כל מה שחשוב ויפה

שפמי הברזל

מה שהתחיל בתור פרץ נוסטלגיה ובדיחה, נעשה לאחת התופעות הוויראליות של המלחמה. איך הפך השפם למגמה רווחת בקרב מילואימניקים מגויסים, ואיך זה קשור למעורבות של מפקדות־נשים בלחימה?

״להיכנע לטרנד השפמים או לא?״, שאל מכר שלי את העוקבים אחריו באינסטגרם בסקר שהעלה לסטורי בעודו לובש מדים. השאלה – שנענתה אגב ב״כן״ מוחץ – היא כמובן במקומה.

מאז שנפתחה המלחמה הארורה הזו באותו בוקר שבת שחור, גויסו מאות אלפי אנשי מילואים. תוך ימים התברר שרבים מהם, שבימים כתיקונם מתהדרים בזקן קצר או בפנים מגולחות למשעי, החליטו לטפח שפם בולט. התופעה הזו אמנם החלה כמעין הפוגה קומית בקרב קומץ לוחמים, פארודיה על סרטים תקופתיים משנות ה־70, אך בזכות הרשת החברתית היא הפכה במהירות לציר סגנוני שמאפיין את המערכה הנוכחית, מגיעה עד מהדורות החדשות. 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Tim Sat (@timsat97)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by סטטוסים מצייצים (@sta2sim_metzaitzim)

בעוד שקל להתייחס לתופעת השפמים כדאחקה, הרי שאם מציבים אותה בהקשרים רחבים יותר אפשר להבין איך היא צמחה, תרתי משמע, ועל איזה צרכים היא באה לענות. זה אמנם דיון שנמצא בשוליים בדרך כלל, במיוחד בישראל, אבל ראוי להצביע על הקשר ההדוק שבין צבא וטיפוח ובין מלחמה וטיפוח.

במובן הישיר ביותר, ההופעה החיצונית של חיילים נחשבת כחלק בלתי נפרד ממעמדו ויכולתו של הצבא, מהיכולת שלו לשמור על סדר ומשמעת. זו הסיבה שצבאות רבים מקפידים על הנחיות הופעה מדוקדקות עד היום, כשבזמני עבר – למשל באנגליה האליזבתנית או במאה ה־18 – בעלי תפקידים צבאיים התהדרו במערכות לבוש ייצוגיות מרהיבות, חלקן הושפעו מהאופנה הרווחת באותו הזמן, חלקן ביקשו לקרוץ אל הקיסרים ברומא העתיקה. 

מעבר לסדר ומשמעת, ההתעקשות על פרט הופעה כזה או אחר, גם במחיר של דקות יקרות בזמן המערכה, קשורה גם למוראל. הדוגמאות רבות, אבל הטובות ביותר להמחשה הן כרזות אמריקאיות ממלחמת העולם השנייה, מלחמה שבה נשים גויסו כחלק מהמאמץ המלחמתי.

המסר שעולה מהן ברור – טיפוח הוא חלק בלתי נפרד מתפקיד החיילת, כמו שהקפדה על גילוח הוא חלק מחובות החייל. מריחת אודם, פידור הפנים ושאר אמצעים קוסמטיים בזמן מדים הם גילוי רוח פטריוטית, כשהגוף המטופח הוא עדות לרוח שאינה נשברת, וחשוב מכך – עדות לחברה חופשית ששווה להגן עליה.

״להיראות לא אטרקטיבית בימים אלה היא פגיעה במוראל, ויש לראות בכך בגידה״, מציינת כרזה אחרת בישירות; אחרת, ״שמרי על היופי שלך בתפקיד״ (Keep your beauty in duty), אמנם מקלילה את הדברים באמצעות שימוש בחרוזים אבל נושאת משמעות דומה.

כפית־שפם

אם מחזירים את הדיון למגמת השפמים הנוכחית, הרי שהיא אוצרת בתוכה גם את הקשר המורכב של גברים עם שיער הפנים שלהם. העדויות למערכת היחסים זו נמצאות בכל מקום ובכל זמן, משחר ההיסטוריה. אמנם לכל תקופה ומקום אופנה משלהן, אבל השאלה איזה שיער משאירים ואיזה שיער מגלחים היא שאלה שחוזרת בכל דור ודור, והיא שאלה מהותית שמייצרת סדר יום ספציפי.

עוד בימי יוון ורומא העתיקות, לספר, או לגלב, היה תפקיד מיוחד, מעמד של ממש וכלי העבודה שלו נחשבו קדושים. כפי שמציין ההיסטוריון פרנק וו. ניקולסון, גברים נהגו לפתוח את הבוקר בביקור אצל הספר, לטובת תגלחת מוקפדת. הסיבה לכך הייתה כפולה – לגברים לא היו בבית תערים, סכינים או מראות, ומנגד – אלה שכן היו בשימוש היו כה קהים, שנדרשה מיומנות יוצאת דופן כדי להשתמש בהם מבלי לגרום לפציעה ממשית. 

בעוד שיש עדויות לשפמים עוד במצרים העתיקה וגם בתרבויות מזרחיות כמו סין, שבה לגברים היה שפם דקיק וארוך בתקופות מוקדמות, הרי שבתרבות המערב אלה מאפיינים במיוחד תקופות מאוחרות יותר. יש שטוענים שהפופולריות של השפם הועצמה בעקבות השפעות שהגיעו לאירופה מהמזרח – בעיקר אחרי כיבושה של איסטנבול על ידי הטורקים. 

Charles Vernier, Uniforms of Musketeers of the Guard, 1660-1814

Charles Vernier, Uniforms of Musketeers of the Guard, 1660-1814

After Anthony van Dyck, King Charles I - Wallace Collection. צילום: ויקיפדיה

After Anthony van Dyck, King Charles I – Wallace Collection. צילום: ויקיפדיה

כך או אחרת, הפופולריות של השפם התעצמה באירופה בכלל ובאנגליה בפרט. גברים באנגליה האליזבתנית, למשל, התהדרו במעין זקן צרפתי, שהחלק הדומיננטי בו היה השפם. במאה ה־17, בהשפעת המלך צ׳ארלס ה־1, השתנה כיוונו של השפם, והוא סורק כלפי מעלה.

במילים אחרות, נוצר קשר בין מעמד לבין שפם סדור. מתוקף אותו מעמד, גם פותחו שלל אמצעים לטיפול וטיפוח הזקן, החל ממספריים יעודיים ומיני שמנים, ועד ל״כפית־שפם״, אמצעי פופולרי במאה ה־19 שמטרתו להגן על השפם בעת אכילת מרק או שתיית תה. 

עד המאה ה־20, רוב הצבאות התבססו על גברים בלבד, ומכאן גם על האפיטום של ההופעה הגברית – היכולת להצמיח שיער על הלחיים ומסביב לשפתיים. צבא קשור לגבריות, שהיא בתורה קשורה לשפם או זקן. אחת העובדות שמוכיחות את הקשר שבין שפמים לחיי צבא היא אחת הפקודות בצבא הבריטי של סוף המאה ה־19, שאסרה על חיילים לגלח את שפתם העליונה. 

לוחמים ולוחמות, אנחנו ואתן

בצבא הישראלי יפי הבלורית והתואר אינם מזוהים עם שפמים דווקא, למרות שאלה צרובים בזיכרון הקולקטיבי בכל הקשור למלחמת יום כיפור או בדמויות כמו רס״ר שמש מסרט הקאלט ספיחס. ייתכן שזו הסיבה מדוע מגמת השפמים שמאפיינת את המלחמה בהווה, נראית חריגה במקצת, מושכת תשומת לב ציבורית יוצאת דופן, שנעה בין התלהבות לגיחוך. 

השאלה איך התארגנות ספונטנית של כמה מילואימניקים הפכה למגמה חוצה חילות ויחידות, ומה מניע את המוטיבציה העכשווית להתפאר בשפם, יכולה להיענות מכמה זוויות שונות הקשורות לסוגיות חברתיות. הראשונה שבהן דומה לטיעונים שהובאו במלחמת העולם השנייה, אם כי לא בצורה מפורשת כל כך. בניגוד לזקן, שאפשר לגדל בלי תשומת לב מיוחדת והוא קורה מעצמו אחרי כמה ימים ללא גילוח, שפם מצריך כוונה ועיצוב מכוונים כדי לייצר היררכיה בין מה שקורה מעל לשפה העליונה לעומת שאר הפנים.

במובן הזה שפם הוא גילום של התנהלות מתורבתת, המעידה על חברות בצבא מאורגן ולכיד, ולא בגוף ארעי, או גרוע מכך – בארגון טרור. מה שתומך בטענה הזו היא תיעודים של מילואימניקים משופמים ומטופחים, כמו למשל סרטונים שהפכו ויראליים, שבהם עוקבת המצלמה אחרי חיילים מדוגמים ומסורקים.

הסרטונים – שבחלקם המילואימניקים המשופמים מישירים מבט ״חודר״ למצלמה, תוך שהם אוחזים בסיגריות ורובים כבמעשה מרלבורו־מן – גם דוקרים נקודה נוספת: את נחיצותו של השפם לגילומה של גבריות ולבידול מגדרי.

בניגוד למלחמות עבר, אחד המאפיינים המובהקים של המלחמה הזו היא המעורבות הגבוהה של נשים במערך הלוחם, ובתפקידים בכירים. הן ניכרות בשטח כמו שהן ניכרות בתקשורת, שמדגישה פעם אחר פעם את נוכחותן, כשמגישי חדשות ושאר כתבים משתמשים ללא הרף בצימודים ״לוחמים ולוחמות״, ״מפקדים ומפקדות״ או ״חיילים וחיילות״ בבואם לתאר את המערכה.

במציאות כזו – של טייס וטייסת, טנקיסט וטנקיסטית – רק השפם, אותו שיער פנים מסודר שאישה אינה יכולה לגדל, יכול ללכד בין הגברים, ולהצביע על ההבדל הקטן שעוד נותר בין אנחנו ואתן. ומה שתומך בטענה הזו, בהפוך על הפוך, הוא סרטון תגובה ערמומי שהעלתה לרשת קבוצת לוחמות, שבו הן נראות עם שפם מצויר, מעבירות סיגריה בוערת בין אחת לשנייה. האפקט הוא סאטירי והמסר ברור – אל תתבלבלו רבותיי, גם אנחנו לגמרי כאן.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Noa Kerem (@noa_kerem)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden