שני קדר לא רוצה להיות ״הנטפליקס של המנתחים״

״בשלב מסוים הבנו שאנחנו לא רוצים להיות הנטפליקס של המנתחים, שאפשר לעשות הרבה יותר״. כך מספרת שני קדר, מנהלת העיצוב (Head of Design) בחברת Theator, על תהליך העבודה על המוצר שמטרתו לסייע למנתחים ברחבי העולם להתמודד עם שונות ופערים בטיפולים כירורגיים, על מנת לשפר את איכות הטיפול הכירורגי.

״כל ניתוח לפרוסקופי הוא ניתוח שמצולם. בעבר היו זורקים את מה שנצבר במהלך כל ניתוח, אבל כיום יש חוקים שמחייבים לשמור את המידע של צילומי הווידאו שמכיל הרבה אוצרות. ועם המידע הזה אפשר לעשות כל מיני דברים. זה התחיל כמערכת לאינדוקס וצפייה של סרטוני ניתוחים – עד אז מנתחים היו מחפשים ניתוחים דומים ביוטיוב – והפך למוצר שמאפשר למנתחים ללמוד מהניתוחים שלהם ולקבל מהם מידע״.

הכניסה של בינה מלאכותית ומשין־לרנינג שיפרה אף היא את היכולות, ואפשרה למדוד מה קורה בכל חלק בניתוח, ולקצור ממנו מידע אוטומטי. ״זה לא היה קיים בעולם קודם לכן והתהליך לווה בהמון שאלות מה אפשר לעשות עם הטכנולוגיה הזו. הקדשנו הרבה זמן איך להפוך את החוויה של מנתח לטובה יותר, כמו לדוגמה לקפוץ לרגעים משמעותיים ששינו את מהלך הניתוח, ותוך כדי ללמוד ולהשתפר״.

כיום המערכת של תיאטור מתחברת למצלמות הנמצאות בשימוש בחדרי ניתוח, אוגרת מידע וידאו מניתוחים ומשתמשת בזמן אמת ביכולות למידת מכונה, ראייה ממוחשבת ובינה מלאכותית כדי לזהות את הניתוחים שבוצעו באופן הטוב ביותר, לצד טעויות שבוצעו על ידי מנתחים.

שם החברה מתייחס למונח Operating Theater, שבעבר היה אותו ״תיאטרון״ או אמפי־תיאטרון לא סטרילי, שבו סטודנטים וצופים אחרים היו יכולים לצפות מהיציע במנתחים שעורכים ניתוחים. כיום בחדרי ניתוח אין את אותה ״תפאורה״ שמדמה תיאטרון אך הקונוטציה נשארה והשם Theator הוא מעין משחק מילים על כך, כשהסיומת OR גם מרפררת לחר הניתוח, ה־Operating Room. 

המוצר הפך להיות מוצר של דאטה והיום היוזר הראשי הפך ממנתח לאדמינים ולמנהלי חדרי הניתוח (chief of surgery), ובהתאם העיצוב של המוצר השתנה כמו גם האופן שבו אנחנו עובדים בעיצוב

הטכנולוגיה שמפתחת תיאטור מאפשרת לקשור בין המידע הקליני שמתקבל מבית החולים ביחס לתוצאת הניתוח לבין הפעולות שבוצעו במהלכו. באופן הזה נוצר מעין ״חדר ניתוח חכם ושקוף״ שתורם לשיפור הביצועים של מנתחים באופן עקבי. ״המשמעות היא שבעזרת תיאטור אפשר לקבל טיפול רפואי טוב ומדויק יותר, שפעמים רבות יכול להציל חיים, ללא קשר למיקום הגיאוגרפי של המטופל או לזהות הרופא המנתח״.

איך זה התפתח?

״בשלב מסוים התחלנו לדבר על דאטה ואנליטיקס – אנחנו מקבלים המון מידע חסר תקדים, יש לנו מיליוני דקות של וידאו, ארכיון מאוד גדול של ידע רפואי, בתוך עולם שיש לו חוקים מאוד ברורים. זה עולם שמאוד קשה לעשות בו מהפיכות, יש דרך לעשות דברים ולהיכנס לתוך זה ולהציע משהו חדש זה מאוד מהפכני מבחינה תפיסתית. 

״ככה המוצר הפך להיות מוצר של דאטה והיום היוזר הראשי הפך ממנתח לאדמינים ולמנהלי חדרי הניתוח (chief of surgery), ובהתאם העיצוב של המוצר השתנה כמו גם האופן שבו אנחנו עובדים בעיצוב״.

איך זה בא לידי ביטוי?

״מהרגע שהגעתי לחברה, מנתחים, מתמחים, אנשים צעירים, אמרו שאין להם זמן. אלה אנשים שרגילים לקבל מידע בצורה מאוד מהירה וצמאים לפידבק. בנוסף הם מאד תחרותיים וזה גם מה שעוזר להם להשתפר. אנחנו עוזרים להם ללמוד על הניתוחים שלהם, גם אלו שהם ביצעו וגם ניתוחים מקבילים אחרים. 

״מול האחראים המאמצים שלנו מתמקדים בלהציג את הערך שהמוצר שלנו נותן. לאכוף סטנדרטים של ניתוח זה עניין מורכב, ואחנו מאפשרים להם להבין מה באמת קורה בחדרי הניתוח שלהם. כפציינטית הייתי רוצה לדעת שהם משתמשים בכל מה שאפשר כדי להיות הכי טובים, ואנחנו מגלים שזה משפיע על סוגיות כמו האם הבן אדם חזר והתאשפז שוב, האם היו לו סיבוכים וכן הלאה. ובסוף זה גם חוסך כסף לבית חולים״.

מה עוד אפשר ללמוד מהמוצר?

״כמה זמן הניתוחים שלך ארכו, האם הם קצרים או ארוכים מהרגיל, האם היו בהם יותר סיבוכים מאחרים או פחות. האם ביצעת את אבני הדרך הבטיחותיות, גם אם הן לא חובה ואין עליהן אכיפה. האם יש רגעים בניתוח שאתה מתעכב עליהם יותר. אנחנו מדברים לפעמים על שניות, אבל זה מנתחים: הכל פיקס, חשיבה אנליטית, גם אם הניתוח שלי ארוך יותר ב־30 שניות אני רוצה לדעת את זה״.

אני אקטיביסטית, אכפת לי מה קורה בעולם

קדר, בת 40, סיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2006) כשהייתה בסך הכל בת 24. החיבור לעיצוב היה דרך מוזיקה, וגם כמוזיקאית עיצבה לעצמה את העטיפות. ״הייתי בסצינת האינדי של תל אביב ועשיתי הרבה פרינט, אם כי כבר בלימודים הייתי במסלול שרק נפתח של מושן ואינטראקטיב. אני מאוד מולטי דיסציפלינרית, גם כבן אדם וגם כמעצבת״.

אחרי הלימודים החלה לעבוד בסטודיואים שהתמחו במיתוג, ולאחר נסיעה להודו בגיל 30 החלה לעבוד בסטארט־אפ. ״מאוד אהבתי את זה, ישר התחברתי להתממשקות עם יוזרים ולתחושה שכל דבר שאני עושה משפיע ושאני יכולה לראות מיד תגובות למה שאני עושה. גם בחלק האמנותי של עיצוב דיסקים וביצירה ועבודה עם אמנים, אני אוהבת לעשות דברים שמשפרים, גם אם בקטן, חוויות של אנשים ושימוש במוצרים״. 

לתיאטור הצטרפה לפני ארבע שנים. ״אני אקטיביסטית, אכפת לי מה קורה בעולם. יש לי פודקאסט על אתיקה וטיפול: בתור חולה כשאתה מגיע למערכת רפואית אתה ממש חסר כוח. מה שהרופא שלך אומר זה מה שאתה יודע. המוצר הזה נותן שקיפות מסוימת והרבה יותר קל לפרק בעיות, וזה משפיע על איכות הטיפול שהפציינטים מקבלים.

״חשוב גם להגיד שיש לנו מטרה – real time decision support – המודלים שלנו יכולים לעזור לך לקבל החלטות בזמן הניתוח. בכמה ניתוחים עשו את הפעולה הזו ומה הייתה התוצאה. אני לא חושבת שאנשים יודעים כמה החלטות מנתחים עושים מתוך אינטואיציה ולא מתוך ידע או ניסיון רפואי״.

איפה עיצוב נכנס לדבר הזה.

״הייתה השקעה גדולה בממשק וידאו, עם טיימליין כמו ביוטיוב, שמחלק את הווידאו לחלקים שמראים את חלקי הניתוח כדי שתוכל לראות לדוגמה שהחלק הזה ארוך וזה קצר. מה שמוביל אותי פה זה ניקיון ופשטות: אני לוקחת בחשבון שמי שמשתמש במוצר שלנו לא מבלה בו המון זמן. אנחנו משתדלים לקצר הכל, מבחינת טקסטים, אימג׳ים, שלא יהיה שם שום דבר מיותר. 

״וחשוב לנו לשמור על שפה שונה ממה שמנתחים רגילים לראות במערכות רפואיות. אני רוצה שהם יסתכלו על המוצר שלנו ויראו שהוא אחר, שזה לא נראה כמו שום דבר אחר שיש להם בבית חולים: בגובה העיניים, בשפה הגרפית, הטיפוגרפית, שהם מכירים ממוצרים אחרים שהם משתמשים בהם בטלפון הנייד שלהם, בצבעוניות שונה מעולמות של בתי חולים. המוצר שלנו יחסית מאוד צבעוני. אני רוצה שתוכל לקבל כמה שיותר מידע בכמה שפחות זמן״. 

עם AI אנחנו עושים מה שהוא אמור לעשות: לעזור לבני אדם להשתפר. זה מה שטכנולוגיה אמורה לעשות, זה מה שחשוב בסופו של דבר. אני מאוד ערה לפחד שהטכנולוגיה תשתלט על האנושות, אבל מה שאנחנו עושים כאן מאוד רחוק מזה

מה הפרספקטיבה שלך על עיצוב מהלימודים ועד היום?

״אני חווה שתי מגמות מנוגדות וקיצוניות שקשורות גם לחוויה של הצרכן בעולם. אנחנו בשיא הקפיטליזם, יש היום מוצר דיגיטלי שעונה לכל צורך שאי פעם נרצה לחשוב עליו, אבל בסופו של דבר אנחנו בנקודה שאנחנו גם מבינים את ההשפעות השליליות של זה עלינו, על הנפש שלנו.

״והשאלה היא איך עולם העיצוב יכול להשפיע על הוול־ביאינג שלנו. למעצבים יש כוח מאוד גדול בידיים ואתה יכול לבחור לא לעודד התמכרות. זה המקום שלי כמעצבת – אני מרגישה שהבחירה לעבוד פה לא מקרית בכלל. לחברה הזו יש ערכים והיא בנויה ככה, היא לא היררכית, היא דמוקרטית, וזה הכי קלישאה בעולם אבל מספיק להסתכל על המוצר, הוא מספר את הסיפור של החברה.

״וגם עם AI אנחנו עושים מה שהוא אמור לעשות: לעזור לבני אדם להשתפר. זה מה שטכנולוגיה אמורה לעשות, זה מה שחשוב בסופו של דבר. אני לא חושבת שהייתי בוחרת לעבוד במקום אחר, והיו לי הצעות לעבוד בחברות שלא האמנתי במה שהן עשו. מעצבים צריכים לפתח את המצפון הזה. זה מקצוע מתיש, שוחק, וחשוב לעבוד בחברות שמאפשרות להם להתפתח. 

״מאחורי כל AI יושבת שורה של אנשים שעובדים נורא נורא קשה. יש פה צוות שכל הזמן בודק את המודל ומשפר אותו. אני מאוד ערה לפחד שהטכנולוגיה תשתלט על האנושות, אבל מה שאנחנו עושים כאן מאוד רחוק מזה״.