דור פזואלו // שחקניות נשמה

הפרויקט הזה הסתיים, לכאורה, לפני שלוש שנים. הרגשתי שתיעדתי את הסיפור של שחקניות הנוער בכדורגל כפי שאני חוויתי אותו, והמשכתי לפרויקטים התיעודיים הבאים שלי. בינתיים גם מועדון הפועל קטמון הפך להיות הפועל ירושלים (הוא קנה את הבעלות על השם של הקבוצה שהתפרקה, ובאישור האוהדים אימץ את השם החדש־ישן). ואם היו לי עוד התלבטויות, הצעד הזה סימל את מיצוי התהליך עם אותן שחקניות, שכיום כבר מתקרבות לגיל 18.

זכיתי להציג ולספר על הפרויקט בכנס אמנים גדול בירושלים בסוף שנת 2021, ואף זכיתי במקום ראשון בתחרות במסגרת אותו כנס. הצגה בכנס שכזה, יחד עם הראיון על הפרויקט במגזין פורטפוליו, מאמר נוסף שכתבתי לכתב העת ״שירת המדע״ (גיליון תשפ״א), ובאופן כללי המעבר בין דימויים ויזואליים למילים, סייעו לי להבין שאני בעצמי עברתי תהליך אישי תוך כדי עבודת התיעוד.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך התרחשה כשנשאלתי לגבי התמונות האהובות עלי ביותר מתוך הפרויקט. בחרתי בתמונות עם ההורים, שמראות כיצד אחד האבות מלביש במעיל את ביתו בערב ירושלמי קר, או באחת השחקניות מחבקת באהבה גדולה את אביה לאחר אחד המשחקים. התמונות האלו הזכירו לי את את חסרונם של הוריי שלי במהלך האימונים והמשחקים, דבר שלא הקדשתי לו אף מחשבה בשנים שעברו מאז, ופתאום העציבו אותי במידה מסוימת (למרות שראוי לציין שהם תמכו רבות בדרכים אחרות).

תהליך התיעוד והעיבוד שעברתי השאירו את הזיכרונות מתקופתי כשחקן לצוף אצלי, וגם את הגעגועים לכר הדשא ולהוויי הקבוצתי. עם סיום משבר הקורונה וחזרת הטיסות לחו״ל לחיי, עלתה אצלי המחשבה לחדש את הפרויקט, ולתעד קבוצות כדורגל נערות נוספות ברחבי העולם באותו קו דוקומנטרי שבו התחלתי. כמי שאוהב להכיר תרבויות חדשות, הסתקרנתי מהאפשרות לבחון את הסוגיות המגדריות והחברתיות בקבוצות נוספות בתרבויות אחרות, ובכך להרחיב את הפרויקט ולהפוך אותו למגוון וצבעוני יותר, תוך התייחסות מסוימת לרובד התרבותי.

בכל התיעודים עלתה אצלי תחושה דומה, שהאהבה למשחק חוצה ומטשטשת מגדרים, תרבויות וגילים, ותחושת הסיפוק וההתלהבות של השחקניות היא עצומה ולא משתנה – בין אם מדובר במעמד מחייב ומלחיץ עם קהל, או באימון שגרתי שאינו מושך תשומת לב חיצונית

בנובמבר 2022 טסתי להודו למספר שבועות והצטרפתי לאימונים של שתי קבוצות של אקדמיית הכדורגל Footie First במומבאי. מלבד אימוני הכדורגל עצמם, האקדמיה מפעילה תכניות לשילוב חברתי המאפשרות לנערות ממשפחות מעוטות יכולת להשתתף באימונים, ומקדמת בקרב השחקניות כישורי מנהיגות ואחריות אישית וחברתית. במפגש הראשון בכל אחת מהקבצות המאמן הציג אותי, ומיד לאחר מכן השחקניות קיבלו את פניי בקריאה מתואמת: Hello sir, nice to meet you, ולחיצת יד של כל אחת.  

בעוד אחת הקבוצות שיחקה בשכונה אמידה יחסית במגרש דשא סינתטי מקצועי ומתקדם, קבוצה אחרת שיחקה בשכונת קצה במגרש כורכר עמוס ולא נקי במיוחד. הן חלקו אותו עם עוד מאות נערים מקבוצות ספורט אחרות בשכונה, והסתפקו בשטח קטן שגם אליו התעופפו כדורים של קבוצות אחרות, ואנשים רבים חצו אותו הלוך ושוב באמצע האימון. ועדיין, ראיתי על פני השחקניות שמחה טהורה של מימוש עצמי וסיפוק. ראיתי גם את אותה מקצועיות, נחישות ומסירות למשחק, וגם את אותן חברויות ואת אותה התמיכה. כל אימון הסתיים במעגל ובקריאה משותפת: 1-2-3 we love football.

בחודשים שעברו מאז המשכתי לתעד קבוצות נוספות. אחת מהן של מועדון הפאר פנאתינאיקוס באתונה, וקבוצות נוספות מירושלים במסגרת ליגת השכונות שמפעיל מועדון הפועל י-ם. בכל התיעודים עלתה אצלי תחושה דומה, שהאהבה למשחק חוצה ומטשטשת מגדרים, תרבויות וגילים, ותחושת הסיפוק וההתלהבות של השחקניות היא עצומה ולא משתנה – בין אם מדובר במעמד מחייב ומלחיץ עם קהל, או באימון שגרתי שאינו מושך תשומת לב חיצונית.

לשמחתי הפרויקט עורר עניין והוא מוצג כעת בחודשים יוני-יולי בשתי תערוכות יחיד נפרדות: הראשונה בגן הציבורי ״גני קטמון״ בירושלים, שמציגה רק את השחקניות של הפועל קטמון. השנייה ממוקמת בדיזינגוף סנטר בתל אביב (בניין B, שער 6, בשביל בין קומה 1 ל־2) ומציגה את הקבוצות מהארץ מהעולם שצילמתי בשנה האחרונה. השאיפה שלי היא להמשיך לתעד קבוצות נוספות מרחבי העולם ואחרי שאתעד לפחות 11 כאלה, להוציא ספר שבו ירוכזו הצילומים.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו