סקיצות תל אביביות: הספר שנוצר בעקבות שיטוטים משותפים בעיר

את המפגש ביניהם מתארים אברהם בלבן, משורר, סופר וחוקר ספרות, ועמי שנער, צייר אדריכל ומבעלי משרד האדריכלים מן־שנער – כיד המקרה. אבל נראה שהמקריות היתה מסוג הדברים שנועדו לקרות. ״הלכתי לבית האמנים לראות את התערוכות החדשות המוצגות במקום״, מספר בלבן. ״ביניהן הוצגה תערוכה של צייר שאת שמו – עמי שנער- לא הכרתי, אבל הכותרת שלה, ׳בית משותף׳, משכה אותי״ (אצרה: ורה פלפול). באותו יום הזדמן גם שנער לגלריה. ״סקרן אותי לראות אם יש משוגעים שמגיעים לראות את התערוכה בשעות אחר הצהרים של אמצע השבוע, ובפרט בימים של קורונה – כשזמני הפתיחה מצומצמים ונתונים תחת מגבלות״, הוא מספר.

כך או כך, מקרי או לא – המפגש הפך לתחילתה של ידידות מופלאה, שבימים אלה הניבה אותה ידידות את סקיצות תל אביביות – ספר שנולד בעקבות טיולים משותפים של השניים בשכונות העיר האהובה עליהם, כשבלבן כותב אותה ושנער מצייר אותה.

הספר, בהוצאת עם עובד ובעיצובה של דפנה גרייף, מכיל 30 רשימות של בלבן וכ־150 ציורים ורישומים של שנער שמוסיפים שמוסיפים לרובד הספרותי רובד אמנותי וצובעים אותו, תרתי משמע. להוצאתו לאור קדמה תערוכה בשם זהה שאצרו ורה פלפול ודנה גורדון בבית האדריכל בתל אביב בשבוע האיור 2021, והיוותה סוג של קדימון לספר. השם ״סקיצות תל אביביות״ הוא אימוץ שמו של מחזור שירים של אלתרמן, מתוך ספרו הראשון ״רגעים״, ונראה כי אין הולם ממנו לחיבור המרתק בין מילותיו של בלבן למכחולו של שנער.

מרחיבים את הגבולות אחד של השני  

שנער נולד בתל אביב (״בצפון הישן, בתל אביב של גדס״), חי ונושם את העיר כל חייו והווייתה נטועה בו. בלבן הוא בן קיבוץ חולדה, שהתגורר שנים רבות בארצות הברית ובאנגליה, במסגרת קריירה אקדמית שבה כיהן כפרופסור לספרות עברית חדשה. עם שובו לארץ ב־2013, בחרו הוא ורעייתו להתיישב בתל אביב.

במהלך הראיון המשותף ניכר הקשר החברי שנרקם ביניהם, שלצד האהבה שהם חולקים לתל אביב מתובל בווייב טוב של הומור. כשני יוצרים סקרנים ומתבוננים, הם ״מרחיבים את הגבולות אחד של השני״, כפי שמגדיר בלבן. ״עמי הכיר לי את הסופר הספרדי אנטוניו מולינה ועוזר לי להבין היבטי תכנון אדריכליים ומרקמי רחובות״, הוא אומר. ״והוא, אגב, מספר סיפורים יותר טוב ממני״. שנער, מצדו, מספר שהוא שואב מהבקיאות הבוטנית של בלבן – שגילה עד כמה העיר ירוקה משחשב. בהשפעתו של בלבן הוא גם צלל אל קריאת הרומן ״ימי צקלג״ של ס.יזהר – שני כרכים עבי כרס המכילים למעלה מ־1,000 עמודים.

״אהבתי את ההוויה העירונית שעלתה מהציורים של עמי, את המקום המכיל והמכבד שמקבלים הבתים הוותיקים והירוק שמציץ ביניהם״, מספר בלבן. ״זו הוויה של שכונה ולא של עיר גדולה. מבחינתי, כמי שמגיע מעולם הספרות, לחוות את העיר עם אדריכל כמוהו זה נפלא. כמו מתנה באמצע החיים״. שנער מוסיף ש״כתל אביבי מבטן ומלידה, שהיה בטוח שהוא מכיר את העיר לפני ולפנים על כל הפינות החבויות שבה, השיטוטים המשותפים שלנו חשפו אותי לאזורים שלא הכרתי בה; כאלה שנחשבים לפחות מלוטשים וזוהרים והתגלו לי כמרתקים״.

בלבן: ״אהבתי את ההוויה העירונית שעלתה מהציורים של עמי, את המקום המכיל והמכבד שמקבלים הבתים הוותיקים והירוק שמציץ ביניהם. כמי שמגיע מעולם הספרות, לחוות את העיר עם אדריכל כמוהו זה נפלא״

״סקיצות תל אביביות״ מכנס במילים ובציורים תכנים שעניינם עיר ועירוניות, שוזר מידע היסטורי ועובדתי עם סיפורים אנושיים מרגשים, ומרשים ביריעת הידע הרחבה של יוצריו שעולה מתוך כל אלה. למעט שתי רשימות חדשות, הרשימות בספר מבוססות על ״רשימות תל אביביות״ – טורו השבועי של בלבן בעיתון הארץ, שכבר קובצו בספר שראה אור ב־2019 בהוצאת עם עובד.

הציורים והרישומים מנציחים את המראות והדמויות שנלכדו בעין האמן של שנער, במקומות שפקדו השניים בטיוליהם המשותפים. לצידם, כמי שהעיר היא בעבורו מושא יצירה בלתי נדלה, יש ביניהם שהיו קיימים בגוף העבודות שלו ותאמו את הטקסטים.

העבודה על הספר התנהלה, לדבריהם, כתהליך פורה ומענג. ״לאברהם יש מאגר רשימות מרשים בהקפו״, מספר שנער, ״ובמסגרת העבודה על הספר והטיולים שלנו – הרשימות המקוריות נערכו מחדש וקוצרו. בעיקר התלבטנו באילו מביניהן לבחור, באיזה סדר להביא אותן ועם איזו להתחיל. ידענו שאנחנו רוצים לשים דגש על דרום העיר ומזרחה, שהם סוג של מיקרוקוסמוס מעניין, גם אם פחות מוכר וזוהר. לטובת האיזון התייחסנו גם לאזורים אחרים של העיר. הספר נחלק לארבעה שערים: מזרח, יפו ודרום, מרכז ומרכז־צפון, כשהחיבור הגיאוגרפי מסתיים בחוף הים״.

״הכרתי את תל אביב בעיקר דרך שירתו של אלתרמן״, מספר בלבן. ״באתי עם מטען, חשבתי שמחכה לי עיר קשוחה. בגלל שאני אוהב לטייל ואוהב צמחייה, התחלתי לטייל ברחובות ובשדרות שלה וגיליתי אותה ממקום אחר. לעומת ערים עתיקות, שאפשר להעריץ אותן אבל יש בהן שגרה, בתל אביב יש דרמה: סגנונות בנייה שונים, פסיפס אנושי מגוון וצמחייה ירוקה שמקנה לה ממד חי ודינמי. כשיש דרמה, אתה נכנס לתוכה. העיר עושה אותך מעורב רגשית. מהרגע הראשון הרגשתי בה בבית״.

אברהם בלבן (מימין) ועמי שנער

״אברהם רואה דברים מבחוץ״, אומר שנער. ״הוא הגיע לחיות בעיר ברגע טוב, אחרי ששנים לא רבות קודם לכן היא חוותה שקיעה מסוימת וגל עזיבה. רגע טוב מנסח מבחינתי את סוד הקסם של תל אביב, כעיר שכל הזמן משתנה ומצליחה לברוא את עצמה מחדש. לאו דווקא עם אייקונים או כיכרות מונומנטליות, אלא כעיר דמוקרטית; עיר של אנשים, כי הם אלה שעושים את המקום. החיים האמיתיים הם לא המבנים והבניינים, אלא מה שמתרחש בתוכם״.

שנער: ״תל אביב היא עיר של אנשים, כי הם אלה שעושים את המקום. החיים האמיתיים הם לא המבנים והבניינים, אלא מה שמתרחש בתוכם״

בלבן ממשיך את קו המחשבה, כשהוא שולף מארסנל הידע הספרותי שלו שמות של כותבים שקטרגו על תל אביב וביקרו אותה, כמו יעקב שטיינברג שדיבר עליה כעל ״עיר שטוחה ממשפחת הזוחלים״, או ס.יזהר. ״יזהר תיאר את תל אביב בצורה חריפה. הוא כתב על השיכונים המכוערים שנבנו בה, שיולידו אנשים מכוערים שיולידו גם הם ילדים מכוערים. אבל הוא טעה בגדול: לבתים עצמם יש חשיבות פחותה מזו שהוא ייחס להם. הבתים, השכונה והשיכון הם האנשים – והם לא מכוערים יותר מאנשים אחרים בעולם״.

נתנו לעיר להוביל אותנו

נוכחותם של האנשים בספרם של בלבן ושנער משמעותית והממד האנושי בולט בו בטקסטים ובציורים כאחד. ״זו לא היתה החלטה שקיבלנו מראש״, אומר בלבן. ״במהלך הטיולים פגשנו הרבה אנשים שנקרו על דרכנו בצורה אקראית, והופתענו לגלות כמה נכונות היתה להם להיפתח ולפתוח את הלב. אנחנו כנראה לא נראים מאיימים מספיק״.

לצד האנשים האקראיים, נוכחים בספר אדריכלים ואנשי אקדמיה ומחקר, שיוזמת המפגשים איתם נועדה לדייק את התחקיר התוכני ולהרחיב את המידע אודות המקומות והמבנים מפי יודעי דבר שברשותם הוא מצוי. השיטוטים, לדבריהם, לא היו בבחינת תכנית סדורה מראש. ״קבענו כל פעם לאן אנחנו הולכים, אבל באופן כללי נתנו לעיר להוביל אותנו״, אומר שנער. לפעמים היה זה מידע מעניין על מקום מסוים, לפעמים סיפור ששמעו וסיקרן אותם.

בלבן ושנער לוכדים את תל אביב במבט רגיש ומפוכח, ותהליכים שהעיר חווה – כמו התיישנות והתפוררות, שינויים קיצוניים או מורכבות חברתית וכלכלית – אינם נעלמים מעיניהם. אך אלה, הגם שהם מגדירים אותם כמטרידים, לא פוגמים באהבה שהם רוחשים לה.

״לפני שניטשה השתגע הוא אמר שצריך להגיד כן לקיים״, אומר בלבן. ״כמו שהגעתי לעיר עם אלתרמן הגעתי גם עם ניטשה, עם נכונות ופתיחות לקבל ולהכיל ולא רק לבקר או להתמרמר״. ״אני מקווה שבעקיפין, ובין השורות, הספר יהווה סוג של שיעור להבנת ערכה של עירוניות״, מוסיף שנער. ״להבנה אמיתית של המרכיבים הפיזיים והאנושיים שמייצרים עיר״.

בעוד שבעבור בלבן סקיצות תל אביביות מצטרף לספרים קודמים שפרסם (ארבעה ספרי שירה, ממואר על ילדותו בקיבוץ, רומן, ספרי מחקר ו״רשימות תל אביביות״), בעבור שנער – צייר עם רקורד של הצגת תערוכות – מדובר בספר ראשון. בשנה האחרונה מכחולו לא נח; רשמיו מהטיולים עם בלבן תורגמו לשפע של ציורים ורישומים בטכניקות מגוונות ובפורמטים שונים – מרישומים קטנים ועד ציורים גדולים, המביאים לידי ביטוי את המרחב הפיזי והאנושי המגוון שהעיר פורשת והטקסטים מתעדים.

״זה מרגיש כמו תערוכה מודפסת״, הוא אומר. ״אולי אפילו יותר מתערוכה, כי תערוכה ננעלת אחרי זמן קצוב וספר נשאר. ההתרגשות שאני חווה אינה נופלת מזו שאני חווה עם השלמת פרויקט אדריכלי טוב״. ״כל ספר הוא שמחה, והעובדה שהוא יצא יפה ומוצלח בוודאי משמחת מאד״, מוסיף בלבן. עם כל השמחה וההתרגשות בלבן ושנער לא עוצרים. הם ממשיכים לשוטט יחד ולהתחקות אחר הקולאז׳ שהעיר מזמנת, וכן, הספר, לדבריהם, בהחלט הותיר להם טעם של עוד.