כעוף החול: אוסף הפניקס ומוזיאון רמת גן מפיחים רוח חיים זה בזה

חלום שהתגשם: מוזיאון רמת גן פותח את דלתותיו מחדש – כמעט שנתיים אחרי השערורייה שליוותה את פתיחתו הקודמת וסגירתו המיידית – עם תערוכה שהייתה יכולה להפוך בקלות לתשתית האוסף של כל מוזיאון ישראלי: ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג׳ר, יצחק דנציגר, ארדון, זריצקי ושטרייכמן, מיכאל גרוס, רפי לביא, גרבוז. וגם לאה ניקל, אביבה אורי, מיכה אולמן, יהודית לוין, תמר גטר, ציבי גבע, עידו בר אל, יוסי ברגר, עדי נס, מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, אלי פטל, חנה סהר, דוד עדיקא, שרון יערי ורבים אחרים.

התערוכה ״בארץ אהבתי״, אמנות ישראלית מאוסף קבוצת הפניקס, תעמוד תשעה חודשים, עד סוף מאי 2024. מפגן העוצמה והנתינה של החברה ושל עיריית רמת גן כולל גם כניסות חינם עד אחרי החגים, אבל גם בלי זה יש להניח שהתערוכה הייתה מלאה וגלי המבקרים ימשיכו לשטוף את המוזיאון.

האוצרת רוני כהן בנימיני הציבה תערוכה שהיא שיעור 1.1 במבוא לאמנות ישראלית במאה ה־20, תוך שהיא מחילה על חומריה כמה תיקונים מעניינים בנקודת המבט: חלוקה נושאית ולא תקופתית; נקודות פוקוס מודגשות במערך – שלוש(!) מהן לפסלים של דנציגר: החושן בכניסה לתערוכה, כבשים במבואת קומת הביניים, ו״שבזיה״ בת זוגו של נמרוד, שסותתה באותה שנה ומאותה אבן חול נובית אדמדמה, ונותרה כל השנים בצל הפסל הגברי.

דגש רב במיוחד שמה כהן בנימיני על עבודותיהן של אמניות נשים. שלא כמספרן היחסי באוסף, הן נמצאות בנוכחות בולטת, על סף השוויונית (לא ספרתי) בחללי התערוכה – מה שמטה את התצוגה מעט לכיוון השנים המאוחרות. לא תמצאו כאן עירום, אבל כן תראו זעקות שבר לחיילים ההרוגים, של משה גרשוני, של תומרקין; תמצאו את הראש בקיר של השחיינית המיניאטורית של סיגלית לנדאו, את העריסה ההפוכה של יהודית סספורטס, ובעיקר עבודות שנבחרו תוך רגישות לכל מהמורה חברתית, עדתית ודתית שעלולה לצוץ.

יש לא מעט אירוניה בכך שדווקא המוזיאון שגרם לאחד הסכסוכים הקשים ביותר בשדה האמנות המקומי, נושא עכשיו את דגל הקונצנזוס ומציג נכסי תרבות שכל אוהבי האמנות ינהרו לראותם

זוהי תערוכה שכל ילד.ה, סטודנט.ית, מורה, תייר.ת, שוחרי אמנות ואוהבי ישראל מכל הצדדים יכולים ליהנות ממנה, צריכים לראותה – והלוואי שיבואו. נראה שהכוכבים הסתדרו הפעם כמו שצריך וחיברו יחדיו אוסף קאנוני, שלא הוצג עשרות שנים; במה יפהפיה – בניין המוזיאון שעבר שיפוץ וחידוש משובח (ויקר), בתכנון משרד האדריכלים קובלסקי אפרת; סקרנות וצמא של הקהל, ועיתוי שבו חסרות במיוחד נקודות אור והסכמה בחברה ובתרבות הישראלית.

יש לא מעט אירוניה בכך שדווקא המוזיאון שגרם לאחד הסכסוכים הקשים ביותר בשדה האמנות המקומי, נושא עכשיו את דגל הקונצנזוס ומציג נכסי תרבות שכל אוהבי האמנות ינהרו לראותם. גם מי שלא סולחים לפעולת הצנזורה הנמהרת וחסרת האחריות של עיריית רמת גן בתערוכת הפתיחה בדצמבר 2021, יתקשו להחזיק בעמדה שנובעת מטינה על פני סקרנות אמנותית כנה.

לזכותם של העושים במלאכה, האוצרת הראשית שרי גולן ומנכ״ל המוזיאון רן גואטה, יש לומר שהם לא מסתתרים מאחורי מחוות גדולות (וחיצוניות, כמו זו של הפניקס) בלבד, אלא עושים תיקון אמיתי, ומציבים את המוזיאון בחזית של עבודה נאותה. הם עושים בדק בית מתמשך, שכולל צעדים בוני אמון. החל בתערוכת סלון שאצרה גולן מהאוסף שברשות המוזיאון; חידוש ויצירת קשרי חוץ ופנים, גם מול מוסדות עמיתים בחו״ל; ויותר מכל מול קהילת האמנים בישראל – רק בשבוע שעבר חתם המוזיאון על התחייבות מול איגוד האמנים הפלסטיים לתשלום שכר אמנים בתערוכות עתידיות (עניין קריטי, שרק גופים מעטים נאותו להכניסו לשגרת העבודה).

אוסף חברה

אוסף האמנות הישראלי של קבוצת הפניקס הוא אחד המקיפים והמשובחים בתחומו, לצד אוספי המוזיאונים הבכירים בישראל. האוסף כולל כ־1,400 יצירות, ביניהן עבודות מפתח של רבים מהאמנים החשובים ביותר שפעלו כאן והטביעו חותם על מהלך האמנות הישראלית לאורך כל המאה ה־20. בתערוכה מוצגות כ־240 עבודות, שנבחרו בהרבה מחשבה, על הקשרים הצולבים בין התקופות והמבטים המשתנים בין הדורות.

יש אשליה אופטית מסויימת בהכללת שמות בני זמננו, שגורמים לתחושה כאילו התערוכה היא גם ״עכשווית״. השנה היא 2023, ושעון אוסף הפניקס נעצר לפני 20 שנה

שנים רבות עברו עד שאוסף הפניקס הצליח להיפטר משמו הבלתי רשמי ״אוסף יוסי חכמי״. האוסף הוקם בתחילת שנות ה־80 ביוזמתו של יוסף חכמי, הבעלים ומנכ״ל חברת הפניקס עד לשנת 2002. בהתאמה – ההשקעה באמנות הופסקה כשחכמי מכר את החברה, והעבודות בתערוכה משקפות זאת, ומגיעות רק עד תחילת המאה ה־21. יש אשליה אופטית מסויימת בהכללת שמות בני זמננו במגוון, שגורמים לתחושה כאילו התערוכה היא גם ״עכשווית״. השנה היא 2023, ושעון אוסף הפניקס נעצר לפני 20 שנה. יש להניח שלא מעט אמניות ואמנים הרגישו בחסרונו מאז.

חכמי, שככל אספן אמנות מונע מסקרנות ותשוקה, בנה את האוסף מתוך למידה והיכרות עמוקה עם האמנות והאמנים, ומתוך מחויבות לאמנות הישראלית. בעשורים האחרונים הוא מתגורר בלונדון ויש אומרים שאוספיו חובקי עולם, אולם בתחום האמנות הישראלית זהו אחד האוספים המרשימים והעשירים בעבודות מופת. ולא בכדי: יועציו הקרובים היו בכירי האוצרים – יונה פישר ומרדכי עומר (עדות קטנה על קשרי ההון־שלטון של עולם האמנות הישראלי).

פישר ועומר, בתפקידיהם כאוצרים ראשיים בשני מוזיאונים המרכזיים – מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון תל אביב לאמנות – חקרו את העבודות באוסף והציגו ממנו לא מעט. ניהולו הופקד בידי מירי בן משה, שהייתה יד ימינו של חכמי ונותרה האחראית על האוסף גם אחרי שעבר מידיו לבעלים החדשים של הפניקס. מאז 2006 לא הוצג האוסף באופן מקיף ונשמר במלואו במחסנים. עבודות בודדות מתוכו הושאלו לתערוכות שונות, ביניהן תצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים.

התערוכה החדשה מתקיימת במסגרת שנת ה־75 למדינה ולחברת הפניקס, ביוזמתה של הנהלת הפניקס ובמימונה, היא אכן מתנה לציבור. עם זאת, היא גם מתנה גדולה וחשובה לא פחות לקבוצת הפניקס עצמה, ולא רק כהשקעה תדמיתית. במשך השנים התקשתה הקבוצה להחליט מה לעשות עם הנכס שנתקעה איתו. כעת היא מממשת משהו מערכו של הנכס האדיר הזה – בתרומה לפעילות המוזיאון ולביסוס מעמדו ויוקרתו, ובשיתופו של הקהל הרחב.

שווי האוסף מוערך במיליוני דולרים ורשום בספרי החברה, אך בניגוד לנדל״ן, חברות מוחזקות או מניות, לא ניתן באמת לסחור בו. הוא גם עולה לא מעט בתחזוקה, אחסון ושימור. חלק מעלויות התערוכה כעת, לדוגמה, כללו ניקוי ומסגור מחדש של עבודות ישנות. המחזיקים באוסף הבינו שאם ינסו לממש אותו (ולפזר אותו למרכיביו) יפגעו בו, בענף האמנות המקומי (השדוף גם כך) ובשוק שמתפרנס ממנו. סיפור ידוע הוא שתוך כדי וגם אחרי מכירת הפניקס, חכמי ניסה מספר פעמים לקנות את האוסף בעצמו, אך פערי המחיר היו גדולים מדי. חכמי המשיך מאז להופיע מדי פעם למכירות פומביות בארץ ולרכוש אמנות, באופן פרטי.

אמנות ישראלית היא לא בוננזה של מכירות פומביות ושל מחירים מסחררים. תקופה קצרה – בין שנות ה־90 לתחילת שנות ה־2000 היה נראה שיש לה סיכוי להפוך לפופולרית בשוק העולמי. אבל הרגע חלף. וגם אם היה – הערך האמיתי של אמנות הוא ערך מיוחס, הון תרבותי סימבולי. הוא תלוי בעיקר בתרבות המקור ובבעלי ההון במקום, שמייחסים חשיבות לאמנות.

השקעה תאגידית או ציבורית עקבית ברכישת אמנות נחוצה כמו אוויר לנשימה לענף האמנות, והייתה יכולה לחולל בו פלאים – אם הייתה כזו. אך בארץ יש רק מקרים בודדים של אספנות כזו – הבולט שבהם הוא אוסף דיסקונט, שהחל כשהבנק היה בבעלות משפחת רקנאטי וממשיך להתפתח עד היום, בניהולה של האוצרת שולמית נוס.

מבחינה כלכלית, אוסף של אלפי עבודות הוא נכס סגור. חלק מערכו קשור להיקף, לעקביות ולשכבתיות. לזהות האמנים ולדורות שהם מייצגים, לקשר המצטבר בין היצירות לאורך תקופות, סגנונות ומדיומים. אם האוסף יפורק והשוק ״יוצף״ בתפזורת של עבודות אמנות, טובות ככל שיהיו, ערכן וערך העבודות בכלל של אותם אמנים – ירד.

ולמרות זאת, לא מן הנמנע שדווקא אחרי התערוכה הזו יזרמו כמה עבודות מהאוסף לשווקים. החשיפה עושה לאמנות רק טוב (בדרך כלל), ומטרותיהם של בעלי האוסף שמורות עימם. על כך ניתן ללמוד מהמקרה של אוסף עמי בראון – שאחרי שהוצג ברוב טקס במשכן לאמנות בעין חרוד, וזכה לעלייה לרגל של מבקרים, טפטף במנות לא קטנות לאולמות המכירה ונמכר לידיים רבות. זאת, בניגוד לדיבורים וספק הבטחות בעבר לתרום אותו למוזיאונים. וזה לגיטימי, כי אוסף הוא נכס פרטי, גם כשהוא בבעלות חברה עסקית.

מנגד – אפשר רק לייחל שיותר חברות עסקיות עשירות יחשבו לפתע שכדאי להן להחזיק באוסף אמנות. להשקיע בתרבות המקומית ולטפח אותה, כחלק מתודעת השפע הרוחני שמבססת את החברה והמדינה, ולא רק ההישרדות הכלכלית. יש מדינות שבהן זה קורה ואף מעוגן בחוק – אחוז הקצאה להשקעה באמנות כחלק מאחריות תאגידים וחברות עסקיות. אם כי בהקשר של ישראל זה נשמע סוריאליסטי.