הצהוב היום צהוב מאוד: מאיפה הגיע הסרט הצהוב?

80 שנה ואם נדייק, עוד כמה מאות קודם לכן, מאז שהסמן הצהוב היה מזוהה עם יהודי, שבוי, אסיר נחות ועוד. כל כך נצרבה בנו התודעה ההיסטורית הזו שכמעט שום שיקול גרפי אחר (צבע אופטימי, חם, שמח) לא גבר על כך ושחרר את הצהוב לשימוש יומיומי. והנה פרץ לחיינו הסרט הצהוב: על היד, הרכב, על עצים – בכל מקום.

מעטים הצבעים שהסימבוליקה שלהם סותרת את עצמה כל כך כמו הצהוב. מחד הוא נתפס בתרבויות השונות כצבע של רקבון, קנאה ורכילות שערוריתית (עיתונות צהובה), ומצד שני הוא צבע חם המזכיר שדות חמניות, נרקיסים ואת השמש הישראלית החזקה; משהו שבין סכנה להתחדשות. הבולטות שלו בשטח נראית גם באפודים הצהובים המצויים לכל אחד ברכב ובשלטי אזהרה המתריעים על שימוש בחומרים שונים. בניו יורק המוניות צבועות בצהוב וכך גם האוטובוסים של הילדים. אי אפשר להתעלם ממנו.

מאהל משפחות החטופים, רח׳ קפלן, תל אביב. צילומים: מ״ל

אבל אצלנו יש סיפור אחר. כל סטודנט לעיצוב יודע שצבע אינו רק מה שרואים אלא, ובעיקר, מה שהוא מייצג. לא משנה עד כמה יהיה בולט ברקע, או חם ואופנתי. אצלנו סימן צהוב על בגד לקוח מדור אחר, ואם כבר להתכתב עם טלאי – אז בשימוש מדוד ועם המון רגישות. זה הסיפור שלנו; או לפחות אחד הסיפורים שלנו.

השבוע חברו להם שני נושאי הענק הללו המצויים בליבת היותנו ישראלים: ציפיית האמהות לשובם של הבנים והבנות, וזיכרון השואה ומשפטי ה״לעולם לא עוד״. מבלי להרגיש, הפעם הסרט הצהוב תפס ובגדול

בשנות ה־80, כשישראל עלתה לגמר האירווויזיון שהתקיים בגרמניה עם השיר ״חי״, (״עם ישראל חי״) היה זה שיקול אמיץ של דורין פרנקפורט להלביש את הלהקה בצבעי צהוב על מלא. הרעיון היה לתרגם את מילות השיר לצבע ולהביע את כושר ההישרדות היהודית ואת ניצחון הרוח.

נרטיב אחר של הצהוב מגיע מכיוון אחר ומתחבר לאישה המצפה לחייל שלה שישוב: בימי מלחמת האזרחים היו הנשים האמריקאיות מחכות לאהוביהן בצעיף צהוב או סרט צהוב בשיער. סרטים צהובים נתלו גם על גזעי העצים בחצרות הבתים של לוחמים אמריקאים שלחמו בוויאטנם, בעיראק, וכך עד שובם הביתה.

בשנות ה־90 היו אלה נשות תנועת ״ארבע אמהות״ שלחמו עבור היציאה מלבנון בשלטים בצבע הצהוב. גם תנועת ״אמהות נגד הכיבוש״ שנולדה בראשית שנות ה־2000 וקראה להוציא חיילים מהשטחים השתמשה בצבע הצהוב. סרטים צהובים חולקו בצמתים גם על ידי מטה המאבק להחזרת גלעד שליט ב־2011, ולפני כשנתיים היה זה שמחה גולדין, אביו של החייל הדר גולדין ז״ל, שקרא להוסיף סרט צהוב לדגל ישראל לקראת יום העצמאות.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

השבוע חברו להם שני נושאי הענק הללו המצויים בליבת היותנו ישראלים: ציפיית האמהות לשובם של הבנים והבנות, וזיכרון השואה ומשפטי ה״לעולם לא עוד״. מבלי להרגיש, הפעם הסרט הצהוב תפס ובגדול. תיאור מראות הטבח ביישובי העוטף במונחים של אושוויץ לצד תמונות של ילדים ותינוקות בשבי, החזיר את הסימן היהודי ממנו חמקנו לקדמת הבמה תחת האמירה ״כולנו יהודים״. סרט צהוב על היד – אבל הפעם ננצח.

ד״ר אפרת גרוסמן היא ראש המכללה האקדמית ״אמונה״ לאמנויות ועיצוב בירושלים וחוקרת הטיפוגרפיה העברית