לא כל הצהוב שואה

הסרט הצהוב, המחולק בימים אלו על ידי מטה החטופים והנעדרים, נועד לסמן את הציפייה לחטופים והשבויים במרחב הציבורי. למרות שרבים מרגישים שהם נתקלים בו לראשונה – הוא לא המצאה ישראלית, וזו גם לא הפעם הראשונה שעושים בו שימוש בארץ.

לפי ויקיפדיה, המנהג החל אי שם במלחמת האזרחים באמריקה לפני יותר מ־150 שנה. צבעו נבע, ככל הנראה, מהצהוב שאפיין את חיל הפרשים של צבא הצפון. מאז ועד היום הסרט הצהוב הפך לסמל מקובל בעולם כולו לציפייה לאדם אהוב שנמצא רחוק בנסיבות מלחמתיות, מחייל ועד אסיר או שבוי. נעשה בו שימוש בארצות רבות בעולם, במסגרת מאבקים שונים ואפילו כאן, בישראל, נעשה בו שימוש כמעט בכל פרשת שבויים – משבויי לבנון הראשונה, דרך גלעד שליט ורגב וגולדווסר. הסרט הצהוב כל כך מזוהה עם הציפייה לשיבה משדה הקרב שהוא מופיע בלא מעט סצנות קולנועיות, סדרות טלוויזיוניות ואפילו נכתבו עליו שירים והמפורסם בהם הוא Tie A Yellow Ribbon Round The Ole Oak Tree בביצועו של טוני אורלנדו.

לא רק צבועה בצהוב

השאלה למה נבחר דווקא הסרט הצהוב לייצג את נושא החטופים עלתה לא פעם ברשתות החברתיות בזמן האחרון, ואיתה גם לא מעט פרשנויות. המאמר של ד״ר אפרת גרוסמן, ראש המכללה האקדמית ״אמונה״ לאמנויות ועיצוב בירושלים, שפורסם בפורטפוליו בשבוע שעבר – מנסה לתת תשובה לשאלה גם מזווית של עיצוב ושיווק. הוא מזכיר את ההיסטוריה הספציפית של הסרט הצהוב, אבל גם קושר בינו לבין הטלאי הצהוב ממלחמת העולם השנייה, והוא עושה זאת תוך הישענות על כמה קונספציות בעיצוב שנראה לי חשוב לעצור רגע ולדון בהן.

אחת מהנחות היסוד, שעליהן מבססת גרוסמן את הטענה שיש קשר בין הסרט הצהוב לבין הטלאי הצהוב, היא ש״כל סטודנט לעיצוב יודע שצבע אינו רק מה שרואים אלא, ובעיקר, מה שהוא מייצג״. גרוסמן טוענת שמכיוון שהטלאי הצהוב הוא חלק משמעותי ורגיש כל כך בזיכרון הקולקטיבי שלנו – מעצבים ישראלים נמנעים מהשימוש בצהוב.

צילומים: שירלי רחל רוכמן

אבל המציאות מראה תמונה קצת שונה. מעצבים ישראלים לא באמת נמנעים מהשימוש בצהוב והוא נמצא בכל מקום סביבנו. חברות מסחריות גדולות משתמשות בו: צומת ספרים, אלביט, 012, נירלט, מקס סטוק ועוד. יש לנו רשת תחנות דלק ארצית שלא רק צבועה בצהוב – היא קוראת לעצמה yellow. מוניות, שלטים בתחנות אוטובוס ולוחות הרישוי של מדינת ישראל צהובות – וזה כבר צהוב בחסות המדינה.

קבוצות ספורט לאומיות מיוצגות בצבע הצהוב – בית״ר ירושלים בכדורגל ומכבי תל אביב בכדורסל ובכדורגל. זאת אפילו לא הפעם הראשונה שהשילוב בין שחור לצהוב נעשה בהקשר של מחאה: לוגו המחאה החברתית ב־2011 ״ב׳ זה אוהל!״, ״מנותקים נמאסתם״ במחאת הדגלים השחורים ב־2020 וגם בשלטים של מחאת הרפורמה ב־2023.

ההנחה ״שכל סטודנט לעיצוב יודע… שצבע הוא בעיקר מה שהוא מייצג״ נכונה. סטודנטים אכן שבויים בקונספציה שלצבע יש משמעות־על שגוברת על העיצוב כולו – אבל מדובר בקונספציה שגויה מהיסוד כשמדברים על דימויים והיא נשברת במהלך הלימודים לא פעם, ולו רק כי לא ניתן לבודד את משתנה הצבע משלל המסרים שסביבו כדי לאשש את הטענה שהצבע הוא זה שהפעיל את הרגש הספציפי אצל הצופה – ולא כל מרכיב חזותי אחר.

חומר ואור

צבע, לפני הכל, הוא חומר והוא אור. אם התאורה בחדר צהובה אז כל מה שהיה לבן בחדר יצבע בצהוב. כשהשמש שוקעת הכל הופך אדמדם ובלילה הכל נצבע בכחול ושחור. החפצים שנשטפים בצבע לא משנים את משמעותם ולא נטענים במשמעויות חדשות – רק נטענים באווירת התאורה.

אחת הסיבות שיכלו להיות לשימוש בסרט הצהוב היתה שכל הצבעים האחרים כבר היו תפוסים: הסרט האדום למלחמה באיידס, הסרט הוורוד לסרטן השד, הכתום למתנגדי ההתנתקות, הכחול לתמיכה בהתנתקות, ירוק מזוהה עם נושאים אקולוגיים וכן הלאה. הרבה מהפרשנות והמשמעות שאנחנו מעניקים לצבעים בעיצוב נולדות מפרשנות יתר של אילוץ טכני, בנאלי, חסר משמעות; מחשבות עצמאיות שמעניקות פרשנות סובייקטיבית לתוצר של נסיבות, שהן לא בהכרח תוצר של מחשבה או כוונה מקדימה.

הקונספציה נשברת לא פעם, ולו רק כי לא ניתן לבודד את משתנה הצבע משלל המסרים שסביבו כדי לאשש את הטענה שהצבע הוא זה שהפעיל את הרגש הספציפי אצל הצופה – ולא כל מרכיב חזותי אחר

דוגמה נפוצה היא המשמעות שניתנה לבחירה בחום וכתום למדי בתי הסוהר: חום וכתום הם שני צבעים שיצרני טקסטיל, בתקופה שבה נדרש לעצב מדים לאסירים, נתקעו איתם בכמויות מספיק גדולות כך שבתי הסוהר יכלו לרכוש אותם במחיר מוזל, ומכיוון שאין משמעות מיוחדת לצבעים שאסירים לובשים בתוך בית הסוהר כל עוד הם נבדלים מהסוהרים – לא היתה שום בעיה לרכוש אותם בצבע הספציפי הזה ולחסוך קצת בכספי הציבור.

פעם ישבתי בשיחה עם בכיר בשטראוס, שסיפר לי איך מיכאל שטראוס ז״ל התנגד שנים לשימוש בצבע השחור בעיצוב של מוצרי המחלבה. לשטראוס, בהיותה אחת החברות המובילות בשוק, יש נוכחות דומיננטית במקררי החלב. שנים רבות הניחו מעצבים שהשימוש בשחור בעיצוב אריזות מוצרי חלב הוא לא ראוי, כמו שחוקרים ומעצבים פיתחו תאוריות על כך שהכתום והחום נועדו להשפיל את האסיר.

בשטראוס נדרש מנהל שיווק או מעצב אחד נחוש כדי לשבור את הקונספציה. אם היתה אמת בזיהוי של הכתום עם מדי אסירים – כנראה שאשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, היתה נמנעת מללבוש כתום בביקורה האחרון בארצות הברית. אני לא יודעת בוודאות מה היתה הסיבה לבחירה בכתום כצבע מייצג של המחאה נגד ההתנתקות ב־2005 – אבל אני די בטוחה שזה לא בגלל שלציונות הדתית, כמו לאשת ראש הממשלה, היתה הזדהות מיוחדת עם אסירים, תפוזים או אפרסמונים לצורך העניין.

כחול ישראלי / כחול פינלנדי

לצבעים יש משמעות ויש להם מטען תרבותי. המאמר של גרוסמן נפתח עם רשימה של דימויים, חלקם מילוליים וחלקם דימויים חזותיים, שהצבע הצהוב מאפיין אותם. היא מציינת כמה זה מבלבל למצוא קוהרנטיות, או כמה קשה למצוא מכנה משותף בין הערכים השונים שכל דימוי כזה מטעין בצבע הצהוב – והיא צודקת. זה נכון לגבי כל צבע, אפילו לגוונים ספציפיים.

המסרים הם רבים ומגוונים כשאנחנו עוברים מהמילה, משם הצבע, לדימוי – לביטוי החזותי שלו. הצבע מקבל את המשמעות שלו מתוך ההקשר הרחב יותר ולא רק מהצבע עצמו: מההקשר החזותי – איפה ובאיזה אופן הוא מוצג. ומההקשר התרבותי – איך פגשנו אותו בתוך הסיפור המקומי והאישי.

כחול, לדוגמה, יכול להיות צבע שמסמן הכוונה כשנפגוש בו בשלטי דרכים, סימון של קור או קירור כשנראה אותו במטבח, והוא לעד יהיה ייצוג של מקווה מים – כשהוא מופיע על מפה. כחול הוא גם הצבע המייצג של דגל ישראל ולא ניתן לו משמעות לאומית אחרת, אבל בשביל הפינים הוא הכחול של דגל פינלנד ושום דבר כמעט לא יגרום להם לראות בו משהו שמזוהה עם ישראל.

דגל פינלנד. צילום: סנה אסל

דגל ישראל. צילום: סנה אסל

הטלאי הצהוב הוא לא רק צבע, הוא צורה והוא בד וטיפוגרפיה, והוא בדרך כלל השילוב של כולם יחד. לא מספיק הצבע הצהוב כדי לזהות את המשמעות שלו ולפעמים גם ניתן לזהות אותו בלי צבע בכלל. כדי שנבין שהכוונה בצהוב היא לסמל את שואת היהודים באירופה – לא מספיק לדייק את הגוון הספציפי של הצהוב.

כדי לזהות אותו – הוא צריך להיתמך בפרטים חזותיים נוספים שיסבירו את ההקשר שלו: להיות תחום בתוך צורה של מגן דוד, להופיע על דש של בגד, להיות ממוקדם על רקע פסים, מודפס על טקסטורה של בד, להופיע לצד סימני תפירה או פרימה של חוטים… הוא צריך סביבה, להופיע בתוך הקשר. גם כיתוב או טיפוגרפיה שמכניסים את הצופה לזמן או סיטואציה רלוונטית יכולים לעזור.

מבחינה תרבותית, אם לא נכיר את הביטוי החזותי של הטלאי הצהוב ואת המשמעות שלו – לא נקשור בין הצבע הצהוב ליהודים ולשואה – ולא יעזור אם יבואו לצידו כל הסמלים החזותיים הנוספים שציינתי. מכיוון שאנחנו חיים בארץ ישראל והנרטיב של השואה כל כך נוכח בחיינו, הדימוי של הטלאי הצהוב כל כך מזוהה ומוכר, כל דבר מרגיש כמרמז אליו, ורבים ימצאו קשר בינו לבין הסרטים הצהובים.

דימויים מילוליים, בניגוד לדימויים חזותיים, מאפשרים מרחב דמיון גדול יותר וטוענים את שם הצבע במשמעויות חדשות שלא ניתן בהכרח לתרגם לתמונות חזותיות

סיבה נוספת ליצירת הקשר בין הטלאי הצהוב לסרטים הצהובים טמונה כנראה באופן שבו אנו מתייחסים לביטויים ודימויים מילוליים. דימויים מילוליים, בניגוד לדימויים חזותיים, מאפשרים מרחב דמיון גדול יותר וטוענים את שם הצבע במשמעויות חדשות, שלא ניתן בהכרח לתרגם לתמונות חזותיות. יצוג חזותי של דימוי מילולי יכול אפילו לפגוע בהבנת הביטוי ולכן למרות שהמילה ״צהוב״ מופיעה בהם – לא הייתי עושה שימוש חזותי בצהוב מתוך הנחה שגם הצופה יפרש את הדימוי החזותי באותו האופן שהוא מפרש את הביטוי המילולי.

ניקח לדוגמה את הביטוי ״עיתונות צהובה״, שמוזכר גם הוא במאמר. מקור הביטוי הוא אי שם במאה ה־19, כשאחד מהעיתונים היומיים באנגליה פרסם רצועת קומיקס שהדמות בו היתה צבועה בצהוב. זה היה, ככל הנראה, טור הקומיקס הראשון שפורסם בעיתונות לקהל של מבוגרים והוא התקבל בביקורת.

הקומיקס אפיין את העיתון, העיתון היה מוכר ברדידות שלו – והביטוי ״עיתונות צהובה״ דבק לעיתונות הרכילותית בכללותה. השימוש בצהוב במקרה הזה הוא לא בגלל המשמעות הפסיכולוגית שלו – אלה בגלל פרט מאפיין שהיה צבוע בצבע הזה וייחד את העיתון. הפרשנות שניתנה לו עם השנים הטעינה גם את הצבע עצמו במשמעות – אבל גם במקרה הזה הפרשנות הזאת היתה פרשנות יתר, לא מבוססת על הפסיכולוגיה שמאחוריו – פרשנות שחוטאת לצבע ומכתימה אותו.

במקרה של הטלאי הצהוב שחרוט כל כך חזק בתרבות שלנו, מכיוון שאנחנו משתמשים במילה ״צהוב״ כדי להגדיר אותו, כמעט בכל פעם שנעשה שימוש במילה ״צהוב״, בכתיבה או בדיבור – הטלאי הצהוב יהיה האסוציאציה הראשונה שלנו. אבל זה לא בהכרח יקרה כשנראה את הצבע הצהוב, לגבי הנראות של הצבע עצמו.

לפעמים סרט צהוב הוא רק סרט צהוב

סרט הבד הצהוב הוא לא הטלאי הצהוב ולא מזכיר אותו במראהו. לא מיהרנו להשוות אותו לדימויים שקרובים אליו הרבה יותר מבחינה חזותית – כמו סרט המדידה הצהוב של חייטים או סרט המחסומים הצהוב של השוטרים – מכיוון שקיימים בו מספיק פרטים והקשרים חזותיים רבים שמבדלים אותו מהם, פרטים מוכרים בתרבות שלנו שמעניקים לו את המשמעות הייחודית שלו.

משיחה שהתקיימה באחת מקבוצות השיווק אני גם יכולה לאשר שלא היתה כוונה לקשור ביניהם. עדי אמיר, מתנדבת במטה החטופים והנעדרים, אישרה שההשראה היתה הסרטים הצהובים ממלחמת האזרחים בארצות הברית ואין קשר בינם לבין הטלאי הצהוב. במקרה הזה, פרשנות היתר היא בעיקר בעיני הצופה ומתוך המטען התרבותי שלו ולא בכוונת המעצב או במטרת העיצוב.

צילום: שירלי רחל רוכמן

צילום: שלומי יוסף

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הבחירה בסרט הצהוב נכונה גם להסברה הבינלאומית. הסרט הצהוב, שנקשר מבחירה על גוף, עץ או חפץ – הוא סמל בינלאומי. הוא סמל מקובל לסולידריות, לגעגוע של אזרחים ליקיריהם שנמצאים במלחמה, כל מלחמה, לא רק של עם מסוים. הוא סמל שמזכיר את כאבם של האזרחים והוא אינו שנוי במחלוקת.

הטלאי הצהוב, לעומתו, הוא סימן שנכפה על ידי הממשל על מי שענד אותו. הוא נכפה על מיעוט על ידי הרוב השולט. הוא סמל ייחודי למלחמת העולם השנייה, לאירופה הנאצית. הוא סימן את המיעוט היהודי, הגלותי, את הקורבן, את החלש ומטרתו היתה להשפיל ולדכא אותו עוד יותר.

יש הרבה מקום להשוואה בין הטבח בשמחת תורה לבין שואת היהודים, אבל הטלאי הצהוב הוא לא הייצוג החזותי המתאים במקרה הזה. ובהקשר הספציפי של החטופים לא בטוח שהחיבור בין הדברים מועיל להסברה. פרשנות היתר שניתנת לדימוי היא אחת הצרות הגדולות של התקשורת החזותית בימינו. כשדימוי ניתן לפרשנות ביותר מדרך אחת שלה התכוונו – הוא יכול לשמש נגדנו. הוא יכול להעיד על חוסר אמינות או על הסחת דעת מכוונת ומניפולטיבית.

צריך לקחת בחשבון שהצופה עשוי לקשור בין התרבות שלו (הטלאי הצהוב) לבין עיצוב שהוא בעיקרו צהוב, ולעצב בהתאם. לכן השיח הזה חשוב. אבל חשוב לא פחות לעצב מתוך הנחה שהצופה לא מבין את ההקשר ואם ההקשר חשוב – לתמוך קצת יותר בתיווך. לדייק גם את ההקשר התרבותי באמצעות פרטים חזותיים נוספים כך שיהיה קשה לסלף את המסר אליו התכוונו. לא להסתמך יותר מדיי על רמזים או הנחות יסוד שהצופה שלנו מנתח את המסר מתוך אותה העמדה התרבותית שאנחנו נמצאים בה.

עודף פרטים עלול לשבש את הבנת המסר, אבל גם לא ניתן לצמצם מסר מורכב לכדי צבע אחד או אפילו פלטת צבעים מצומצמת, בהנחה שהצופה יטעין בעצמו את הצבע במשמעות הנכונה וישלים לבד את הפרטים.

צבע בפני עצמו, לא מייצג שום דבר מלבד היותו חומר ואור – זה המעצב שמעניק לו משמעות בהקשר שבו הוא מוצג ובאחריותו של המעצב גם לדייק את ההקשר, כדי לא להגיע למצבים בהם מפרשים את המסר פרשנות יתר. וגם אנחנו, הצופים, יכולים להיזהר בהענקת פרשנויות יתר לדברים שלא באמת נמצאים שם.

שירלי רחל רוכמן היא בוגרת תואר ראשון ושני בתקשורת חזותית בבצלאל, חוקרת וכותבת על אתיקה בתקשורת חזותית בבלוג התמונה להמחשה, מרצה לעיצוב ומעצבת שירות

צילום: שלומי יוסף