כל מה שחשוב ויפה
עינב שוורץ‎. צילום: ענבל כהן חמו
עינב שוורץ‎. צילום: ענבל כהן חמו

עינב שורץ שוברת את הקסם בתערוכת הבוגרים במדרשה

בפרויקט הגמר שלה מציגה עינב שורץ פרפורמנס בהשראת ילדותה לצד אבא חובב קסמים, שבו חשיפת המנגנון שמאחוריהם הוא חלק מהעניין - ובכך מנפצת את פנטזיות הילדות שלה (ושל כולנו)

ענבל: הי עינב, נעים להכיר, מה שלומך?

עינב: הי בסדר תודה, מה שלומך?

ענבל: מנסה לשרוד את החום הזה… מצליחה בקושי. ראיתי אותך בשבוע שעבר עושה פרפורמנס בתערוכת הבוגרים שלך במדרשה. ספרי קצת על התערוכה וכיצד היא נולדה?

עינב: מאוד התרגשתי להציג, זו היתה הפעם הראשונה שאני מופיעה בפני אנשים שהם לא חלק מהמדרשה. בתערוכה אני מציגה פרפורמנס ומיצב שמספרים את החוויה שלי כילדה לאבא שיש לו חיבה לקוסמות. יצרתי ארבע תחנות שהן פסלים שונים, וכשאני נמצאת הם מופעלים כשאני בתוכם

ענבל: מהן התחנות?

עינב: בתחנה הראשונה יש פרגוד מעץ עם חור שממנו אני מוציאה את הפה, כשהוא מחזיק תמונות פילמים שלי ושל אבי מבצעים קסמים שהיה עושה לי בילדותי. בתחנה השנייה יש קופסה מעץ עם דלת וחור מלמעלה, וכשאני נכנסת אליה היד השחורה שלי יוצאת החוצה. התחנה השלישית נראית בתחילה כמו סתם בד אבל כשאני בפנים היא הופכת לקוואה־קוואה גדולה ושחורה. בתחנה האחרונה שנמצאת באמצע החלל ישנם שלושה חצאי גזעי עץ של אלון שעם שאני לובשת והופכת לגזע אחד נושם

ענבל: ויש גם וידאו שבו את כאילו אסיסטנטית לאביך, אבל בעצם את אובייקט שמונע על ידו. זה נוגע ללב. איך זה נוגע לחוויה שלך כילדה?

עינב: בתור ילדה לפעמים הייתי קצת מובכת כשכל הילדים היו מגיעים ליום ההולדת שלי ורואים אותי בתור שוליית הקוסם במרכז הבמה. אבל במהלך השנה האחרונה הבנתי שהעבודות האלה קשורות בקוסמות ומספרות בין היתר על הקשר שלי ושל אבי ועל דברים משותפים לנו, כמו הקוסמות

צילומים: ענבל כהן חמו

ענבל: אני חושבת שהווידאו מעביר חלק מאי הנוחות שחשת. היית אסיסטנטית שלו באופן קבוע, או רק בימי ההולדת שלך?

עינב: כשהווידאו צולם לא חשבתי על זה, אבל בדיעבד אני חושבת שאולי יכול להיות קשר. הייתי עושה איתו את הקסמים רק בימי ההולדת שלי. בכל יום הולדת הילד שחוגגים לו קיבל את הכבוד להיות השולייה. אבל כחלק מזה הוא היה מגלה לי בבית איך עושים את הקסמים, אז אפשר לומר שתמיד הרגשתי סוג של שולייה שלו

ענבל: יש קסם בפעולות שלך, גם בלי ״קסמים״ – האופן שבו את מסתתרת מאחורי לוח ורק הפה שלך נגלה שכשאסיסטנט שולף את הפילמים מהפה שלך, והיד השחורה שמקבלת חיים משלה

עינב: אני לגמרי מסכימה איתך. אני חושבת שיש אלמנט של התחבאות בתערוכה. גם בתור ילדה אהבתי ממש להתחבא ולייצר לעצמי כוכים שונים. זה מרגיש כמו לגדל חבורה של יצורים כשלכל אחד יש חיים ואופי משלו

אני אוהבת להיות חלק מהעבודה ולייצר חלל שיש בו משהו חי. אני חושבת שבלי ששמתי לב הרבה תחומים שמשותפים לי ולאבא שלי נוכחים אצלי באמנות. כמו הפרפורמנס שאצלו מתבטא באהבתו לתיאטרון ומשחק, וכמו גם התפירה והבנייה בעץ

ענבל: התחבאות זה תיאור טוב, גם עם העץ שאת מתחבאת ״מאחוריו״ שהזכיר לי את החיות שמנסות להתחבא בספר הילדים ״מיץ פטל״. התחבאות ילדותית כזו – ״אם אני לא רואה אתכם אז אתם לא רואים אותי״

עינב: כן נכון, באמת חשבתי על זה שבכל התחנות הקהל רואה אותי אבל אני לא רואה אותם. זה די מקל כשצריך להופיע מול הרבה אנשים ויש בזה משהו מפתיע ומצחיק בלצאת מהקופסה ולגלות צופים נוספים בחדר

ענבל: דרך מצויינת להתגבר על המבוכה. מה עוד מעסיק אותך באמנות?

עינב: עיקר העיסוק שלי הוא הפרפורמנס, אבל אי אפשר להתעלם משאר המדיומים שנכללים כחלק בלתי נפרד מזה עבורי כמו פיסול, וידאו, תפירה ומחול

ענבל: איך זה עובד בתערוכה? כל כמה זמן את מפעילה אותה?

עינב: אני נמצאת בחלל כל יום מראשון עד שישי. יש ימים של שלושה סבבים ויש ימים של שניים, ואם אני רוצה אני עושה עוד סבבים בין לבין. הפרפורמנס מכיל בתוכו גם התארגנות בחדר הלבשה שנמצא בתוך החלל. זה מעייף ודורש הרבה, אבל גם מאפשר הקשבה לגוף שלי ולתנועות שלו. אפשר לצפות בתיעוד של הפרפורמנס שמוקרן בחלל כשאני לא מופיעה

ענבל: זה באמת נשמע המון, להיות כל הזמן בחלל. זה תמיד אתגר עם פרפורמנס, אי אפשר לשים את העבודות בתערוכה ולחזור לפרק… מה מעסיק אותך בפרפורמנס?

עינב: אני אוהבת להיות חלק מהעבודה ולייצר חלל שיש בו משהו חי. אני חושבת שבלי ששמתי לב הרבה תחומים שמשותפים לי ולאבא שלי נוכחים אצלי באמנות. כמו הפרפורמנס שאצלו מתבטא באהבתו לתיאטרון ומשחק, וכמו גם התפירה והבנייה בעץ

צילום: ליטל כהן

צילום: ליטל כהן

צילומים: ענבל אפרייט

צילומים: ענבל אפרייט

ענבל: לאן היית רוצה להתפתח כאמנית? מה הדבר הבא שהיית רוצה לעשות?

עינב: אני חושבת על מרחבים נוספים שבהם העבודות יכולות להתקיים. התחלתי השנה לצלם וידאו שבו אבא שלי מצולם ברחוב כשהוא לוקח את הקופסה של היד השחורה ומניח אותה בצומת. היד השחורה יוצאת החוצה כשהקופסה נעצרת ונכנסת כשהקופסה נוסעת. בעצם זה רעיון שאני שוקלת לפתח, של נדידת היד השחורה במקומות שונים בארץ

ענבל: מהי היד השחורה עבורך?

עינב: מאוד קשה להסביר במילים, אבל אפשר לומר שהיא סוג של יצור קסום שחי בקופסה עם גלגלים שלא נוסעת (אבל יש לה פוטנציאל תנועה), וזקוק למישהו שיסיע אותו ממקום למקום. הקופסה עצמה מזכירה לי קסמים של פעם, שבהם האסיסטנט היה נכנס לקופסה ונעלם

ענבל: זה מזכיר גם את הווידאו שלך, שבו אבא שלך מכסה אותך בבד שחור, אבל לא קורם כלום, אין העלמות. רק פנטזיה של העלמות

עינב: מעניין לא חשבתי על זה ככה. אני חושבת שיש גיחוך מסוים על ה״קסמים״ שיצרתי כי המנגנון שלהם חשוף והצופה יכול לראות את אחורי הקלעים של התחנות

ענבל: אני מרגישה שיותר מגיחוך יש בהם משהו מלנכולי, שנוגע לשבירת הפנטזיה והקסם של ה״קסם״. כמו שקורה כשאנחנו מתבגרים

עינב: אני לא מרגישה תחושה מלנכולית, אבל אני בהחלט מסכימה עם שבירת הפנטזיה של הקסם

ענבל: לא תמיד מה שאת מרגישה כאמנית זה מה שהצופה חווה. זה פער ששווה לחקור אותו

עינב: נכון, התערוכה בהחלט מאפשרת גם הקשרים רחבים יותר

ענבל: האם יש עוד משהו שתרצי לספר על העבודה?

עינב: רציתי לציין את תנועת הנשימה שנוכחת בעבודות בעיקר בעץ וביד השחורה. מומלץ להתקרב לאובייקטים כדי להבחין בכך. בעצם, אפשר לומר שאני מנשימה את הפסלים

birds

ענבל: מעניין, מה הכוונה מנשימה?

עינב: העץ, לדוגמה – בזמן שאין פרפורמנס הוא עומד ללא חיים ומתפקד כפסל דומם. אבל כשאני לובשת את חלקי העץ על גופי ונעמדת כגזע אחד שלם, אפשר לראות שהעץ נושם יחד עם הנשימה שלי בגלל שהוא מולבש עליי. כך גם בתחנה של הקוואה־קוואה – היא מונחת שטוחה על הרצפה ואפשר לראות אותה זזה וחיה רק כשאני בפנים. גם היד מבצעת תנועות של נשימה כשהיא יוצאת מהקופסה

ענבל: זה מתקשר גם למה שאמרת קודם על להפוך את החלל לחי – בנוכחות שלך ובנשימה שלך

עינב: מסכימה. בהקשר הזה נכתב גם בטקסט הקיר ש״אם תגיעו לאחר סיום המופע תוכלו לצפות בחלל חסר חיים המכיל זכר לעקבות הגפיים ולנשימה שתכף תשוב.״ כל ״איבר״ משאיר זכר שהוא בעצם הפסל הדומם. אני חושבת שיש הבדל גדול בין לצפות בחלל ובתיעוד ובין צפייה בפרפורמנס. אבל ההבנה שחלק מהצופים יראו את החלל בלעדיי היא חלק מהמדיום וחלק מתחושת ריקנות מסוימת שבאה איתו, כמו אחרי מופע או יום הולדת

ענבל: תודה עינב, בהצלחה בהמשך התערוכה ובדרכך כאמנית

עינב: תודה רבה


תערוכת בוגרים | המדרשה לאמנות
אוצרים: ברק רביץ, אורלי סבר
המדרשה לאמנות, קמפוס המכללה האקדמית בית ברל
נעילה: 3.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden