים שם. הוא ביקר בתערוכה שלי, וכשזיהה את השפחות – שכידוע לקוחות מהסדרה הטלוויזיונית המבוססת על ספרה של הסופרת מרגרט אטווד – סיפר לי עד כמה עקבו בקנדה אחר המחאה. עד כמה האקט הזה של המצעד עורר עניין, ושההפגנות שלנו נתפסות שם כאינטליגנטיות וראויות להערכה״. אטווד עצמה, אגב, התבטאה בראיונות שהתקיימו עמה לאחרונה בעד ההפגנות, שלשיטתה הן תוצר של חשיבה חיובית המשליכה על זכויות בני האדם, ופעילות חיובית נגד השתלטות טוטליטרית על המדינה.

הלמידה חשובה לי. עד היום ציירתי ורשמתי בצבעי מים ואקריליק, ועכשיו אני מרגיש שיש מקום להרחיב את ההתנסות שלי עם צבעי שמן

מעבר להתרגשות שבהצגת התערוכה, שנער מדבר על תקופת ההיערכות אליה וההקמה שקדמה לה כעל חוויה מיוחדת שזימנה לו מפגשים מעניינים ״היה שם הכול מהכול. מציגים מכל רחבי העולם ויריעה מגוונת של תכני אדריכלות ואמנות שקיבלו ביטוי במנעד של מדיומים. בקומה מתחתיי הציג ארגון פלסטיני־אמריקאי (Palestine Museum US) תערוכה שעסקה בנכבה כאסון שקרה לעם הפלסטיני. על הרצפה נפרשה מפת ענק של ישראל שבה צוינו הכפרים הערביים של לפני 1948, וסביבה עבודות אדריכלות ואמנות שונות שהביעו תקווה לעתיד בהיר יותר. שוחחתי עם האוצר ושנינו הסכמנו שאין תחליף לשלום ופיוס. זה רק חידד מבחינתי את ערכו של שיח ושצריך לדבר״.

מפגש מעניין אחר היה לו עם קבוצת אדריכלים מציגים מאוניברסיטת MIT בארה״ב. ״הם התרשמו מהמצגת האדריכלית ובפרט מתכנית חזית הים בחיפה – תכנית שנועדה לחבר את הנמל עם המרקם העירוני שנושק לו כמהלך שיכול למנף את הסביבה ולקדם פעילות מסחר ובילוי, שלא יושמה עד היום. התכנית דיברה אליהם כי היא הדהדה והזכירה להם פרויקט של שיקום עירוני שתכננו בביירות ושנשען על אותם עקרונות חשיבה״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הנחת שהסבה לו אמנותו בשנים האחרונות לא פסחה גם על הנחת שהסבה לו הזירה האדריכלית. לגוף הפרויקטים רחבי ההיקף שהמשרד המשותף לו ולאדריכל אמיר מן זוקף לזכותו עתידים להצטרף השנה שני פרויקטים משמעותיים: מבנה משרד המשפטים בקריית הלאום בירושלים והספרייה הלאומית, בשיתוף עם משרד האדריכלים השוויצרי הרצוג ודה מוירון (מן שנער שימש כמשרד המקומי שהיה אמון על הפרויקט). ״בסופו של יום, ואולי בתחילתו, האדריכלות היא החלק הארי של סדר היום שלי״, הוא אומר ומקפיד לציין בהערכה את הפרגון שלו הוא זוכה מצד שותפו אמיר מן, ״למרות שיש פעמים שהאמנות נוגסת מזמני״.

ללוח הזמנים העמוס שלו שנע בין אדריכלות לציור, הוא הוסיף עכשיו שיעורי ציור בשמן אצל הצייר ארם גרשוני. ״הלמידה חשובה לי. כשדנציגר אמר לי סע לחו״ל ותצייר בגדול, ניצלתי תקופה שבה שהיתי בשם האדריכלות בבוסטון כדי להשתתף בשיעורי ציור בבית הספר של המוזיאון לאמנויות יפות. במהלך השנים למדתי גם אצל אמנים כמו רפי לביא, גד אולמן, יואב בראל, צבי לחמן וגם אצל דנציגר עצמו. עד היום ציירתי ורשמתי בצבעי מים ואקריליק, ועכשיו אני מרגיש שיש מקום להרחיב את ההתנסות שלי עם צבעי שמן״.

עם כל ההתרגשות שהסבה לו הצגת תערוכה בוונציה, שנער לא עוצר לרגע וכבר כותב את הפרק הבא של אמנותו. ״הכוונה שלי היא לפתח את ציורי השפחות לפורמטים גדולים בשמן, ויש גם דיבור על תערוכה נוספת באירופה״.

צילומי הצבה: פדריקו וספינאני

רחוב אחד העם