יהונתן בלסיאנו‎: דרך הקעקועים אני מרגיש שאני מתקרב יותר ויותר חזרה לדת וליהדות

יובל: הי יהונתן, מה קורה? מה שלומך בתקופה המורכבת שעוברת עלינו?

יהונתן: המון רגשות מעורבים. מצד אחד ברמה האישית מדובר בתקופה מדהימה שהמון פרויקטים מרגשים מגיעים בה לסיומם, ומצד שני תחושת מועקה הולכת ומתגברת בעקבות המצב במדינה. אני מנסה לרכז את האנרגיות בטוב ובעשייה

יובל: יפה. והנה יצא לך ספר חדש, על העבודה שלך כמקעקע, אבל הוא הרבה מעבר לזה. ספר קצת מה קורה בספר, מה הוא כולל

יהונתן: אז הספר הוא מעין סיכום של תקופה. בשנתיים האחרונות העיסוק שלי בתור מקעקע ובתור אמן הוא סביב הקשר שבין הדת היהודית לקעקועים. בתור תלמיד ישיבה לשעבר, המהות של המקרא ושל עולם הרוח היהודי ממשיכה ללוות אותי באופן יומיומי בחיים.

כמקעקע, אני בוחר קטעים מהמקרא על בסיס המהות והמסר שלהם, יוצר דימויים בהשראתם, ומציע אותם כעיצוב לקעקוע. האנשים שמגיעים אליי עוברים תהליך כפול – בפגישה הראשונה אנחנו מבצעים יחד לימוד חברותא סביב הפסוק המקורי והפרשנויות שלו, ובמידה ואנחנו מוצאים חיבור אנחנו מבצעים את הקעקוע בפגישה השנייה. את התהליך הזה עברתי עם כמה עשרות אנשים והספר מרכז בתוכו את התיעוד המצולם, הסיפורים, הפרשנויות והרעיונות שעלו במהלכו

יובל: כלומר למרות שאתה תלמיד ישיבה לשעבר, עדיין נשארת מחובר לצד הזה בעברך

יהונתן: נכון. הצד הזה הוא ההשראה הכי גדולה ביצירה שלי כיום

יובל: ומתי ואיך התחיל העניין בקעקועים?

יהונתן: כל החיים אני מצייר. בגיל ההתבגרות התחילה הסקרנות סביב קעקועים, אבל היא נשארה תאורטית בגלל האיסור ההלכתי והחינוך שבו גדלתי. רק כשסיימתי את הלימודים בישיבה התיכונית, קעקועים הפכו להיות אופציה שוב, כחלק מתהליך התרחקות הדרגתי מהדת.

פתאום זו הפכה להיות שפה לגיטימית עבורי להביע רעיונות. אני חושב שהדבר הכי מעניין הוא שדרך הקעקועים אני מרגיש שאני מתקרב יותר ויותר חזרה לדת וליהדות

יובל: מעניין. באיזה אופן?

יהונתן: אני מדבר בספר על קעקוע בתור טקס שהוא יהודי במהות שלו בעיניי. אם אנחנו מוכנים להשהות את ההסתכלות שלנו על האיסור ההלכתי, שהוא פרגמטי באופי שלו, אנחנו מגלים שיש הרבה דמיון בין הטקסים שהם חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית והדתית שלנו לבין קעקועים.

ביהדות, הגוף הוא המדיום שמשמש אותנו על מנת לעצב את הזהות שלנו, לסמן אותנו במרחב, ולהתחבר לאיזשהו רעיון או זיכרון, אישי או קולקטיבי. ברית מילה היא שינוי בלתי הפיך שהגוף שלנו עובר על מנת לעצב אותנו כבעלי זהות יהודית. הנחת תפילין, לבישת ציצית, חבישת כיפה הם כולם טקסים שנועדו לסמן ולבדל אותנו, אבל גם להזכיר לנו מי אנחנו. 

אנשים מתקעקעים מאותן סיבות. כל קעקוע הוא טקס פיזי, אבל מאחוריו עומד הרצון להשתנות, לעצב זהות ולהיזכר

הנחת תפילין, לבישת ציצית, חבישת כיפה הם כולם טקסים שנועדו לסמן ולבדל אותנו, אבל גם להזכיר לנו מי אנחנו. אנשים מתקעקעים מאותן סיבות. כל קעקוע הוא טקס פיזי, אבל מאחוריו עומד הרצון להשתנות, לעצב זהות ולהיזכר

יובל: זה נכון… ובוא נעבור לקעקועים: כשהסתכלתי על הצילומים בספר, לקח לי זמן להבין מה אני רואה ובמיוחד הרשים אותי הגודל והסגנון האמנותי. מה אתה יכול לספר עליו?

יהונתן: הסגנון שאני מקעקע בו הוא מעין תרגום לעור של הסגנון שבו אני מצייר. זה סגנון שיש בו אלמנט אסוציאטיבי – אני לא ניגש לעצב את הקעקוע בצורה מסודרת אלא ״זורק פנימה״ אלמנטים שעולים לי לראש אחד אחרי השני ומערבב אותם אחד לתוך השני עד שזה נראה הגיוני. 

אני משתמש ברפרנסים שאני מצלם במיוחד עבור הקעקוע. המטרה היא שלא יהיה ברור באופן מיידי מהו הטקסט המקראי שעליו אנחנו מדברים, אלא לספר את הסיפור ברמזים ולנסות לעורר בצופה ובמתקעקע את הרגש שעומד מאחוריו

יובל: אז בוא תתן איזה שתי דוגמאות מתוך הספר של קעקועים שאתה אוהב במיוחד, או זוכר במיוחד בגלל מי שקעקעת

יהונתן: הראשון הוא קעקוע שעוסק בסיפור של עקדת יצחק. זה אחד הקעקועים היחידים שעיצבתי במיוחד עבור הלקוח בעקבות הסיפור האישי שלו. 

הוא סיפר לי על הילדות שלו בתור ילד לאב מכה. אבא שלו, שהיה חוזר בתשובה, לא היה מסוגל להכיל את הקושי שיש לו מול הדת, והוא סיפר לי שכשהוא קרא בפעם הראשונה את סיפור עקידת יצחק הוא הרגיש כאילו הוא עצמו יצחק – מהאמונה העיוורת של אבא שלו כד כדי הפעלת אלימות עליו, ועד חוסר ההתערבות של אמא שלו בסיטואציה שמזכירה את היעדרות שרה אמנו מסיפור העקידה. 

בחרנו להשתמש בפנים שלו כילד בתור רפרנס לקעקוע, העיניים שלו כעיניו של יצחק ברגע הגורלי שבו המלאך עוצר את העקידה. אברהם עצמו לא מופיע בדימוי, יש כאן הסתה של הפוקוס בסיפור אל יצחק, אל הילד

יובל: והשני

יהונתן: הקעקוע השני הוא קעקוע שיצרתי בעקבות הפסוק שמדבר על הקשר בין אדם וחוה, שנגמר במילים ״והיו לבשר אחד״. אני זוכר שכבר בגיל צעיר הפסוק הזה שבה אותי. אני חושב שזה הביטוי הכי עוצמתי בתנ״ך לקרבה בין אנשים – אהבה כה חזקה שהיא הופכת את הפרידה לבלתי אפשרית, ממש כאילו הגוף מחובר יחד. אבל זו גם אהבה שמייצגת את הפחד ואת החוסר שבבדידות, אהבה שכל עוד היא אינה ממומשת האדם אינו שלם. זה פסוק יפהפה אבל גם מאיים

יובל: וכל המידע הזה מופיע גם בספר? איך הספר בנוי? מה הוא כולל? כמה קעקועים ואיזה טקסטים?

יהונתן: הספר מורכב משלושה שערים, שעוסקים בשלושה סוגים של קשרים ביהדות: אדם מול אדם, אדם מול אלוהים, ואדם מול עצמו. בכל שער מופיעים 12 קעקועים, שכל אחד מהם בדרכו בוחן אספקט אחר של הקשר הזה. 

לצד כל אחד מהקעקועים מופיע הפסוק שעליו הוא מדבר, לצד טקסטים פרשניים שלי על המשמעות שאני מייחס לפסוקים האלה בחיים שלנו, הסיפורים האישיים של הלקוחות, והרעיונות שעלו במהלך התהליך. לצידם מופיעים בספר גם ציורים על קנבס, סקיצות ראשוניות של העיצובים, ושני טקסטים שכתבו עבור הספר הרב בנימין פרל, שהוא ראש הישיבה שבה למדתי, וורד לב כנען, שהיא פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה

יובל: תגיד משהו על השם של הספר?

יהונתן: לספר קוראים ״ושרט לנפש״. הוא לקוח מהפסוק ״ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם״, שהוא הפסוק האוסר להתקעקע.

יש הרבה פרשנויות על הפסוק. מקובל לחשוב ששרט לנפש הוא מעין טקס שהיה מקובל אצל עובדי עבודה זרה שבו הם היו מצלקים את הגוף כאות לאבל כשמישהו קרוב מת, אבל בחרתי במילים האלה כי מצאה חן בעיניי המחשבה שבשריטה הפיזית יש אלמנט רוחני, ושהמושג בעצם קושר בין הגוף לנפש. ככה אני תופס קעקועים

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

יהונתן: אני חושב שלעובדה שהספר יוצא לאור בדיוק בתקופה שבה אנחנו נמצאים יש חשיבות. אני מקווה שמי שיקרא אותו יגיע למסקנה שחיכוך בין שני עולמות מנוגדים הוא לא דבר שצריך לברוח ממנו או להימנע ממנו, ושעולם הרוח היהודי נבנה על אי הסכמות ועל חילוקי דעות. שום דבר לא מתפתח במציאות שבה כולם מסכימים עם כולם, רק צריך לזכור שאנחנו לא אויבים אלא עם אחד.

ואת הספר אפשר למצוא בסטודיו ״אינקלוד״ בתל אביב 😄