ניב גפני חושב על העולם דרך סאונד

יובל: הי ניב, מה קורה? מה שלומך בתקופה המטורללת הזו שעוברת עלינו?

ניב: הי יובל, כיף שמזדמן לנו לדבר. תקופה מאוד מורכבת ומבלבלת שמציפה המון רגשות. מנסה לתמרן בין מה שקורה בחוץ לבין מה שמתחולל בחלל

יובל: כן. זה לא פשוט. אבל נראה מבחוץ שאתה בתקופת יצירה לא נפסקת (בקטע טוב, כן?): בשנה שעברה השתתפת בתערוכה ״אם עץ נופל ביער״‎ במוזיאון פתח תקוה; בתחילת השנה יצרת את ״מדריך כיס לאונטולוגיה של הבר חלוף״‎, גליון שלם של מגזין הרמה; וכעת גם פסל קבע ציבורי חדש בשם ״לוכד גלים״ בצפון תל אביב על חוף הים מול שדה דב, וגם ״החולמים״, תערוכת יחיד בחלל המרכזי של הזירה הבין תחומית בירושלים. 

הספק לא רע בכלל…

ניב: באמת תקופה די ארוכה של עבודה על כל אלו ואלו שיבואו בהמשך, הקרקע די פוריה וצומחים פרויקטים שאני מאוד מאוד שמח עליהם

יובל: יפה. בוא נתחיל בתערוכה: ספר מה קורה בה? אם אני מבין נכון היא נוצרה במיוחד עבור חלל התיאטרון המרכזי של הזירה

ניב: נכון מאוד, התערוכה ״החולמים״ היא פרויקט שהתחלתי לעבוד עליו ברזידנסי שהתרחש בתקופת הקורונה המוקדמת בזירה הבין תחומית בירושלים. כפרויקט שאני עובד עליו כבר כשנתיים במצטבר, הוא עבר לא מעט גלגולים.

נתחיל מזה שהעבודה נבנתה לחלל תיאטרון שזה חלל מעט שונה מחלל הגלריאני והמוזיאלי, במה גדולה מאוד שחורה עם תקרה מאוד גבוהה שזורה בהמון פנסים ומול הבמה טריבונה. היה נחמד לחשוב דרך החלל הזה על העבודה, מה היא רוצה להיות בחלל וכזה ואיך יהיה יפה לחלל ללבוש אותה

ניב: התערוכה מורכבת משתי סדרות של פסלים. סדרה אחת, המעופפים, היא סדרה של פסלי רוח שנעים בסיבובים במהירות ללא הפסקה בגובה התקרה ומייצרים המון רשרושים ושריקות שנבנות ומתפרקות בכל רגע. הסדרה השניה, הדחליליים, היא סדרה של פסלים דמויי אדם עשויים חציר שפזורים על רצפת האולם בפוזיציות שונות ונעים בעדינות שבקושי נראית לעין. יחד הם מולידים מערכת יחסים בינם לבין עצמם ובין שתי הסדרות

יובל: ולמה החולמים?

ניב: האופן שבו דמיינתי ואז בניתי ומיקמתי את פסלי החציר, נולד מתוך מחשבה על אותה קבוצה טקסונומית של דחלילים ועל האופן שבו הם מתפקדים לאורך ההיסטוריה האנושית, החל במיקומם כסוכנים של האדם בשמירה על יבול חקלאי, צלובים על מוטות עץ, ועד לשימוש בדחלילי חציר בטקסים שונים של מעבר העונות שבהם הם לעתים נשרפים.

אני לקחתי פרספקטיבה מדומיינת של אותם אוביקטים ״מתים״ והפחתי בהם חיים. האופן שבו הם מוצבים בחלל הוא אופן שבו הם חופשיים משימושיהם ונמצאים במצב שנע בין פליאה מהעולם ומהמעופפים שמעליהם, שמפניהם הם הגנו, לבין מעין הרהור אודות החיים. הם החולמים, שחלמו על חופש ואמנציפציה וזוכים לה בתערוכה

חשוב לי מאוד לחשוב על הנוף, על האקולוגיה שנוצרת בחלל, יותר מעל איכויות אסתטיות של פסל בודד אחד לעומת פסל אחר. החלל של הזירה נתן לי הרבה אוויר לעבוד איתו ולקיים את כל זה

יובל: ואיך התערוכה הגיעה לזירה הבין תחומית? למה דווקא שם? ואיך זה השפיע על התערוכה מעבר לגודלו של החלל

ניב: התערוכה היא סופו של התהליך שהחל בתכנית הרזידנסי שהזירה קיימה בתקופת הקורונה וממנה נולדו לא מעט עבודות של כל מיני אמנים ואמניות החל מעבודות במה, עבודות אמנות תלויות מקום ועוד. זו נקודת הסיום של הרגע שלי שהחל באותה תקופה. מלבד זאת אני גם חלק מהזירה החל מהקמתה במשכנה הנוכחי וזה רגע מאוד מרגש בפעם הראשונה לקיים עבודה שלי בסדר גודל כזה במקום שאני מאוד קשור אליו.

מלבד האפשרות לעשות שימוש בפנסים חכמים כדי לבנות את הנוף של התערוכה יחד עם מעצב התאורה עופר לאופר, ועזרה מצוות טכני גדול ומוכשר שבראשו אוצר התערוכה עמית דרורי, גודל החלל והאפשרות ״להשתמש״ בו באופן מורכב איפשרו לדמיין אחרת את העבודה שנכנסה אליו. לדוגמה, בנינו לכבוד התערוכה תקרה מלאכותית ענקית שנמצאת מעל המעופפים ומקרינה את האור חזרה על כל החלל.

ובהקשר של הגודל, אני מאוד אוהב להתייחס לעבודות שלי כמכלול. המון פעמים אני עובד עם ריבוי של פסלים ואוביקטים שמייצרים התנהגויות שאני משאיל מהעולם כמו של להקה או נחיל. חשוב לי מאוד לחשוב על הנוף, על האקולוגיה שנוצרת בחלל, יותר מעל איכויות אסתטיות של פסל בודד אחד לעומת פסל אחר. החלל של הזירה נתן לי הרבה אוויר לעבוד איתו ולקיים את כל זה

מעין שמורת טבע קטנה בתוך העיר

יובל: נייס. בוא תגיד משהו על הפסל בתל אביב?

ניב: אנחנו מתקרבים לרגע הצבת פסל קבע ציבורי חדש שיוצב כחלק מפרויקט הצבה של כ־30 פסלים חדשים של עיריית תל אביב. זכיתי להיות חלק מהפרויקט המרגש הזה יחד עם ליווי של האוצרת הנהדרת סמדר שינדלר. הפסל, ששמו לוכד גלים, יהיה פסל בטון לבן די גדול שיוצב מול הים לצד הטיילת ממערב לשדה דב.

הפסל מקיים תופעה פיזיקלית שבה הוא מרכז את צלילי הגלים הנשברים אל החוף ומייצר הגברה אקוסטית של אותם הגלים כלפי מי שיושב בקרבתו. כך, מי שיימצא בנקודת ההאזנה יזכה לשמוע באופן מיוחד וחזק מהרגיל כמו מין שטיפה של הגוף בצלילי הים. המקום שנבחר להצבה של הפסל הוא מקום יחסית מבודד, מוקף בהרבה צמחייה מקומית, מעין שמורת טבע קטנה בתוך העיר, והוא מקדש קטן שבו אפשר יהיה להגיע להתבונן בפסל או בים ולשטוף את האוזניים בצלילי גלי הים

יובל: אז יש לי שאלה: בדרך כלל אני לא מת על ההגדרה אמן רב־תחומי, כי אמנים היום נעים בין מדיומים וקני מידה וטכניקות ועוד, אבל נראה לי במקרה שלך אין ברירה אלא להשלים עם זה. אני צודק? או אולי השאלה שלי צריכה להיות: מה אתה חושב מחבר בין כל הפרויקטים שאתה מעורב בהם – ממוזיאון פתח תקוה ועוד קודם לכן, דרך גליון הסאונד של הרמה, והפרויקטים הנוכחיים (והעתידיים)?

ניב: אני האמת נוטה להגדיר את עצמי כאמן סאונד, למרות שברוב העבודות שלי אין אוזניות או רמקולים או איזשהי התרחשות צלילית שמקבלת תעדוף מהתרחשויות לא צליליות בעבודות. אני חושב שמה שמחבר את כל הפרויקטים הוא שני דברים שמתחברים לדבר אחד יותר גדול.

הדבר ראשון הוא העיסוק בסאונד כחומר, המחשבה על הדבר הבלתי־נראה, התזזיתי, שנמצא אך ורק בתנועה ועובר דרך חומרים אחרים ומרטיט אותם, לבסוף מתפוגג ונעלם. האפשרות לחשוב על כל חומר בעולם דרך הפריזמה של סאונד

יובל: והשני?

ניב: השני הוא העולם היותר־מרק־אנושי שסביבנו, האופן שבו תופעות מופיעות, תהליכים טבעיים של השתנות מתמדת, ובעיקר האופן שבו אנחנו נוטים לשים את עצמנו מול כל הישויות והתופעות שלוקחות חלק בעולם.

שני אלו מתחברים למחשבה על האפשרות לחשוב דרך סאונד על העולם שסביבנו ועל האופן שבו אנחנו לוקחים חלק בו, ועל האפשרות להפתח אליו בצורה אחרת קצת כמו גלי קול, להתפשט דרך הכל לעבור דרך הכל ולשים לב איך דברים עוברים דרכינו ומתפשטים בתוכנו

שני אלו מתחברים למחשבה על האפשרות לחשוב דרך סאונד על העולם שסביבנו ועל האופן שבו אנחנו לוקחים חלק בו, ועל האפשרות להפתח אליו בצורה אחרת קצת כמו גלי קול, להתפשט דרך הכל לעבור דרך הכל ולשים לב איך דברים עוברים דרכינו ומתפשטים בתוכנו

יובל: מעניין!

ניב: האפשרות לחשוב על העולם דרך סאונד מאפשרת לחשוב על הדברים בצורה יותר פרומה מהאופן שבו אנחנו נוטים להפריד בין קטגוריות שונות בין ישויות ובינינו לבינן, ולהיות חלק מתנועה בלתי פוסקת שמקיימת את האקולוגיה הזו. דרך סאונד אני מנסה לגעת במהות שקשורה למוטיבציות האלה, מהות שפולשת פנימה, מתגברת על פילטרים רציונליים ומרטיטה מבפנים אזורים שאנחנו רגישים אליהם בהיותנו גופים בעולם.

כחלק מהעבודה על גליון היחיד של מגזין הרמה שציינת, כתבתי קובץ של טקסטים שנוגעים בנקודות האלו. זו הייתה דרך די מעניינת לעבור מחומר למילים ולנסות לגעת באותו אסנס בעזרת טקסטים

יובל: כן. סאונד הוא משהו שלא מלמדים מספיק (או בכלל) באקדמיות ובתי הספר לאמנות ולעיצוב (ואוצרות). אני ממש מרגיש חסך בתחום

ניב: לגמרי. הנוכחות הרשמית של סאונד בעולם האמנות בת פחות מ־100 שנה, ואני יכול להגיד שהרבה פעמים אני מרגיש את זה גם מכיוון מוסדות אמנותיים. זה דורש פיתוח של שיח שמרחיב מעט את השיח בשדה, זה איזה שיפט או כוונון שצריך לעשות, להכיל יסוד בלתי נראה בדומיין כל כך ויזואלי

יובל: כן. מצד אחד (כמעט) כולנו שומעות ושומעים, מצד שני אנחנו בעולם הכי ויזואלי. אבל נמשיך עם זה בפעם אחרת. מה עוד? משהו חשוב נוסך להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ניב: דיברנו על החלל של הזירה שהוא חלל תיאטרון שמארח את התערוכה החולמים, כחלל תיאטרון שבו משך האירועים בדרך כלל נע בין ערב עד למקסימום שלושה ערבים. התערוכה זכתה לנדל״ן מכובד אך קצר והיא מוצגת רק לשבועיים. לא כדאי להתמהמה.

ותודה רבה על השיחה הזו היה נעים מאוד

---

החולמים | ניב גפני
אוצר: עמית דרורי
הזירה הבינתחומית, הפרסה 3, ירושלים
פתיחה: 28.7; נעילה: 11.8