עומרי רוזנגרט: תמיד היו לי עיניים קצת גדולות

יובל: הי עומרי, בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו של אמצע אוגוסט?

עומרי: הי, בוקר מעולה 🙂 אני בסדר גמור, האמת קצת נהנה מהחום, ושיש קיץ. מה שלומך?

יובל: החום הזה פחות מדבר אלי, אבל נראה שאין ברירה וצריכים להסתגל אליו, כי לא עושה רושם שזה יהיה יותר טוב בעתיד. ואם כבר קיץ, נראה לי שהייתי יכול לנחש שאה אוהב את הקיץ לפי הצילומים בספר החדש שלך…

עומרי: חחחחח זה נכון. יש שם הרבה ים, שמיים פתוחים לרווחה, ושמש שנכנסת דרך העדשה. הייתי אומר שהוא מצליח לשלב בהחלט את עונות השנה, אבל באמת כיף לצלם גם בימים שטופי שמש, הם מאירים את הכל כל כך יפה

יובל: אז בוא נדבר על הספר, MY EYES HAVE SEEN YOU, ואולי נתחיל בשאלה למה רצית להוציא ספר צילומים שלך

עומרי: האמת שהספר הזה ממתין לרגע שלו מעל לשנתיים הייתי אומר, אולי אפילו יותר. כבר כשלמדתי צילום ואת המדיום עצמו, ידעתי והבנתי שתמונה מוצלחת מקומה על דף או על קיר. אני מאוד אוהב את העוצמה של תמונה, והיא קיימת שהיא חיה.

עם השנים שהתקדמו וכבר צילמתי באופן די פעיל ועקבי, שמתי לב שיש חלוקה בין העבודות שלי; אלה שקשורות לאופנה, יצירה ועבודה, אהבה אחת, ואלה שקשורות אלי ולאהבה שבצילום עצמו, לראות את הסביבה בצורה מסוימת. 

עם הזמן שמתי לב שזה גדל וממשיך, ומנגד יש תמונות רבות שאני לא חושב שמקומם בסושיאל מדיה. האמת שבהתחלה, בסוג של הומור, רציתי לקרוא לספר, או לתערוכה, Photos I Didn’t Want To Put On Instagram

יובל: אהבתי. עוד נחזור אולי לאינסטגרם אחר כך, אבל אפרופו אופנה, כמי שקודם היה מהצד השני של המצלמה והיה רגיל שיצלמו אותו, איך היה לעבור צד? מה גרם לך לרצות לצלם?

עומרי: האמת שהקליק עם הצילום הגיע בשלב די מאוחר הייתי קורא לזה. אני לא הסיפור הקלאסי שאבא קנה לו מצלמה בגיל 12 ומאז לא נפרדו דרכנו, אבל זה כן קרה גם דרך הדוגמנות.

היה קיץ שרציתי לבדוק קצת יותר לעומק את מקצוע הדוגמנות, לראות מה המחיר של לטפס למעלה, ונסעתי למילאנו לכמה חודשים לנסות להשתלב, שגם זה סיפור בפני עצמו. הבאתי איתי לשם מצלמה מכיוון שבאותה התקופה עשיתי עם חבר קו של חולצות ובגדים.

זה היה מדליק ואפילו הלך מעולה, וחשבתי שאני אתחבר עם הדוגמנים ונעשה איתם את צילומי הקולקציה. אחרי שצילמנו שמתי לב שאני לא עוזב את המחשב ואת התמונות, ושם די התחיל הקליק. חזרתי לארץ וידעתי שכל מה שעשיתי יזוז הצידה, ושיש פה משהו עוצמתי. 

הקליק עם הצילום הגיע בשלב די מאוחר, הייתי קורא לזה. אני לא הסיפור הקלאסי שאבא קנה לו מצלמה בגיל 12 ומאז לא נפרדו דרכנו, אבל זה כן קרה גם דרך הדוגמנות

היית גם חושב שעשר שנים על סטים וליד טובי הצלמים בארץ יגרמו להתחלה של זה, אבל כשהייתי דוגמן הייתי מאוד מרוכז בעבודה, תמיד האמנתי ואהבתי עבודת צוות, משמעת עבודה, ושכל אחד עושה את העבודה שלו, התוצאות מגיעות. אני דאגתי בעיקר לעשות את שלי כדוגמן.

לעבור צד היה די טבעי. הגעתי לרגע קצת של מיצוי כדוגמן, ועם מסקנות ממילאנו, הצילום הגיע ברגע הכי נכון שיש. מה שכן הנסיון כדוגמן מאוד מאוד עזר לי. התקשורת שלי עם הדוגמנים הייתה חזקה, הבנתי אותם מאוד, וגם את העבודת צוות של סט. בתור אחד שיודע לדגמן, אני יכול לתקשר את זה עם הדוגמן, ואנחנו מבינים אחד את השני, ואת התמונה שאני מעוניין להוציא

יובל: ואיך זה הפך מתחביב למשהו מקצועי? או שזה פשוט היה עניין של זמן?

עומרי: תמיד היו לי עיניים קצת גדולות, ומוטיבציה שתיקח אותי קדימה. מהרגע שהבנתי שבניגוד לתחביבים אחרים שישארו תחביבים, הצילום הוא משהו שאני רוצה להתמקצע בו, ולעבוד בו. זה ריגש אותי מאוד, וסקרן אותי, ככה שבשנים הראשונות בעיקר למדתי. הייתי עוזר צלם של מספר צלמים, האמנתי שצריך להתחיל מההתחלה, לאחר מכן הלכתי ללמוד ולספוג קצת מעבר לים, בניו יורק ובתואר שני בפריז.

הזמן כמעט לא שיחק, רק רציתי ללמוד על זה ולגדול. תמיד האמנתי שמקצוע צריך ללמוד, שם לומדים את החוקים, וככה אפשר לנסות לא לשבור אותם, אך לדייק אותם, או לפתח שפה.

החיים כדוגמן מאוד עזרו לזה באמת, כי מהיום הראשון שהחלטתי שזה קורה, היו לי כבר הרבה חברים טובים וקשרים מהתעשייה, מה שעזר לי ליצור ולהתחיל לעבוד די מהר. עם זאת, הרף העצמי שלי היה גבוה גם מהרגע הראשון, להראות שזה לא סתם כי זה מדליק, או כי אני מוקף באנשים טובים מהתעשייה. כולם הפגינו כלפי חום ורצון לעזור וזה מאוד עזר

עם המצלמה לפעמים אני פחות פוחד להסתובב לבד

יובל: אז מה בסוף מהכל נכנס לספר? ספר מה קורה בו

עומרי: בשנתיים הראשונות שלי בעבודה, המוטיבציה הגיעה בעיקר מהרצון להשתלב בעבודה וביצירה בתחום האופנה. אני מאוד אוהב אופנה ויצירה, ואני שמח שזה מרגש אותי לא פחות. 

כשלמדתי צילום היה לי ברור שהמדיום השתנה, העידן הדיגיטלי כבר שלט בתחום, ותמונה נהפכה לפעמים יותר לפוסט, או לסנאפשוט קטן. אצלי תמיד נשאר הרעיון והאמונה שתמונה טובה נשארת עוצמתית גם עשורים אחרי, כמו שאנחנו עדיין רואים, והאהבה שלי למדיום המודפס תמיד היה קיימת. הספר הוא צד נוסף שלי בצילום, רגעים שחלפו, אך התמונה תמיד תהיה שם להזכיר ולהקפיא אותם. 

הספר הוא מסע צילומי של תיעוד עצמי. אין בו באמת את החלק של האופנה, משהו חולף או צורך ספציפי, אלא רגעים שבעיניי תמיד ישארו רלוונטיים, ומרגשים. 

כל הספר מצולם עם מצלמות פילם, שכמו שאנחנו יודעים כיום הן דרך תיעוד קצת שונה מהמדיום הדיגיטלי. עם פילם יש תחושה של הנצחת רגע, באמת יותר וואן שוט, ומה שייצא ייצא. כשאתה מצלם ככה, אתה יותר ערני ורגיש לסביבה, ולתמונה עצמה.

עומרי: כל פרק בספר מציג תקופה ומדינה אחרת שהייתי בה, ומה שעיניי ראו. דרך התמונות אפשר לראות את רמת האינטימיות שהייתה לי בכל פעם באופן אחר עם המדיום עצמו, והוא מלווה במשפטים שאספתי או כתבתי במהלך הדרך, שמעצימים וקשורים לצילום עצמו, ובסוף, לעצמנו.

המטרה שלי היא שהצופה יכול לקחת רגע עם עצמו, ולצלול לתוך הספר, תוך כדי תחושה של שייכות למקומות, ולעצמו. לפעמים יותר קל להסתובב או להתמודד עם עצמך או עם הסביבה עם מצלמה: מצד אחד אתה נעלם, כמו זבוב, או איש בלתי נראה, ומנגד התשוקה והסקרנות יכולה להביא אותך למקומות או רגעים, או לאנשים, שלא היית מגיע אליהם בלעדיה. 

עם המצלמה לפעמים אני פחות פוחד להסתובב לבד, או ממה יגיע תכף. ואני רק רוצה לראות עוד מקומות חדשים, או אנשים שבחיים לא הייתי מכיר בלי המצלמה. הייתי אומר שצילום מהסוג הזה עוזר לי להתמודד ברגעים מסוימים

עם מצלמה מצד אחד אתה נעלם, כמו זבוב, או איש בלתי נראה, ומנגד התשוקה והסקרנות יכולה להביא אותך למקומות או רגעים, או לאנשים, שלא היית מגיע אליהם בלעדיה

יובל: תן איזו דוגמה או שתיים מתוך הספר?

עומרי: לפעמים אני חושב שזה לא נכון או כדאי לצורך העניין לנסוע עכשיו לסיני. מה עכשיו? מה עם ההוצאות, מה עם זה שאתה אמור לעבוד להרוויח, מה סיני עכשיו? רחוק ומיותר. אבל אז אני מספר לעצמי ומחליט שאני נוסע לתעד ולצלם, ובאותו הרגע אני מקבל מוטיבציה ורצון: רצון לדבר עם האנשים, המקומיים, להסתובב שם לבד בלי פחד, ולנסות לראות רגעים מעניינים.

או נגיד שאני בפריז, ואני שם די הרבה, יש ימים שאני לבד, וזה לא תמיד פשוט לקום ולהגיד לעצמך מילות מוטיבציה, היום רק התחיל ואתה לא רואה את הסוף שלו. אז אני יורד לטיול, לוקח איתי מצלמה, מנסה לנקות את הראש, ולראות אם משהו מרגש או מעניין קורה סביבי. 

בשני המקרים הרעיון לצלם את הקיים, גורם לחוסר פחד או חשש ממנו. לפעמים נגמר היום ולא צילמתי אפילו תמונה אחת, אבל עם החלק הפחות נעים כבר התמודדתי, ובדרך למדתי על עצמי או על המצב עוד דבר. במקרה הטוב אני מקבל את התמונות, מתרגש ונזכר מחדש בכל פעם, כמה מזל שיצאתי ליום הזה, או למקום מסוים. 

כשאני נכנס בראש למוד צילום וחיפוש, הרעשים הלא נעימים קצת נהיים יותר שקטים.  מימד הזמן והלחץ על הכתפיים נרגע גם הוא. הצילום גם עוזר עם הגישה לאנשים, רגעים שבלי מצלמה אולי לא היו קורים, אבל המצלמה מקלילה את הדברים, היא שוברת את הקיר או את אי הנעימות שיש לך בראש. כשאתה מצלם מישהו, הוא מרשה לך לראות אותו, הוא נותן לך את האישור להכנס לעולמו, ולעצמו

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

עומרי: קודם כל תודה לך, שהפגנת רצון וסקרנות בי ובפרויקט הזה. 

עוד אוסיף שהספר הוא מאה אחוז של השקעה אישית, עם עריכה, ליווי ודיוק של איתן זלוור. היה לי חשוב שהוא יהיה הכי אותנטי שיש, ובלי התערבות של גורם שלישי; שהצופה ירגיש אותי ואת היצירה שם, ושאני מקווה שכולם יהנו ממנו, ימצאו לו מקום נחמד בבית שלהם, ומדי פעם שהם צריכים איזה רגע לחייך, יקחו אותו ויפתחו בעוד דף או פרק ששהם אהבו.

נראה לי שזהו 🙂 כמובן מי שמעוניין יהיה השקה של הספר בסוף החודש, ואני אשמח לראות שם את כולם!

---

עומרי רוזנגרט | MY EYES HAVE SEEN YOU
אירוע השקה: סימטת שלוש 19, יום חמישי, 31.8 בשעה 19:30