כל מה שחשוב ויפה
שיר שפירא, Form to Letter
שיר שפירא, Form to Letter

RCA 2023 // תמר בן ג׳ויה, שיר שפירא, הדר וישנה

בונקרים בגטו ורשה, החיים בשתי שפות והרפורמה המשפטית הנוכחית הם חלק מהנושאים שהיוו השראה לפרוייקטים של תמר בן ג׳ויה, שיר שפירא והדר וישנה, שמסיימות השנה את לימודיהם במחלקות לתקשורת חזותית ול־Digital Direction ברויאל קולג׳ בלונדון

תמר בן ג׳ויה

מי אני

תמר בן ג׳ויה, בת 31. בוגרת תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל. בימים אלה מסיימת את הלימודים לתואר שני ברויאל קולג׳ במחלקה לתקשורת חזותית, במסלול איור.

מאוד נהניתי משנת הלימודים. עבדו איתנו המון על ניסוי וטעיה, איך מחקר מתבטא בצורה ויזואלית ומה זה בכלל אומר. איך אפשר למתוח את הגבולות של העבודה שלי: מתי איור מפסיק להיות איור (אם בכלל) ונהיה משהו אחר, ואיך אפשר לתת לכלים היצירתיים להגיב על העולם שסביבנו.

Things That Are Lost

פרויקט הגמר שלי מתעסק בשחזור של חלל וזיכרון אבוד באמצעות כלים איוריים שונים. התמקדתי בעבודה בבונקרים ומקומות המסתור של יהודים בגטו ורשה אחרי הגירוש הגדול, ונעזרתי בעבודת מחקר אקדמית של מעיין בן־שושן אהרוני (האוניברסיטה העברית).

רקע היסטורי קצר: בגטו ורשה חיו כחצי מיליון יהודים מהעיר והסביבה בתנאים נוראיים תחת המשטר הנאצי, תוך אימת גירוש לטרבלינקה. לקראת סוף 1942 התרחש ״הגירוש הגדול״, במסגרתו גורשו כ־300,000 יהודים לטרבלינקה, ובגטו נשארו (מתוך חצי מיליון) רק כ־50,000 יהודים. הטראומה של מי ששרד את הגירוש וההבנה שעומדים לחסל את הגטו ואת כל יושביו גרמה לתושבים להתחיל לבנות מקומות מסתור שהאמינו שיוכלו להחזיק אותם עד סוף המלחמה. החללים האלו לא היו מקומות מסתור ארעיים, אלא בונקרים משוכללים עם פתרונות הנדסיים יצירתיים שנבנו במהלך מספר חודשים, תחת משטר של פחד, הרעבה, טראומה וחוסר.

באפריל 1943 נכנסו הנאצים לגטו במטרה לחסל אותו, ונתקלו בהתנגדות של לוחמי מרד גטו ורשה. הנרטיב הישראלי מלמד אותנו הרבה על המרד, למרות שכ־98% מתושבי הגטו לא נלחמו בו – אלא התחבאו במקומות המסתור והבונקרים. עצם הניסיון הנואש הזה להימנע משילוח לטרבלינקה הקשה על הנאצים לחסל את הגטו ועזר ללוחמי המרד להמשיך בהתנגדות.

קיומם הפיזי של מקומות המסתור נמחק לחלוטין, ומלבד כמה תמונות בודדות שצילמו הנאצים במהלך החיסול – אין להם כל זכר, מלבד בעדויות הניצולים. העדויות מספרות על כניסות דרך תנורי אפייה ושירותים, הטעיות מכוונות, בניית קירות פנימיים בבניינים שלמים, חפירת בארות… ואלו רק מספר דוגמאות.

תמר בן ג׳ויה, Things That Are Lost

תמר בן ג׳ויה, Things That Are Lost

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

המחקר שלי כלל האזנה למאות עדויות במטרה למצוא תיאורים ויזואליים של אותם חללי מסתור אבודים. התבססתי גם על מעט התמונות הקיימות מתוך הארכיונים, וכתובות שהצלבתי עם צילומים אוויריים מאותן שנים – הכל במטרה לנסות ולתרגם את החללים האלו ויזואלית, תוך דגש על המקום והזיכרון הצרוב בו. ניסיתי להבין איך נראו דברים בוורשה של אותן שנים – איך נראתה מיטה, ממה הייתה עשויה הרצפה, איך היו בנויים החלונות, הלבנים, הרחובות. כל דבר ויזואלי שיוכל לעזור לי להתחקות אחרי הזיכרונות האבודים האלו, ודרך ההתמקדות להפיח בהם תחושה של ממשות.

הניסיונות שלי כללו רישומי דיו מהירים, ציורי פנדה, עפרון, גואש ומחוללי בינה מלאכותית. ככל שהתקדמתי המחקר העלה שאלות על איור באופן כללי, ככלי המאפשר התייחסות ל״חוסר״, שבמקרה הספציפי הזה נוכח הרבה יותר מה״יש״. איך אפשר להיאחז בכל הדברים החסרים ולראות אותם ככלי נוסף, לא כחיסרון שמקשה עליי לשחזר, אלא כאפשרות אמנותית לתרגום משהו שלעולם לא נוכל לתרגם באמת. נעזרתי בסאונד ובווידיאו כדי לנסות ולמתוח את הגבולות – גם של האיור וגם של הייצוג של העדות.

בתערוכה הצגתי את ספר המחקר, שכלל תמלול של כל העדויות שאספתי (בעברית ובאנגלית), מאמרים ורקע היסטורי, בנוסף לכל הניסיונות האיוריים לפי עדות ותמונות הארכיון. את הספר, בן 360 עמודים, הדפסתי וכרכתי ידנית. לצד הספר הופיע ניסיון של מיפוי סאונד שערכתי בחלק מהעדויות. הפרויקט זכה בפרס משפחת וארלי, שמוענק לשני סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בכל שנה, שבמסגרתו הוענק לי פרס כספי להמשך המחקר.

עתידות

בעתיד הקרוב אני מקווה להמשיך עם המחקר. יש עוד המון ארכיונים ועדויות שלא הקשבתי להם, רעיונות וניסיונות שהייתי רוצה לעשות – הייתי רוצה לשלב אנשים נוספים משני קצוות הפרויקט – אנשי מחקר ואקדמיה, בנוסף לאנשי יצירה ואמנות. ולראות לאן כל זה יוביל.


שיר שפירא

מי אני

שיר שפירא, בת 28. בוגרת התואר הראשון בתקשורת חזותית בבצלאל, בימים אלה מסיימת את התואר השני בתקשורת חזותית ברויאל קולג׳.

הלימודים ברויאל קולג׳ היו חווייתיים ומעניינים. היה מדהים ללמוד בתרבות כל כך שונה, מגוונת ובעלת נקודות מבט חדשות בכל הנוגע לעיצוב. העיר והאנשים גרמו ללימודים פה לקבל רובד נוסף וחשוב, וההשפעה של זה על הלימודים הייתה גדולה ומשמעותית.

Form to Letter

פרויקט הגמר שלי נולד מתוך החיים פה לצד שתי שפות מרכזיות (אנגלית ועברית) והאתגרים היומיומיים המלווים בכך. התהליך היה ארוך ומעניין, מלווה במחקר על שפות, תרגום, תפקיד המעצב כמתרגם, תרבות, היסטוריה, משמעות וקריאות.

הפרויקט מתבסס מעבודה על שלד זהה ובסיסי של הסקריפט העברי והלטיני הבנוי משבע צורות קבועות ואחידות מבחינת קונטרס, גודל, זווית וכו׳. גרסה ראשונית זאת מתפקדת כבסיס לניסויים ויזואליים שונים שבכל אחד מהם אני בוחנת בהתאם למטרת הניסוי אספקטים שונים המהווים את הגורמים המשפיעים על טקסט, קריאותו ומשמעותו.

הניסויים נעשו על ידי שינוי הצורות הקבועות בצורות שונות או על ידי שינוי מזערי של הצורות המקוריות – מהלך שגורם לסקריפט כולו להשתנות בהתאם ובכך, לייצר מערכת אותיות חדשה לגמרי, חלקן קריאות יותר וחלקן קריאות פחות, חלקן מפתיעות וחלקן ברורות.

בסיומו של כל ניסוי, מתגלות מסקנות, חלקן עיצוביות לגמרי וחלקן נותנות נקודת מבט חדשה בהקשר התרבותי־היסטורי של כל אחד מהסקריפטים. הפרמטרים שאותם אני בוחנת בניסויים כוללים קונטרסט, זווית הטיה, צורניות, השאלה תרבותית של צורות קיימות ועוד. הבחירה בפרמטרים אלו נעשתה על בסיס בחינת האלמנטים המקנים למערכת טיפוגרפית קריאות ובהירות.

שיר שפירא, Form to Letter

שיר שפירא, Form to Letter

birds

מתוך ההבנה שניסויים מסוג זה אינם מוגבלים ושניתן לעצב אינסוף אפשרויות אפילו תוך צמצום הפרמטרים שאותם אני בוחנת – לפרויקט קיים גם ערוץ נוסף, אינטראקטיבי, המאפשר לאחרים להתנסות בחוויית הניסוי בעצמם. הניסוי העצמאי בא לידי ביטוי גם באופן פיזי, המאפשר ביקורת ונקודות מבט חדשות הנותנות רובד נוסף לפרויקט.

תוצרי הפרויקט והתהליך מתועדים בספר הכולל בתוכו את כל השלבים, מתהליך המחקר ועד לניסויים שבוצעו. בנוסף, על ידי שימוש בכלים דיגיטליים הזמינים בכלי עיצוב טיפוגרפי, הניסויים מובאים לידי ביטוי גם על גבי מסך, אנימציה המציגה את התהליך של כל ניסוי בצורה ברורה ומובנת. בהיבט הפיזי, עוצב פוסטר המתפקד כמעין פלט דוגמה מתוך כלל הניסויים שנעשו, ומציג את המערכות השונות, וכן סרגלי סטנסיל של כל ה״רכיבים״ המקוריים שעליהם מבוסס הניסוי הדיגיטלי, על מנת לאפשר את חווית ההתנסות האישית.

עתידות

מקווה שבעתיד אמשיך להטיל ספק על הברורים מאליהם, לחקור, לייצר, לעצב, לנדוד וללמוד מתוך תשוקה. בן הזוג שלי ואני מתכננים להישאר בלונדון ולעבוד פה. אני אף פעם לא אוהבת לכתוב דברים קונקרטיים על העתיד כי מי יודע מה יקרה. אני מעדיפה לא לתכנן יותר מדי רחוק, אבל אגיד שהתערוכה והפרוייקט הביאו עמן הצעות מעניינות ונחמדות.


הדר וישנה

מי אני

הדר וישנה, בת 28. בוגרת התואר הראשון במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, בהתמחות אנימציית תלת־ממד. ברויאל קולג׳ אני מסיימת את הלימודים במחלקת Digital Direction (עניין שלא מתרגם באופן מדויק לעברית), שהרעיון המרכזי בה הוא בניית נרטיבים סביב עקרונות דיגיטליים.

התכנית מורכבת משלושה פרויקטים מרכזיים, אחד בכל סמסטר, כשהפרויקט הסופי נועד להיות עצמאי ללא שיתוף פעולה עם סטודנטים אחרים, אך בהחלט מעודדים שיתופי פעולה עם ארגונים ויוצרים אחרים מחוץ ל־RCA.

התכנית מבוססת על הרבה מחקר ופיתוח עצמאי. הקולג׳ מספק מרחב לנטוורקינג ויצירת קשרים לשיתופי פעולה, אך רוב העבודה בסופו של דבר תלויה באנשים שאיתם יוצא לך לעבוד. שמים את רוב הדגש על פיתוח הרעיונות, המחקר והתהליך כולו, כך שיש פחות דגש על התוצר הסופי. האווירה מאוד אקדמית, עם דגש משמעותי על ארגון המחקר לאורך התהליך, דיווחי התקדמות ופידבק שוטפים, עם משאבים זמינים לסטודנטים. במקביל, האווירה גם יצירתית ופתוחה ויש בה הרבה מקום לשיח תיאורטי ואווירה רופפת לפרקים.

ISR Trauma Transmission

בפרויקט שלי בחרתי לעסוק בתהליכים היסטוריים שמעצבים עד היום את מדינת ישראל. בפרט, החיבור בין טראומת השואה למחלוקת הנוכחית סביב מערכת המשפט. הפרויקט הוא מיצג וידאו המורכב משלושה מסכים, כל מסך מייצג דור אחר מקום המדינה ועד לדור שלי. המסכים יחד יוצרים קומפוזיציות שבונות את החוויה הישראלית כפי שהיא מתפרשת על ידי מגזרים ודורות שונים.

הדר וישנה

הדר וישנה

עד היום הפרויקטים שלי לא עסקו בתחומים פוליטיים במיוחד, ואני לא יודעת להגיד אם המגמה הזאת תמשיך מעבר ללימודים שלי כאן, אבל הנסיבות השנה, שכללו כל כך הרבה דיווחים מדאיגים מהארץ כשאני רחוקה ומנותקת – גרמו לי להרגיש שאי אפשר להתעלם מהעניין ואני חייבת לנצל את המשאבים שהמוסד מקנה ואת הפרספקטיבה החיצונית כדי לחקור את המצב דרך תהליך היצירה.

לצערי, התכנית קוצרה ל־12 חודשים בלבד, ולכן לא יצא לי להתעמק בכל התחומים, או להתנסות בכל הטכנולוגיות והפיתוחים החדשים שקיוויתי להתנסות בהם. למרות זאת, אני מרגישה שזו הייתה הזדמנות מצוינת להתנתק קצת ממרוץ החיים, לשבת ולחשוב, ובתקווה כך לצאת עם משהו משמעותי, שיהיה אפשר להציג לעולם.

עתידות

עכשיו, כשהתכנית באה לסיומה, אני מקווה לחזור לארץ ולהשתלב בתחום הפיתוח וההפקה. האהבה הראשונה שלי היא אנימציה, אבל אני מקווה למצוא דרך לעזור לאנשים – ממגוון של תחומים יצירתיים – להוציא את הרעיונות שלהם לפועל. הפקה הוא תחום שאני מתעניינת בו כבר הרבה זמן, וכבר יצא לי להתנסות בו בסדרי גודל קטנים יותר בפרויקטים קודמים. יש לי יכולות טכניות טובות, וחשיבה מרחבית שמאפשרת לי לראות את התמונה המלאה, כך שאני מאמינה שזה הכיוון הנכון עבורי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden