תערוכות חדשות בבית האמנים // פתיחה: 24.8
אקוורלים מאוסף גלריה אנגל // יוסף זריצקי
אוצר: אריה ברקוביץ
עבודותיו של יוסף זריצקי (1891-1985) מאוסף גבי אנגל מתמקדות בעשורים המוקדמים בעשייתו – שנות ה־20 עד שנות ה־40 של המאה הקודמת. חלק ניכר מהעבודות עניינן מראות מבעד לחלון, נוף מהחלון, פרחים על אדן החלון. האמן מצייר בנוף, אך גם בפנים – פנים וכיסא, ואפשר לראות בעבודותיו את התמורות שחלו ביצירתו במהלך השנים.
במאמרו ״זריצקי – מראות תל אביב מעל הגג ומבעד לחלון״ כתב פרופ׳ מרדכי עומר: ״זריצקי בנה את עולם חזונו הפיוטי במשך 75 שנות יצירה. התרגשותו, ששבה והתחדשה לנוכח הנייר החשוף, אל מול הבד המתוח, הולידה מרקם של שדות צבע עשירים, המתחברים לכדי שפה ציורית בשלה. זריצקי חפץ להישאר חלק בלתי נפרד מהטבע הסובב את האדם, להתמזג עם הטבע אך גם להיבדל ממנו.
״יש לציין שכאבִי תנועת המופשט בארץ, לחם זריצקי מאוד למען שחרור התמונה מכל הקשר ספרותי. ברם, קשה למצוא בכל יצירתו של זריצקי עבודה המבוססת על הפשטה לשמה. היותו מעוגן במציאות אפשרה לו נקודת מוצא שמתוכה חזר ודלה את תחושותיו וביטוי רגשותיו, שהיו לו כוח מניע החוזר ומתחדש בתהליך יצירתו״.

יוסף זריצקי. צילום: גבי אנגל
אדם בתוך עצמו // חמי גוטמן
אוצר: אריה ברקוביץ
פרופ׳ חמי גוטמן, בנו של האמן נחום גוטמן, החל לצייר בגיל שש. בעצת אביו לא פנה לעולם האמנות, אבל המשיך לצייר עד תחילת לימודיו באוניברסיטה. בשנת 1989 נעלו אותו תלמידיו במשרדו עד שיחזור לצייר, ומאז לא הפסיק. זו תערוכת היחיד הראשונה שלו, שמתמקדת בתחושות שהתעוררו בו בתקופת הסגר בעת מגפת הקורונה וששמשה מאיץ לתחושות מורכבות יותר, ולתחילת סיכום של תקופת חיים.
ציוריו של גוטמן מציגים תחושות נפש קשות, המיוצגות בשפת גוף זוויתית ומאומצת המתקיימת בסביבות עוינות ואפלות, בבדידות ובסגר. הציור לעיתים צבעוני, אך אין בו כדי להסתיר את תחושת הניכור העולה ממנו. הפער בין קלילות הקו לבין הנושאים העולים מגוף העבודות מעיד על הקושי לשלב מציאות קשה עם אופטימיות נאיבית.
חרף רצונו של גוטמן למצוא לעצמו מפלט מרגיע בתקופת הקורונה, ולמרות רצונו לחזור להנאת הציור, הוא מצא עצמו במעמקים שלו עצמו, שפעמים היו עשויים מים, פעמים אוויר, פעמים שחה בהם ופעמים טבע, פעמים ריחף ופעמים נפל מטה. ביד בוטחת ובכנות, מזמין חמי גוטמן את הצופים להתבונן בעולמו ההרמטי, החלומי והמסויט ופותח אותו בפניהם.

חמי גוטמן, אדם בתוך עצמו
כאן גרתי // סימה זיידמן
אוצרת: נורית ירדן
חיפה היא עיר הולדתי ובה חייתי עד גיל 26. עזבתי אותה לטובת העיר הגדולה תל אביב לפני שנים רבות. בשנים האחרונות שבתי אליה כמה פעמים בשנה. תחילה חשתי כתיירת בעיר שכבר אינה מקום מגוריי, שוטטתי ללא מטרה לאיטי ובמתינות חיפאית (אולי בגלל העליות…) ולעיתים צילמתי. במהלך הטיולים צפו ועלו זיכרונות, חוויות ילדות והתבגרות. המסע הפך גם למסע בזמן.
נסעתי לחיפה ברכבת, לתחנה בעיר התחתית, סמוך למקום שבו עבד אבי במשך שנים רבות. המסע שלי החל בשיטוט בעיר התחתית של חיפה, שהיא ערש ההתפתחות ההיסטורית של העיר ובה נמצאות השכונות שבהן גרתי. חקרתי ונחשפתי לרבדים היסטוריים ותרבותיים שאת חלקם לא הכרתי, כולל סיפור הקמת ותכנון בית האבן שבו גדלתי במושבה הגרמנית. התצלומים בתערוכה הם מהשכונות שבהן גרתי, ומשקפים את אהבתי לחיפה, ואת געגועיי לעיר היפה והמרתקת שהייתה.

סימה זיידמן, כאן גרתי
בעין המסתורין // דורון תלמי
אוצרת: נורית ירדן
דורון תלמי מצלם סצנות יומיומיות, מוציא אותן מהקשרן המקורי ויוצר על ידי כך דימויים סוריאליסטיים, מנותקים מזמן ומקום. הדימויים צולמו ברחוב, בקניון, במפעל, בסירת דייג, ברכבת, בתחנת אוטובוס ובשדה תעופה. נקודת המבט שלו הופכת את השגרתי למסתורי ויוצרת תחושה של מקום אחר. כל העבודות צולמו בצילום ישיר והאווירה נוצרת רק מההסתכלות הייחודית של הצלם, כשהבחירה בשחור־לבן מחזקת את חוויית הזרות. בסדרת עבודות זו אין נרטיב, כל פריים יוצר סיפור בפני עצמו.

דורון תלמי, בעין המסתורין
יוצר יצורים // עופר אחיטוב
אוצר: אריה ברקוביץ
״אם תאמץ את עיניך ותשב כך שעה ארוכה יש ותראה את יצורי הביב״ – כך כתב עופר אחיטוב באחת היצירות הכתובות שלו. היצורים שאותם הוא מייצר בחומר ובציור מהווים את מרכז היצירה שלו. בסדרת פסלי הקרמיקה אין דבר שהוא דומה למה שמוכר ומזוהה. אחיטוב מתעקש לעוות ולקמט את החומר לכדי יצירת יצורים דמיוניים שעולים בעיני רוחו. גם כשהוא מפסל דיוקן אנושי וגם כשהוא יוצר קומקום, שלכאורה מוכרים לנו מחיי היומיום, בסוף הם הופכים לקולאז׳ צורני א־סימטרי שמעניק לאובייקט אופי אישי שאין שני לו.
היצירות נוגעות ברוח הפנטזיה הסוריאליסטית, הן בציורים והן בפסלי הקרמיקה. הוא נותן דרור לדמיון ונראה שתהליך העבודה שהחומר מאפשר עד הצביעה והשריפה מעניקים לו זמן למחשבה וריחוף על פני הדמיון ליצירה אסוציאטיבית ואינטואיטיבית. הבחירה שלו בקרמיקה מאפשרת לו עבודת כפיים ותהליך מתמשך שמייצר בהכרח דיאלוג עם החומר, עם הצבע ועם הזמן. הוא שולט במדיום המסורתי אבל משתדל לשבור מוסכמות ולאתגר את התחום תוך בדיקת הגבולות בין הקרמיקה השימושית לקרמיקה אמנותית פיסולית. הן בסדרת הציורים והן בסדרת הפסלים מורגשת היד הבוטחת והיכולת האמנותית ליצור אמנות ייחודית, אישית ומפתיעה.

עופר אחיטוב, יוצר יצורים. צילום: מ״ל
מה שרואה צלמת // ליילה ארדמן טבוקשווילי
אוצר: עדי יקותיאלי
יש משהו באופן ההתבוננות והצילום של הצלמת ליילה ארדמן טבוקשווילי שמזהה כתדר ייחודי של רנטגן את שכדאי לה לבחור מן המציאות, לצלם ולשמר ביומנה האישי. היא נולדה בסרביה ועבדה במוסקבה, טביליסי, ניו יורק ותל אביב. דווקא הקוסמופוליטיות של אמנית צעירה זו, הנעה בין תרבויות ומקומות שונים, היא זו שהופכת את עבודותיה לסוג של נקודת מפגש שונה ומיוחדת, וזאת אל מול אמנים החיים בתרבות יחידה, כזו או אחרת.
בססמוגרף הפגיעות שלה היא מזהה איכויות אנושיות מכמירות לב ומגישה אותן באופן מאופק המשדר סוג של ניטרליות, כמעט קר אפילו. כפעולה שבשגרה היא מצלמת בכל מקום ובכל זמן תוך התבוננות יומיומית. בכל תרבות שבה נמצאת, ליילה בוחרת לצלם פורטרטים של צעירים בני דורה, מה שמחזק את תחושת המחקר הממוקד שמתקיים אצלה, אל מול הרושם המפוזר והאקלקטי שמצטייר כשמתבוננים בגוף עבודותיה הרחב. בצילום חטוף, מהיר וממוקד היא כמו מאבנת את הדמויות שמצלמת, עד שמקרינות רושם של פסלים יוונים עתיקים בווריאציה אותנטית עכשווית – כזו שמאלצת אותנו הצופים להתבונן בשוליי הרגשות של התרבויות המגוונות.
פעולת האוצרות בתערוכה זו מבקשת ליצור שיח דואלי בין הדימויים שצולמו במקומות ובהקשרים שונים, במטרה ליצור נרטיב שיעורר תשומת לב לחיבור תוכן אפשרי, תוך זיהוי נקודות מפגש שעתידות לחדד את ההתבוננות על כל אחד מהמרכיבים ולהופכם למקבצים בתוך אלבום החיים של מסע האמנית. מסעה של ליילה, שמסודר כמו אוספי בולים של פעם, מערבב בין זמנים, מקומות ואירועים ובכך יוצר סיפור אחר וחדש.
התערוכה מבקשת ליצור רושם מינימליסטי שיבחן את החיים, שלא דרך סיפור כרונולוגי ונושאים ברורים, כי אם דרך מפגש של מחשבות מפתיעות המפגישות דימויים מזמנים וממקומות שונים. כמו החיים, התערוכה מושפעת ומשלבת הקשרים שונים של הבנות, במסגרת מחקר מתמשך של צלמת שנעה בעולם ושואלת שאלות שאותן היא מארגנת בכל פעם מחדש בדרכה המיוחדת.

ליילה ארדמן טבוקשווילי, מה שרואה צלמת
ארץ פראית משתוללת // דינה סטרלינג
אוצרת: אורנה נוי לניר
תערוכה זו היא היזכרות מתעתעת בתהליכים בלתי פוסקים שעוברת האומנית, המשלבים את מקורות ההשפעה שלה ואת הזמן שחלף לכדי סדרת הציורים המרכזית. הסדרה נוצרה בהשראת שקופיות אותן צילם חיים, אחיה כצלם חובב והן מתעדות את מסעותיו בארץ. את הצילומים בשחור־לבן פיתח והדפיס בחדר חושך שבנה וצייד, ושם הם נשארו עם לכתו, כואבים מכדי לפתוח ולהסתכל.
כשסטרלינג הרגישה שבשל הרגע לחשוף אותן לאור וליצור בהשראתן, היא חשה התלכדות מושלמת בין עבר והווה, יציבות ופירוק, חיים ומוות. בהתבוננות בשקופיות נוצר קשר מדומיין אך נוכח במלואו בין עולמה שלה לזיכרונותיו, שהומרו למשיחות מכחול המבטאות את אותם כוחות מנוגדים ומשלימים.
מבט הצופה נודד בין שכבות של דימויים, שלעיתים מסתירות זו את זו, מזכירות סימני רקמות או פוערות כתמי אין, משלבות דימוי והפשטה לתערובת סוערת תוכן ורגש. סטרלינג מעמיקה לתוך עצמה כדי לפרוץ מעבר לידוע ולבטא בציוריה את אותו ״ביקוע הוויה״, השוכן במתח בין פירוק והרכבה מחודשת, כביטוי הכמיהה לאח הנעדר והפנמת הידיעה שלא ישוב.
סטרלינג היא בעלת תואר שני בכימיה, תחום שמתבטא באופן שבו היא מייצגת את עולמה הפנימי, כמערכת פועמת של חומרים ופעולות, שעם זאת נשמרים בהם צורה וסדר. זו תפיסה המשפיעה על היצירות ואופיין, בהן היא בוראת בשפת קודים אישית עולם המסרב להיענות למילולי, למתבקש ולמוכר.

דינה סטרלינג, ארץ פראית משתוללת. צילום: ג׳ף סטרלינג
בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 24.8; נעילה 16.9








