״העתיד״: מפגש אקדמי בין חוקרת למחבלת - חומר נפץ מקומי מזווית אחרת

העלילה של הסרט ״העתיד״, שהוקרן בפסטיבל טרייבקה ובפסטיבל הקולנוע בירושלים, מכילה לכאורה ״חומר נפץ״. יאפא, אישה פלסטינית, התנקשה בחייו  של שר בישראל (כלומר עשתה פיגוע). נורית בלוך היא חוקרת מהאוניברסיטה העברית, שפיתחה שיטה לחזות פיגועי התאבדות. שתי הנשים האלו נפגשות. בשביל הפלסטינית הפיגוע היה הצלחה, בשביל הישראלית הוא כשלון (לא בגלל הפיגוע עצמו, אלא כי לא חזתה אותו). החוקרת רוצה להבין איך נכשלה, עבור הפלסטינית זו הזדמנות ללמד אותה דברים אחרים.

הסיפור שבבסיס הסרט מעלה שאלה מאתגרת – מה קורה כשמי שבצע פיגוע נפגש עם מי שאמור היה למנוע אותו? זו דווקא לא פגישה נדירה בהקשר המקומי. חוקרי שב״כ, אנשי מודיעין, וכנראה עוד בעלי תפקידים (שאני לא יודעת עליהם) פוגשים את מי שבצעו פיגוע או נחשבים למי שעומדים לבצע אותו. אלו כנראה פגישות שמתרחשות כמעט יום יום, אבל הסרט הזה מקיים את הפגישה הזו בתנאים אחרים, ומבקש להבין דרכה דבר אחר.

צילומים: ורד אדיר, גם סרטים, בתי קולנוע לב

הבימאי נעם קפלן הופך את הפרדיגמה: במקום הדימוי הגברי והאלים של התנגשות חזיתית בין מפגעים ואנשי ביטחון, הוא מציג עולם נשי של מחקר אקדמי ושאלות על אמהות. זו לא פגישה במרתפים סודיים, גם לא בין אנשים שפועלים תחת אישורים כשהם אמורים לתפוס ״פצצה מתקתקת״. מה שמעסיק את החוקרת הוא דבר אחר: היא לא אמורה ״להשיג מודיעין״ אלא להבין את הרגש או התודעה או הנסיבות, שמובילות אישה לבחור את הבחירה הזו. כדי להבין את זה באמת השיחה ביניהן לא יכולה להתקיים תחת עינויים או אמצעים אחרים, והיא מחייבת קודם כל קשב.

בהקשר הישראלי, כאן טמון חומר הנפץ. הסרט מבקש להקשיב בתשומת לב וברצינות, שלא לומר להבין ממש, מניעים של מי שבשיח הישראלי נקראת מחבלת. זהו סרט שמאתגר את הצופה הישראלי, וזה חלק ממה שקולנוע אמור לעשות.

המפגש בין שתי הנשים – חוקרת באקדמיה, ומתנקשת פלסטינית – אמור להעביר את שתיהן תהליך. הסרט מבקש לספר על קרבה שנוצרת ביניהן באופן מפתיע, לתאר איך ״מושא מחקר״ הופכת לאישה במלאותה, ומערערת את עולמה של החוקרת, לא רק ביחס ליכולתה ״לשלוט במציאות״, אלא גם ביחס לאופן שבו היא חיה את חייה

זה לא הסרט הישראלי הראשון שעושה את זה. הדמויות הראשיות בסרט המטלטל ״גן עדן עכשיו״ של האני אבו אסעד הן שני אנשים צעירים שמתכננים לבצע פיגוע התאבדות. הסרט של אבו אסעד הוא קולנוע נהדר, עשוי בקפידה, חכם ומאתגר, שנתקל כצפוי בהתנגדות ורעש גדול אצל צופים בישראל. הוא הוקרן כמעט רק בסינמטק תל אביב, ומי שרכשו את זכויות השידור שלו בכבלים בסופו של דבר לא הקרינו אותו. אסעד עצמו כבר לא מתגורר בישראל, וסרטיו הבאים, למרבה הצער, גם לא הוקרנו כאן.

זו שאלה מעניינת – איזה כוח יש לצנזורה על קולנוע. נדמה שבמקרה של ״גן עדן עכשיו״ – הוא נוכח בשדה הקולנוע הישראלי (אם כי בצמצום) גם בזכות הצנזורה.

״העתיד״ לוקח על עצמו אתגר דומה, אבל מבקש לעשות יותר מזה. המפגש בין שתי הנשים – חוקרת באקדמיה, ומתנקשת פלסטינית – אמור להעביר את שתיהן תהליך. הסרט מבקש לספר על קרבה שנוצרת ביניהן באופן מפתיע, לתאר איך ״מושא מחקר״ הופכת לאישה במלאותה, ומערערת את עולמה של החוקרת, לא רק ביחס ליכולתה ״לשלוט במציאות״, אלא גם ביחס לאופן שבו היא חיה את חייה.

צילום: נטי לוי, גם סרטים, בתי קולנוע לב

שתי השחקניות משחקות נהדר, ריימונד אמסאלם מלאת כוח ושבריריות בו־זמנית, וסמר קופטי כובשת גם את ליבה של החוקרת אבל בעיקר את המסך. הסרט מצולם נהדר (בידי שרק דה מאיו); שני החללים המרכזיים שבהם מתרחשת העלילה, והמעבר ביניהם, מעוצבים באופן מלא יופי וחכמה (עידו דולב); יש בו עלילה מפתיעה ומאתגרת. ובכל זאת משהו בסרט הזה מוחמץ.

הנה לדוגמה עלילת המשנה, שקשורה באי היכולת של נורית ללדת, ובבחירה שלה ושל בן זוגה להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאית. זו עלילה שלא נועדה רק להרחיב ולהעמיק את הדמות, לגלות עוד צדדים שלה, אלא גם להאיר שאלות הקשורות באמהות ובנות, ולבחון דרכן את ההבדל בן היהודיה לפלסטינית ואת ההבדל בין האמהות של יהודיות ופלסטיניות.

באופן לא מפתיע, החום האנושי והקרבה שבין האם הפלסטינית לבתה, היכולת הרגשית שלהן, מפותחות הרבה יותר מזו של האם היהודיה ומן הקרבה שבינה לבתה. ולמה? כי היא חוקרת באקדמיה? כי שם המשפחה שלה הוא בלוך? זה לא מפתיע דווקא בגלל הסטריאוטיפיות, ולא בזכות איזה מימד עומק שנחשף.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

נדמה כי המכשלה המרכזית של הסרט קשורה דווקא ביצירתיות של הכותב או במקוריות של התסריט. יש לא מעט רעיונות וקווי עלילה מקוריים ויצירתיים בסרט הזה, מלבד עצם המפגש בין שתי הנשים. לדוגמה, הבחינה של פונדקאות באופן שפחות מקפיד על הפוליטקלי קורקט. ויש גם רעיונות תסריטאיים קטנים יותר, כמו שימוש בווייז או בסרטי תדמית של המכון שבו נורית בלוך עובדת (באחת הפעמים הווייז מכוון ימינה, אל מקום שקוראים לו העתיד כשם הסרט). ויש רעיונות מקוריים שקשורים בעיצוב הדמויות – כמו בעל, שאנחנו נחשפים רק לקולו ולא למראהו.

הסרט עולה על גדותיו מרעיונות מקוריים, מהומור ומהברקות לשוניות. אבל לרגעים נדמה כי זה גם מה שלא מאפשר לצופה ״להיכנס פנימה״, אל העולם של הדמויות, ובעיקר אל העולם והסיפור של יאפא. יש בסרט איזו היקסמות משפע הרעיונות שעומדים בבסיס התסריט, וזהו כמעט תמיד מתכון להחמיץ את העיקר – את המקום המסוכן, המאתגר והמורכב, את הלא נודע שיש במפגש ממשי עם אנשים ודמויות. היקסמות (מרעיונות, או עצמית) זו סכנה שאורבת לקולנוע, ולא פחות מכך במציאות.

אני מניחה שהסרט יעורר עוד שדים מרבצם. ניתן לשער שיהיו קריאות להחרים או לגנוז, לא פחות מאלו שנתקל בהם סרטו של אבו אסעד. דווקא בגלל זה, חבל שהתעוזה התסריטאית הזו לא הבשילה לסרט ולדמויות שיטלטלו את המציאות והקולנוע באופן ממשי.

העתיד
בימוי: נעם קפלן
ישראל, 2023, 80 דקות
3 כוכבים