כל מה שחשוב ויפה
שארל ווינברג ושי בן־עמי, A Superyacht Encounter. צילום: רונלד סמיטס
שארל ווינברג ושי בן־עמי, A Superyacht Encounter. צילום: רונלד סמיטס

איינדהובן 2023 // שארל ווינברג ושי בן־עמי

בפרויקט הגמר באקדמיה לעיצוב באיינדהובן חקרו שארל ווינברג ושי בן־עמי את תופעת יאכטות־העל, ארמונות צפים שהם סמלים של יוקרה. הם יצרו מיצב שמשלב בין פרגמנט פיזי לאנימציה דיגיטלית, שחושף את המציאות הקשה המסתתרת מתחת לחיצוניות המבריקה

שארל ווינברג ושי בן־עמי, בעלי הסטודיו המשותף Weinbenami. למדנו יחד לתואר ראשון באדריכלות בבצלאל שאותו סיימנו בשנת 2019, ואנחנו עובדים יחד כצמד עוד מלפני, מאז שנת 2016. העשייה שלנו מתרכזת בתווך שבין אדריכלות ואמנות, שואבת השראה מחוויות אישיות ומייצוגים במדיה העכשווית.

אנחנו מתמקדים בגילוי ותצורה מחדש של מנגנונים על ידי מניפולציה פיזית ודיגיטלית ושחזור של פרגמנטים מרחביים. אנחנו שואפים להכניס את הקהל שלנו אל תוך חוויה חדשה, ולגרום לו להפוך להיות שחקן בה. עם המעבר שלנו לאירופה בשנת 2019, התחלנו לעבוד עבור משרד אדריכלים בבריסל. מאז השתתפנו במספר תערוכות, ביניהן בשבוע העיצוב ירושלים 2021, ולקחנו על עצמנו פרויקטים ללקוחות פרטיים, בין היתר עבור חברת תעופה.

איינדהובן

לאחרונה סיימנו לימודים בתכנית לתואר שני Contextual Design באקדמיה לעיצוב באיינדהובן. תקופת הלימודים היתה משמעותית עבורנו: רכשנו חברים חדשים לחיים והכרנו כמה דמויות מעניינות. בנוסף, יצא לנו להתנסות במדיומים שהיו חדשים לנו כמו סרטים ואנימציה. חלון הזמן הזה של שנתיים אפשר לנו לחדד את מתודולוגית העבודה שלנו ולהיות ערניים לבחירות שלנו. בית הספר מתנהל בשיטת הג׳ונגל, כך שרוב האחריות נופלת על הסטודנט.

פרויקט הגמר: A Superyacht Encounter

הפרויקט, שהצגנו לאחרונה בתערוכת הסיום במהלך שבוע העיצוב ההולנדי, מאתגר את הנורמליזציה של הסופר־יאכטות כסמלים של הצלחה ויוקרה. הכל התחיל בקיץ 2022, כשפגשנו שתיים מהסופר־יאכטות הגדולות בעולם בזמן חופשה באיים הבלאריים שבספרד. צפינו בתגובות של קהל התיירים לארמונות הצפים העצומים הללו, כל אחד מהם באורך של למעלה מ־100 מטר (ארוך ממגרש כדורגל), וכל אחד בבעלות אדם בודד.

נדהמנו מתגובת הקהל למחזה האקסטרווגנטי. הסמארטפונים כוונו לתפוס את הזוויות הטובות ביותר שלהם. בנו, הסצנה עוררה תחושה מעורפלת. הבחנו גם בבחורה שירדה מאחת היאכטות ולאחר מכן התערבבה בקהל. זה משך את תשומת ליבנו והצית את דמיוננו. מכיוון שהוטל עלינו לבחור נושא לתזה באותו הקיץ, לא יכולנו להישאר ניטרליים או אדישים לרגע הזה, המפגש הזה.

הצפייה ביאכטות האלו הניע אותנו לשאול לאן פנינו מועדות יחד כחברה. בעולם שבו העשירים מתעשרים והעניים נעשים עניים יותר, יאכטות העל ממשיכות לגדול יותר ויותר, עם תעשיית יאכטות פורחת שלא הייתה מעולם. המשאבים נעשים נדירים מיום ליום, והסביבה מטופלת כמצרך חד פעמי

בהתחלה, הרגשנו מעט לא בנוח להתייחס לנושא הזה והיססנו לקבל על עצמנו לבקר את עשירי ה־0.01% מאוכלוסיית העולם. הצפייה ביאכטות האלו הניעה אותנו לשאול לאן פנינו מועדות יחד כחברה. בעולם שבו העשירים מתעשרים והעניים נעשים עניים יותר, יאכטות העל ממשיכות לגדול יותר ויותר, עם תעשיית יאכטות פורחת שלא הייתה מעולם.

המשאבים נעשים נדירים מיום ליום, והסביבה מטופלת כמצרך חד פעמי. כיצד יכולה תופעת הסופר־יאכטות המתרחבת להתקיים במקביל, ליעדי הפיתוח בר־הקיימא של האו״ם, שמטרתם להבטיח עתיד קולקטיבי טוב יותר על ידי טיפול בעוני, אי־שוויון ושינויי אקלים עד 2030?

תערוכת היאכטות של מונקו. צילומים: Weinbenami

תערוכת היאכטות של מונקו. צילומים: Weinbenami

כדי לגבש דעה אמיתית ואישית אנחנו עוסקים בדרך כלל במחקר שטח בפרקטיקה שלנו. באופן מפתיע, היאכטה הגדולה ביותר שראינו בקיץ (Bravo Eugenia) נבנתה בהולנד. ניסינו ליצור קשר עם מספנות רבות אבל מעולם לא קיבלנו תשובה. אז החלטנו לדחוף את עצמנו לתערוכת היאכטות של מונקו בשנה שעברה, תצוגת יאכטות־על הגדולה באירופה (סופר־יאכטה היא בדרך כלל ספינת תענוגות בבעלות פרטית, הרשומה לרוב תחת חברה, ואורכה מ־30 מטר ומעלה).

בין הנצנצים והזוהר, תחושה סוחפת של אליטיזם התפשטה באוויר. רק בעלי האמצעים, הכרישים הגדולים – רצויים שם. התערוכה במונקו היא עולם סגור, למרות שכבר השגנו כרטיסי כניסה ונסענו עד לשם, לא יכולנו לעלות על אף אחת מהיאכטות, שכן הן היו נגישות רק למעטים מיוחסים, מה שמותיר את היתר להתפעל מהצד בעודף והבזבזנות שהוצגו לראווה.

במהלך השנה התחלנו להטיל ספק בטבען האמיתי של סירות אלו. האם החוויה היוקרתית שהן מבטיחות באמת ניתנת להשגה, או שהיא רק תפאורה מבוימת לאינטראקציות אנושיות? האם אפשר להשיג הנאה אולטימטיבית כזו מבלי לסכן את כל מערכת השירותים והעבודה התומכת בה, או שמא השניים קשורים מטבעם? ואם יושג על ידי ה־0.01%, האם תמיד תעלה עליו חוויה אקסקלוסיבית עוד יותר, ותקריב יותר בדרך? מה זה אומר על עצמנו ועל הערכים שלנו? השאיפות שלנו כבני אדם?

תוך כדי התהליך חקרנו הבטים מרובים של תופעת הסופר־יאכטות, ניתחנו את הייצוג החזותי שלהן בסרטים, בסדרות טלוויזיה, במדיה חברתית, במאמרים אקדמיים ובמגזינים מסחריים של יאכטות. התזה עוצבה ויצאה לאור כמגזין לייף־סטייל המנגיש את המחקר הכתוב והוויזואלי כאחד.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Studio WEINBENAMI (@weinbenami)

birds

החלטנו ליצור מיצב שמשלב בין פרגמנט פיזי לאנימציה דיגיטלית. יחד הם חושפים את המציאות הקשה המסתתרת מתחת לחיצוניות המבריקה. בכך אנחנו מקווים לשבור את מיתוס האסקפיסטי של תרבות הפאר והסופר־יאכטות, המוצר היקר ביותר שניתן להחזיק בבעלות פרטית כיום.

האנימציה עצמה מציעה בילוי בתוך יאכטה דיגיטלית מפורקת, המחולקת לשבעה מודולים המנתחים הבטים שונים של התופעה. האנימציה שואבת השראה מהקריינות של סרטוני תדמית עבור הפלגות יוקרה, המנציחות את האשליה של יוקרה בת־השגה ומלווה בסאונד שיצר איציק גיל אביזוהר ויוצר תחושה דיסאוריינטיבית.

הסרטון בא לשפוך אור על אי השוויון החריף, האליטיזם הרווח בתערוכות יאכטות, ההתעללות באנשי הצוות, ההשלכות הסביבתיות המשמעותיות, החיפוש האבסורדי אחר מותרות, המציאות המנוגדות בים – כמו חוויית התנועה של פליטים באותו הים והפעילויות הבלתי חוקיות שמטילים עליהם.

החלק הפיזי של המיצב הוא שבר יאכטה מתוך האנימציה, פרגנמט חתוך ב־1:1 הבנוי מעץ ונירוסטה. מידתו מאתגרת את קנה המידה של המבקרים. הקומפוזיציה האלכסונית חושפת עץ גולמי, לא מעוטר מתחת למשטח פאר חסר פגמים, בעובי 5 מ״מ. הפרגמנט מזמין התבוננות על המתח העדין בין שטחיות לאותנטיות בחברה, ומעודד הערכה מחדש של מה מגדיר הישג, יוקרה ושגשוג.

אנחנו מאמינים שריבוי יאכטות־העל בעשור האחרון הוביל להבנה מעוותת של הצלחה והישגים. נראה שהמעמד הבינוני העליון, בפרט, שבוי בחרדת סטטוס ושואף לחקות את אורחות החיים של בעלי הון קיצוני כדי לזכות בהכרה. זה מנציח את אי השוויון וממשיך לתגמל את אלו שבראש הפירמידה, עם מערכות פוליטיות שמספקות את האינטרסים שלהן ומחזקות את הכוח והפריבילגיה.

צילום: רונלד סמיטס

צילום: רונלד סמיטס

צילומים: Weinbenami

צילומים: Weinbenami

Express Delivery

Express Delivery הוא סרט קצר שיצרנו בשנה א׳ בלימודים, תוצאה של חווית המגורים שלנו באיינדהובן. גרנו בבניין דירות ששימש אותנו כתפאורה לסרט, שבו 616 דירות, ברובן חיים דיירים שאינם הולנדיים במוצאם ושוהים בהן לפרקי זמן קצרים. אנחנו גרנו בדירה מספר 616. הנרטיב של הסרט סובב סביב שליח שמתחיל מסע קפקאי בנופיו הפנימיים של הבניין, כשהוא מנסה למסור חבילה גדולה ליעד לא ידוע.

הסרט ללא מלל, ודרך התגלגלות האירועים הוא מתעמק באופן מטפורי בפערים חברתיים, בזרות, בניכור הקיים ביחסי שכנות, בעבודה בלתי נראית ובצרכנות יתר. המשקל הסמלי של החבילה שלא נמסרת מייצג את הכובד היומיומי והניסיון להתעלם ממנו. מעל הכל משמש הסרט קריאה לפעולה. הוא קורא לצופים לפרק מחסומים ולטפח באופן פעיל קשרים משמעותיים בעולם מנוכר.

עתידות

אנחנו מקווים לעבור לאמסטרדם בזמן הקרוב, בשאיפה לבסס ולהמשיך את הפרקטיקה שלנו משם. אנחנו מתכננים להמשיך לעבוד על מיצבים, תפאורות מבוימות, סרטים ומודלים המשמשים כניסויים לממד חלופי, שבו המבקר הופך לשחקן על סט. בעזרתו אנו רוצים להעלות את המודעות לנורמליזציה של מנגנונים – חברתיים ומרחביים, גלויים נסתרים, ולאתגר או אולי אפילו להימלט מהשעמום של חיי היומיום.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden