כל מה שחשוב ויפה
קרן אור זלינגר, ארבע שעות
קרן אור זלינגר, ארבע שעות

RCA 2023 // נעם פאול, קרן אור זלינגר, טמיר אהרוני

היתרונות והחסרונות של זוגיות, שמירות צבאיות והיומיום של עובדים בהייטק הם חלק מהנושאים שהיוו השראה לפרוייקטים של נעם פאול, קרן אור זלינגר וטמיר אהרוני, שמסיימים השנה את לימודיהם במחלקה לאנימציה ברויאל קולג׳ בלונדון

נעם פאול

מי אני

נעם פאול, בת 30. בוגרת תואר ראשון במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מסיימת בימים אלה את התואר השני ברויאל קולג׳ במחלקה לאנימציה (MA Animation).

את התואר הראשון שלי עשיתי בתקשורת חזותית, ומעולם לא למדתי אנימציה באופן מסודר. תמיד היתה בי אהבה בלתי ממומשת לאנימציה אבל היו לי גם דעות קדומות לגביה. לכן, החודשים הראשונים שלי ב־RCA היו עבורי חגיגת אנימציה מרגשת שניפצה עבורי מיתוסים. הופתעתי מהגישה האקספרימנטלית של המרצים ומהעובדה שההגדרה שלהם לאנימציה רחבה מאוד והיא בגדול כוללת כל יצירה שיש בה ממד של זמן. נחשפתי לעבודות וידאו ארט, עבודות אמנות קינטיות וקראפט – באנימציה. גיליתי שהאהבה שלי היתה מוצדקת.

Tales From Our Separate Worlds

במהלך הלימודים עודדו אותנו לגלות מהי פרקטיקת העבודה הייחודית לנו. גיליתי על עצמי שאני לרוב מונעת מכתיבה. פרויקט הגמר שלי הוא סרט אנימציה קצר שהוא שיר אהבה של אישה לבן זוגה לאחר עשר שנות זוגיות. היא מוצאת יופי בהרמוניה המשותפת, ובמקביל מתאבלת על היעלמות הסוביקט לנוכח הסימביוזה הזוגית.

אני תמיד כותבת לעצמי שירים ומחשבות בפתקים של הטלפון. לפעמים משתמשת בהם ליצירה ולפעמים הם פשוט נשארים שם, מתפקדים כפיסות יומן זיכרונות. את השיר שעליו ביססתי את הסרט כתבתי לפני כמה חודשים. הרגשתי שיש בו משהו שמבקש לתת לו רובד ויזואלי. יצרתי שפה ויזואלית שמבטאת כל אחד מבני הזוג שבהמשך יבחר לזנוח אותה לטובת יצירת שפה משותפת, חדשה, אחידה.

נעם פאול, Tales From Our Separate Worlds

נעם פאול, Tales From Our Separate Worlds

עבודות הוידאו של הקולקטיב הקוריאני Young Hae Chang Haevy Indusries השפיעו עלי ביצירת הפרויקט. מכיוון שאני נשענת על טקסט פואטי, רציתי להמנע ככל האפשר משימוש בוויס־אובר על מנת לא ליפול למקומות אובר־פואטיים, לעתים שחוקים. התנסיתי בפרויקט הזה בשילוב טיפוגרפיה כאלמנט דומיננטי שבוחן את גבולות הקריאות של טקסט פואטי בעבודה מבוססת זמן.

השיר מהלך תדיר על הקו הדק שבין התרגשות מהיופי של יצירת הרמוניה זוגית לבין המבט המפוכח על המכניות והאחידות של הזוגיות, על הקו שבין התפעלות מהבטחון והיציבות שהזוגיות מאפשרת לבין אבל על משהו שנחשב לא טוב – חוסר הוודאות שמאפיינת התחלה.

בפסקה האחרונה של השיר הדוברת כותבת:
In the past, when you took something out of your bag, I used to ask myself:
Who gave it to him?
Did he love her?
Where is this shirt from?
Where else did he wear it to?
Now I know all of the answers.

עתידות

אני מקווה לשלוח את הסרט לפסטיבלים, לראות אותו על מסך גדול במקומות שונים, לקבל תגובות, להסיק מסקנות ולצאת לדרך עם הסרט הבא. בכל עבודה על פרויקט יש בי דיסוננס: אני מתרגשת עם כל בחירה שאני עושה, וגם תמיד קצת מתאבלת על כל אותן החלטות שנפלו על רצפת חדר העריכה. כך שגם הפעם עם סיום הסרט הזה, יש בי צורך ליצור את הפרויקט הבא שיתאים את עצמו לכל האספירציות ההן שלא התאימו הפעם, אבל בפרויקט הבא יימצא להן המקום.


קרן אור זלינגר

מי אני

קרן אור זלינגר, בת 27. את התואר הראשון עשיתי בבמחלקה לאמנויות המסך (אנימציה) בבצלאל, ובימים אלה מסיימת את התואר השני ברויאל קולג׳, גם הוא באנימציה.

הלימודים כאן היו מאתגרים עבורי. כבוגרת בצלאל ציפיתי שהם יהיו דומים למה שחוויתי בעבר. זאת גם הסיבה העיקרית שבגללה רציתי להמשיך לתואר שני – להמשיך תהליך של יצירה. אבל כאן התכנית היא יותר רופפת וחופשית, יש שיעורים שניתנים כהשראה, ואתה כסטודנט צריך להמשיך לפתח את הרעיונות שעלו לך בעקבות השיעור, וליצור משהו בעקבותיהם. הסטודנט יוצר לעצמו את הלו״ז והיצירה היא על אחריותו. אין קונספט של הגשות וקצת קשה לעקוב אחרי מה שאר הסטודנטים עושים. זה משהו שהיה חסר לי.

ארבע שעות

פרויקט הגמר שלי הוא סרט אנימציה קצר על הקונספט של לחכות. על תחושה פסיבית, כזו שאין מה לעשות בה ואין לך ברירה אלא לחכות ולנסות להעביר את הזמן. קישרתי את זה לתקופה בחיי שבה הרגשתי שאני רק מחכה – השירות הצבאי שלי, ובמיוחד למטלה שכל חייל עובר במהלך השירות שלו – שמירות.

קרן אור זלינגר, ארבע שעות

קרן אור זלינגר, ארבע שעות

הסרט מציג זמן קצר של שמירה של חייל באמצע שום מקום, רק הוא והבוטקה שבו הוא שומר. ביחד עם החייל, הצופה מוצא את הרגעים הקטנים שבהם, לרגע, הוא כבר לא מחכה, ומוצא במה להעסיק את עצמו. הסרט נעשה בטכניקה חדשה בשבילי – אנימציה קלאסית יחד עם צבעי פנדה. כמישהי שיצרה בעבר בעיקר באנימציית סטופ־מושן, מצאתי דרך מעניינת לאתגר את עצמי וגם לתרום לסיפור. המרקם שצבעי הפנדה יוצרים מעניק תחושה של חום, חול ומדבר, שבו אני מדמיינת את החייל שומר.

עתידות

התכניות שלי לא מאוד ברורות כרגע. מבחינתי שתי האופציות פתוחות – גם להישאר בלונדון וגם לחזור לארץ. הייתי שמחה להמשיך וליצור בתחום האנימציה, ולנסות להתפתח וללמוד עוד טכניקות. תכלס, הכל תלוי במציאת עבודה.


טמיר אהרוני

מי אני

טמיר אהרוני, בן 32. בוגר התואר הראשון באנימציה בבצלאל (במחלקה לאמנויות המסך). בימים אלה מסיים את התואר השני באנימציה ברויאל קולג׳.

הלימודים אצלי עבדו במתכונת של בופה – בלי תכנית מסודרת אלא הרבה סדנאות ואנשי מקצוע שזמינים לעזור בפרויקטים האישיים. יש סדנאות מעשיות והרצאות סביב אנימציה, קולנוע ותרבות חזותית, כשהדגש הוא על הצד התיאורטי והנסיוני.

The Onboarding

פרויקט הגמר שלי הוא מיצב סאטירי המשלב משחק מחשב עם אנימציה קלאסית ו־live capture של השחקן. המיצב מדמה תהליך קבלה והתאקלמות של עובד חדש בחברת הייטק, כשבמקביל מתקיים סביבו טקס חניכה שבטי ומופרע. רציתי להקביל בין תרבות ההייטק והשופוני של לינקדאין לבין טקסי מעבר ופולחן בתרבויות עתיקות. המוזיקה (שנכתבה על ידי שי חזן) והדימויים מערבבים יחד אלמנטים של דת, פולחן וטקסים עתיקים באופן־ספייס משרדי שבו מכונת הקפה בוערת באש והמדפסת הצבעונית משמשת למזבח.

המיצב עצמו בנוי כמו עמדת עבודה עם מסך מחשב, מקלדת, כרטיס ברכה לעובד החדש ועציץ גנרי. מעל עמדת העבודה העמדתי מסך נוסף, גדול, שבאמצעות מצלמה קטנה משדר בלייב את עוברי האורח כשהרקע שלהם מוחלף ברקע משרדי מצוייר. לאורך התערוכה גיליתי שזה ה״הוק״ בעבודה. אנשים ראו את עצמם על המסך והתקרבו מיד לבדוק במה מדובר – חלק בהתלהבות, אחרים בחשדנות.

על מסך המחשב מתנוסס דף נחיתה שמזמין להגיש מועמדות עבור ״קריירת החלומות״. לחיצת מקש אחת מנגנת סרטון אנימציה קצר – תהליך קבלה פיקטיבי – ובסופו מתחיל המשחק. עיצבתי את המשחק בהשראת פלטפורמות לתקשורת וניהול משימות בין עובדים כמו Slack או monday. השחקן מרחף בקלנדר אינסופי כשהמטרה שלו היא להתחמק ממכשולים אקראיים כמו פגישות סינק, תזכורות והודעות אקראיות מאנשי IT.

טמיר אהרוני, The Onboarding

טמיר אהרוני, The Onboarding

birds

ככל שהשחקן מתקדם במשחק, עוד ועוד דמויות מצוירות של עובדי משרד ממלאות את המסך סביבו ומנסות להסיח את דעתו באמצעות טקס חניכה פגאני אל תוך החברה. במידה והשחקן נפסל הדמויות נעלמות בבת אחת, הטקס מסתיים, ועל המסך מתנוססת הודעת פיטורים מנומסת.

מעבר לסאטירה הברורה, עיקר העבודה בעיניי והאתגר האמיתי במשחק הוא להתגבר על הפיתוי להסתכל על מסך הטלוויזיה הגדול בכדי להמשיך ולהתקדם במשחק (עידן הזום לימד אותנו כמה מהפנט לראות את הפנים של עצמנו על המסך). השחקן הופך בעל כורחו לחלק מהפרפורמנס, והקהל האמיתי נהיה שאר הנוכחים בחדר. עם הזמן מתעצם הפער בין הטירוף שמקיף את השחקן על המסך לבין המציאות שבה כולנו צופים באדם רכון בריכוז מול מסך מחשב, ומדי פעם מקיש על המקלדת.

בסיטואציה המוזרה הזאת שיצרתי מתקיים אלמנט נוסף שהיה הרעיון הראשוני ממנו התחלתי לפתח את העבודה: רציתי לייצר חוויה שבה אנחנו הדמות הראשית בסרט שכולם יכולים לראות, מלבדנו.

עתידות

הכל פתוח. אני בלונדון עם בת הזוג, שנינו נהנים מהעיר והטבע במדינה ונשמח להישאר לחוות עוד מזה, אבל גם לא פוסלים חזרה לארץ אם תצוץ ההזדמנות המתאימה. אחרי הלימודים אני בעיקר מקווה לעבוד בצוות או כחלק מסטודיו, מקום שיאפשר לי שיתופי פעולה וחברה טובה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden