כל מה שחשוב ויפה
רוני טהר לב, המקהלה. צילום: אלעד שריג
רוני טהר לב, המקהלה. צילום: אלעד שריג

לידת ישו, צלוליטיס וגרביים: רוני טהרלב במוזיאון תל אביב

הציור של זוכת פרס שיף, רוני טהרלב, עוסק בנשיות, בסימני הזמן, באנדרוגיניות ובלידה. נקודת המוצא שלה, היא מספרת, היא הנרטיב הטכני של הציור והדרך שבה נופל האור על הגוף

ענבל: שלום רוני, מה שלומך בימים חמים אלו?

רוני: אם מנקים את החום ואת כל מה שקורה מסביב, אז טוב

ענבל: ימים סוערים בחוץ, לפעמים באמת לא ברור אם אפשר להמשיך הלאה עם זרם החיים כשהכל מתהפך מסביב. ובכל זאת, ננסה לעסוק בדברים הטובים, אלה שהולכים ישר. זכית בשנה שעברה בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית, ולא מזמן נפתחה התערוכה שלך במוזיאון תל אביב לרגל הפרס

רוני: התערוכה מאוד מרגשת אותי. היה בה שילוב כוחות נהדר של האוצרת גלית לנדאו־אפשטיין ושל האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב, מירה לפידות, ובכלל שילוב כוחות של כולם שהרים תערוכה נהדרת. אני חושבת שזה פשוט משמח אותי לראות את הציורים בחלל הנפלא הזה

ענבל: הציורים שלך חושניים ומלאי יופי וחיים, וראויים לגמרי לפרס ולתערוכה. קראת לתערוכה ״אור אחר מזה״, מה מקור השם?

רוני: זה שמו של ציור בשורה שציירתי, שעוסק באמביוולנטיות מגדרית. בציור יש שני סוגי אורות – אור חם וקר, שבאים משני כיוונים שונים. הוא עוסק בירח ובמיניות לא ברורה. זו פעם ראשונה שהציור הזה מוצג בארץ: הוא הוצג בתערוכה של הלובר בגראנד פאלה לרגל 50 שנה לנחיתה על הירח, ליד מאנה ומונה וכל מיני ציירים חשובים ומתים, ועדיין לא יצא לי להציג אותו פה.

אני חושבת שציור הוא עיסוק באור. בדרך כלל אני מציירת רק באור יום טבעי, ודווקא בציור הזה השתמשתי גם באור חשמל. מרתק אותי לנסות לצייר שני סוגי אור באותו הציור

ענבל: ירח שזכה לכבוד גדול, וציור יפהפיה. את חוזרת לא מעט לנושא הבשורה, וזו אף פעם לא הבשורה הסטנדרטית שבה מלאך גבר מבשר בשורה לנמענת אישה. מה מפעיל אותך בנושא הזה?

אור אחר מזה. צילום: יורם בוזגלו

אור אחר מזה. צילום: יורם בוזגלו

לא החתונה שלי. צילום: אלעד שריג

לא החתונה שלי. צילום: אלעד שריג

Nativity II. צילום: אלעד שריג

Nativity II. צילום: אלעד שריג

Nativity III. צילום: אלעד שריג

Nativity III. צילום: אלעד שריג

פנינים שלה. צילום: אלעד שריג / אוסף נטע ואיתמר גבתון

פנינים שלה. צילום: אלעד שריג / אוסף נטע ואיתמר גבתון

רוני: אם תסתכלי טוב בציורי בשורה תראי שהמלאך אינו גבר, אלא נמצא בנקודת האפס בין גבר לאישה. כך גם מריה. אני מתעניינת בשתילת סיטואציות בתוך סצנות שחזרו על עצמן הרבה פעמים בתולדות האמנות, כפי שעשיתי בציורי ה־Nativity בחלל הפנימי של התערוכה

ענבל: מהם ציורי ה־Nativity?

רוני: התערוכה התחילה מעיסוק שלי בצלוליט. רציתי לחשוף את הגוף הנשי ואת סימני הזמן שעליו. בחרתי למקם את דמויות הנשים שלי בתוך סצנה של לידת ישו – כי תמיד יש בהן סוג מסוים של נשיות, ורציתי לשנות אותה קצת, להוסיף לה גוף יותר יומיומי ופחות מוחלק. הוספתי גם גרביים וחזיות. מאוד נהניתי מיצירת הסצנות האלו. אלו סצנות לכאורה דתיות אבל שהפכו יומיומיות, מה שנתן להן קול מחודש.

התערוכה התחילה מעיסוק שלי בצלוליט. רציתי לחשוף את הגוף הנשי ואת סימני הזמן שעליו. בחרתי למקם את דמויות הנשים שלי בתוך סצנה של לידת ישו – כי תמיד יש בהן סוג מסוים של נשיות, ורציתי לשנות אותה קצת, להוסיף לה גוף יותר יומיומי ופחות מוחלק

אחרי שהבנתי קצת את החלל שבו מתרחשת ה־Nativity שמספרת את לידתו של ישו, גיליתי שלמרות ש־Nativity עוסקת בלידה, מעולם לא צוירה כזו עם אישה יולדת, או בכלל אישה יולדת בתרבות המערבית, עד המאה ה־20. זו הייתה חוויה מסעירה לצייר את סדרת ה־Nativity הזו

ענבל: באמת תהיתי על הגרביים, פריט קצת מגוחך שמרחיק את הסצנות החזקות האלה מההירואיות של ציור ושל מודל עירום

רוני: אני מתה על גרביים וחזיות! הם מפרקים את חווית העירום המפתה או החשוף. זה התחיל באופן הכי פרוזאי. למודליסטיות היה קר והן שאלו אם יפריע לי שיגרבו גרביים…

לאפשר לציור לנשום

ענבל: יש ציורים שהם ״לא גמורים״ – כאילו עצרת את מלאכת הציור לפני שסיימת את כולו. מתי את עוצרת ומתי את מציירת את הקנבס במלואו?

רוני: אני אוהבת כשה״אין ציור״ מציץ מתחת. זה מאפשר לציור לנשום. ציור גמור כשהוא מרגיש פועם ובועט; זו לא שמלה שחייבת שכל התפרים יהיו גמורים. ציור הוא במידה רבה אובייקט רוחני: הוא נגמר כשיש בו חיים עצמאים, כשהוא מעביר חוויה

ענבל: לא קשה להבחין בעובדה שבתערוכה אין ציורי גברים. המנעד הוא בין נשים נשיות ומלאות, נשים אנדרוגיניות ונעריות, נערים או צעירים בעלי גוון נשי, ודמויות שקשה לדעת מה המגדר של המודליסט.ית שדיגמנ.ה עבורם (לדוגמה – דיוקן עם פרח ציפורן). מה עוצר אותך מלצייר גברים, או מה מושך אותך בכל המנעד האחר?

רוני: אני לא ממש יודעת לענות. ציירתי כמה פעמים גברים, אבל באמת לא הרבה, אני חושבת שהעיסוק שלי הוא פשוט במה שקרוב אלי, ואלה הן נשים.

אני מציירת מהתבוננות שזה תהליך אינטימי וטבעי לי יותר לעשות אותו עם נשים. אבל זה לא כלל ברזל. יש לי גם עניין רב בלדבר על דברים שקורים לנו דרך הגוף הנשי, כמו ההסתרה של הצלוליט שבעיני מסמלת הסתרות נוספות של נשיות; או העובדה שמאז ימי הביניים עד המאה ה־20 לא ציירו לידה. אלו דברים שאפשר לדבר עליהם רק דרך הגוף הנשי. אני גם מעוניינת לבטא את הנשיות ככוח, ותרשי לצטט את הסטנדאפיסטית הנפלאה האנה גדסבי: ״מטרת הפמיניזם אינה להפוך נשים לחזקות. נשים הן חזקות ממילא. מדובר בשינוי האופן שבו העולם תופס עוצמה זאת״

ענבל: אהבתי. מה לגבי הדמויות הלא ממוגדרות? הנערים בשמלה – מה מושך אותך בדמויות האלה?

רוני: אני עוסקת בגבולות של נשיות ובניסיון לשבור אותם, או יותר נכון להרחיב אותם. הדיוקנאות האלו הם חלק מזה – מהחיפוש של איפה עובר הגבול הדק שבין גבר לאישה או שבין נער לנערה. אבל אלו גם כולם דיוקנאות של נער אחד יפהפה ומיוחד במינו, שפשוט רציתי לצייר אותו.

התערוכה שהצגתי ב־2019 במוזיאון הרצליה עסקה כולה בנקודת האפס של המגדר, בניסיון להישאר רגע בלי להגדיר את האדם שמולך כבן או כבת. רוב האנשים לא הצליחו וסיווגו מיד את הדיוקן כדיוקן של בן או דיוקן של בת. כמו שקרה לך עם ציור הבשורה. אני חושבת שבארבע השנים שעברו מאז התערוכה ההיא עשינו דרך ענקית. אנשים הרבה יותר פתוחים היום להישאר במקום לא ברור, ללא הגדרה

הארי ורוני טהרלב. צילום: גיא יחיאלי

הארי ורוני טהרלב. צילום: גיא יחיאלי

נער עם שמלה צהובה. צילום: אלעד שריג / אוסף מוזיאון תל אביב

נער עם שמלה צהובה. צילום: אלעד שריג / אוסף מוזיאון תל אביב

היה לי בית באפריקה. צילום: אלעד שריג

היה לי בית באפריקה. צילום: אלעד שריג

הארי. צילום : אלעד שריג / אוסף חגית ועופר שפירא

הארי. צילום : אלעד שריג / אוסף חגית ועופר שפירא

ענבל: כאמא לצעיר בעל מגדר א־בינארי אני דווקא מחבבת את האי־מוגדרות הזו, וגם עוסקת בה באמנות שלי. גם את הציור שלך לא מגדרתי, אלא ציינתי שהוא לא פועל לפי ההגדרות המגדריות המסורתיות. אני סקרנית לגבי המוטיבציה לעיסוק בנושא הזה עבור של מי שלא חווה זאת בחיי היומיום שלה. נדמה שהצורך להגדיר נובע מחרדה שמעוררת האפשרות למגדר לא מוחלט

רוני: אני חושבת שאת צודקת; גם מחרדה וגם מכוח ההרגל. בכל מקרה העיסוק שלי הוא בעיקרו אמנותי ויזואלי. רציתי לצייר את הארי (אותו הנער היפהפה) כמו שרציתי לצייר את הגוף הנשי הגדול והלא צעיר – מתוך עניין בגוף ובאופן שהאור נופל עליו. רציתי ללמוד כיצד אני כציירת הולכת לצייר צלוליט או סימנים אחרים על הגוף.

רציתי גם להבין איך אייצר אור בציור או שמלת תחרה צהובה, כשאני עדיין שומרת על המכחול שלי מהיר וחופשי ועם הרבה תנופה. הדברים שהכי מעניינים אותי בציור (ואני מניחה שגם ציירים אחרים) הם הנרטיב הטכני: איך נופל האור על הציור, איך ליצור תחושת חיות של גוף, איך כותנה נופלת אחרת מבד שקוף; וגם הדבר הזה שקיים בציור כשהוא חי ופועם, הדבר הזה שבעצם מדבר ישירות מהציור אל הגוף של המתבונן

אני חייבת להתפקס על מה אני רוצה דרך סקיצות שלפעמים קורות בספר סקיצות ולפעמים על הבד עצמו. במפגש עם המודל הסצנה משתנה קצת, כי קיימות מגבלות לגוף המודל וקשיים שאני לא לוקחת בחשבון כשאני יוצרת סקיצות

ענבל: מיהו הארי שמופיע בציורים?

רוני: נסעתי לפאריז לפתיחת התערוכה בגראנד פאלה, וביקרתי במוזאון האורסיי. לידי עמדה בחורה מאוד יפה לבושה שמלת תחרה צהובה וארוכה עם כובע קש. אמרתי לדרור בן זוגי – איזו בחורה יפה, ודרור אמר – זו לא בחורה, זה בחור. התחלנו לשוחח ומאוד התיידדנו, הוא בא אלי לברלין  ואז נפגשנו בלונדון.

הארי הוא אמן ממנצ׳סטר שעושה מייצבים מאוד יפים ועדינים תוך התכתבות עם אמנות רומית, וברור שמצאנו שפה משותפת. יש משהו בפנים שלו שריתק אותי ומשך אותי לצייר אותו

ענבל: ספרי קצת על הדרך שלך בתחום הציור. נראה שיש לך ברקורד יותר שנים שבהם את מלמדת ציור מאשר שלמדת פורמלית ציור, איך זה קרה?

רוני: אני במידה רבה אוטודידקטית אז אפשר לומר שאני לומדת כל הזמן. לאנשים שלא לומדים פורמלית אין נקודת סיום. אני גם אוהבת ללמד. אני מלמדת בבצלאל ותמיד מפתיע אותי הקסם הזה של ההבנה של הסטודנטים לגבי מהי התבוננות והגילוי שלהם את אותם הדברים המסעירים והחדשים. ההתלהבות של הסטודנטים מדביקה גם אותי

birds

ענבל: ומכאן, לאן הלאה?

רוני: כרגע אני בפסק זמן, מחכה לראות מה יבוא. התערוכה האחרונה נולדה כשנסעתי לסיני ופשוט ישבתי שבוע מול הים עם ספר סקיצות

ענבל: את מתחילה כל ציור בסקיצה?

רוני: כן, ההתחלה של ציור היא בדמיון. אני חייבת להתפקס על מה אני רוצה דרך סקיצות שלפעמים קורות בספר סקיצות ולפעמים על הבד עצמו. אלה שרבוטים שהרבה פעמים רק אני מבינה מה יש בהם, אבל זה מאפשר לי לשחק עם התנוחות והחלל לפני שאני מגיעה לעבודה עם המודל. במפגש עם המודל הסצנה משתנה קצת, כי קיימות מגבלות לגוף המודל וקשיים שאני לא לוקחת בחשבון כשאני יוצרת סקיצות

ענבל: הציור נעשה תמיד כשהמודלית לפנייך? או שאת גם מצלמת?

רוני: בעיקר מול המודל, אבל יש סיטואציות שבהן אין לי אפשרות לעבוד עם מודל ואז אני משתמשת בסקיצות וצילומים

ענבל: נראה שהמודליסטיות מרגישות איתך בנוח, נינוחות ורכות בנוכחות שלהן. למעשה, היחידה שמזעיפה פנים בכל הציורים זו את, בפורטרטים העצמיים שלך

רוני: מה לעשות, זו ההבעה שלי כשאני מתרכזת…

ענבל: אולי את צריכה להתאמן בתמונות סלפי :). התערוכה מלווה גם בקטלוג גדול שמכיל את הדימויים מהתערוכה ויותר מזה, כך שאפשר יהיה גם ללכת עם היופי הזה הביתה. בהצלחה בהמשך הלמידה!

רוני: תודה רבה


רוני טהרלב | אור אחר מזה 
אוצרת: גלית לנדאו־אפשטיין
מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 18.11

משהו נפלא (דיוקן אימי). צילום אלעד שריג / אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

משהו נפלא (דיוקן אימי). צילום אלעד שריג / אוסף מוזיאון ישראל

דיוקן זוגי עם ספה ורודה. צילום: אלעד שריג

דיוקן זוגי עם ספה ורודה. צילום: אלעד שריג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. טלי

    סיפי התרבות רועדים בגלל עילת הסבירות. התנתקתם מהמציאות? מאזכרים בחצי משפט את " המצב בחוץ" וחוזרים לאומנות כרגיל. כשיקצצו בתקציבים ,המוזיאונים יסבלו. תתחילו להפנים זאת! טהרלב ציירת איכותית ללא ספק, אבל הנושא המרכזי והמתמשך חייב להיות הרפורמה והשפעתה האפשרית על האומנות. יש לכך כותבים רבים בקרב אנשי האומנות אצלנו.

    1. יוספוס פלביוס

      אפשר גם וגם

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden