יומן תצפית: ההתמסרות ליופי החולף

באחת הסצנות בסרט הדוקומנטרי ״יומן תצפית״, הבמאי והצלם איתי מרום יושב בסלון של צפר מקצועי ותיק. הם מדברים על צפרות ועל עמית גפן, צפר יקר לשניהם, ומרום מנסה להבין מה גורם לאנשים להתמסר לשעות על שעות של התבוננות שקטה ותיעוד של ציפורים חולפות. הוא מהסס אם מנומס לשאול שאלה כזו, את מי שמקדיש לזה את חייו, ובחצי גמגום הוא שואל: ״איך צפר אומר לעצמו, איך הוא מחליט, איך הוא לא אומר – למי לעזאזל אכפת כמה ציפורים עברו מעל הכינרת היום? כאילו, באמת, מה גורם לך לחשוב שזה משנה?״.

השאלה ״מה גורם לך לחשוב שזה משנה״ נוגעת כמובן לא רק לצפרות. בסרט היפה והעדין הזה זו שאלה מתעתעת. בסרט הזה, גם במה שהוא בוחר לתעד וגם באיך שהוא עשוי – זה בדיוק הדבר שמשנה. היופי. ההתבוננות הארוכה והסבלנית בעולם, האפשרות לראות לרגע את מה שהוא בר חלוף. הסרט זכה בפרס הצילום בפסטיבל דוקאביב וכעת מוקרן במסגרת דוקאביב גליל אונליין, שיפתח ביום רביעי הקרוב (22-25.11).

עמית גפן נפטר ממחלה נדירה בהיותו בן 21. מאז שהיה נער צעיר הוא הלך והעמיק במלאכת הצפרות. יומני התצפית שלו, מחברות יפהפיות בכריכות עבות, מלאים רשימות קפדניות של פרטי התצפית (מה ראו, מי היה שותף, איפה ומתי בדיוק היא נערכה). יש בה גם רישומים יפהפיים של ציפורים שראה או כאלו שקווה לראות (אילו שצייר בעפרונות צבעוניים הם יפים וחיים במיוחד), וכמעט תמיד, בכל אחד מרישומי התצפיות הוא כותב גם משהו שהוא כאילו תוספת או שוליים. ״מה לצייר?״ הוא שואל באחת מהן, ״הערות נוספות״ באחרת.

הפרטיטורה של הסרט

הסרט של מרום הולך בעקבות המחברות האלה, בהרבה מובנים הן כמעט הפרטיטורה של הסרט. ולמרות שבמרכזו רישום דיוקן של איש צעיר שהיה ואיננו, הוא איננו סרט זיכרון במובן הרגיל, אלא עוסק בזיכרון בדרך חכמה ושברירית. בהרבה מובנים הוא מנסה ללכוד משהו שקשור במבט עצמו. במילים אחרות, רישום הדיוקן של גפן הוא הניסיון לרשום את המבט שלו.

הנער שהדיוקן שלו הולך ונפרש בסרט דרך המחברות האלה ריגש אותי בהרבה מובנים, ואולי יותר מכול הלב שלי התמלא מלראות לרגע, דרך הכתיבה או הרישום, את הלב שלו עצמו, עולה על גדותיו מיופי חולף. כמה שאר רוח ונדיבות צריך כדי שהלב של החיים יוקדש לדבר הזה, לציפור חולפת, ליופי חולף, בלי שום יכולת לאגור, או לנכס; בלי לרשום את הציפור, שלא לומר את היופי עצמו, על שמך. להתבונן ימים שלמים בסבלנות ובשקט ולרשום את האוושה שהבחנת בה, כמו איזה רישום של צליל או אור.

״מבט קצר גילה כנף בהירה, אברות וסוככות בעלות שוליים בהירים, וכשהציפור הסתובבה אלי ראיתי כתם בז׳ יפה על החזה. קיכלי סהרון בניצוי נקבה. נ.ב. אין כמו קיכלי סהרון כדי לסיים יומן תצפיות משובח זה״

הנה למשל, כך מתארת אריאלה פלקון, מי שעמית גפן היה לה כבן, את אחת התצפיות הראשונות שלו: ״בחופשת הפסח הוא פשוט אמר שהוא עושה עכשיו מעקב, לספור יום יום מה הוא רואה, באותה נקודה ליד הבית. הוא פשוט היה קם, ממלא לו תרמוס, מכין לו כריכים, לוקח איזה כיסא קטן, לוקח את כל הציוד ויושב שעות בחוץ וצופה. גשם, לא גשם, הוא בחוץ צופה״.

יש במחברת שלו תיעוד של תצפיות בקרבת הבית או בבית הספר במדרשת בן גוריון. ויש גם כאלו שהן חד פעמיות ומרגשות במיוחד, למשל תצפית ראשונה שלו בים, שהייתה מוצלחת מאוד, כי ראו בה שחף קדוד זנב, ציפור נדירה במיוחד.

הוא מתעד ציפורים של יום יום (נחליאלי פרט אחד, שחרור, ארבעה פרטים) וגם כאלו שכמעט הצליח לראות (הלילית שיוצאים לחפש אחריה במיוחד). לפעמים הוא מתרגש מאיזה רגע של גילוי: ״מבט קצר גילה כנף בהירה, אברות וסוככות בעלות שוליים בהירים, וכשהציפור הסתובבה אלי ראיתי כתם בז׳ יפה על החזה. קיכלי סהרון בניצוי נקבה. נ.ב. אין כמו קיכלי סהרון כדי לסיים יומן תצפיות משובח זה״.

לאט לאט מופיעים בתוך התצפיות רמזים למחלה. הסימנים האלה, ביומנים, ובעקבותיהם בסרט, הם כמו איזה דרך אגב של הכתיבה. ככה הוא כותב למשל אחרי תקופה של שהייה בבית החולים:

תצפית ביום שישי בצומת הלידו, בין שתים עשרה ורבע לשתים עשרה וחצי.
״תצפית ראשונה (ומוצלחת) עם חצובת slik חדשה וצלקת טרייה באדיבות פרופ׳ ברלצקי וקצבים אחרים. טוב לחזור לצפות אחרי הפסקה ארוכה״.

הנה הלב של הסיפור: רבע שעה, עצירה בדרך, והתצפית מוצלחת. הצלקת היא השוליים של הכתיבה.

או במקום אחר: תצפית בגינה שבין מחלקה כירורגית להוספיס 9:15-10:05
״תצפית מהנה ביותר, חותמת מספר ימים מאולצים (נטולי ציפורים) בבית החולים״.

אי־ההתעכבות הזו על המחלה, השרבוב שלה באיזה אופן אגבי לתוך הכתיבה, הוא לא אקט של הרואיות או של איזו אידאליזציה. המחלה היא הדבר הקבוע, הידוע מראש, הדבר שלא ישתנה. התצפית והרישום שלה היא מתוכה החוצה.

לאורך כל הסרט אין כמעט צילומים של עמית. שניים בלבד מבליחים לרגע, וגם בהם הפנים מכוסות בחלקן. הבחירה הזו היא לא מובנת מאליה, ובהחלט חריגה בסרט שמספר ומשרטט דיוקן של דמות. במקום צילום של עמית, מרום מבקש מאנשים שהיו קרובים לו לתאר אותו.

כך למשל, אחד החברים מבית הספר מתאר בפיכחון מלא אהבה, ובלי ליפות, את הקושי שהיה לו להתבונן בפנים של עמית. הקושי למול המראה הלא־קל שהיה לו, מראה שקשור במחלתו. הוא מתאר גם איך שמח לגלות על עצמו שפתאום הוא כבר לא רואה את זה, את מה שהרתיע אותו.

הכנות הזו, מלאת החמלה, נוגעת ללב במיוחד, כשהבמאי מבקש מאריאלה פלקון ״את יכולה לתאר לי אותו? ״ והיא מתארת אותו בנדיבות ובפשטות, את הפנים, את הגוף, את הדיוקן שנחקק באהבה של מי שהייתה לו כאם. התיאור שלה, דווקא כי הוא תיאור במילים ולא צילום, מאפשר לרגע לראות את הדיוקן המלא.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הבחירה לאפשר לצופה לראות צילומים של עמית רק לרגע, ולהתבונן בו דרך התיאורים הכנים ומלאי האהבה של הקרובים לו, מתגלה כחלק מהאיכות המרשימה ושוברת הלב של השפה הקולנועית של הסרט. החלוף – של הציפורים, של הזמן וגם של הדיוקן – אי האפשרות לאחוז בו, הם לב הסיפור.

לסיום, אני רוצה לחזור לתחילת הדברים, לשאלה שמרום שואל את הצפר שהכיר את עמית מקרוב, על הבחירה בצפרות: ״למה זה משנה?״ ולתשובה שהוא נותן למרום:

״אם אתה פותח את התמונה, את הזום, עד אינסוף (תוך כדי שהוא אומר את זה הוא פורש את הידיים הכי רחב שאפשר) אז לשום דבר אין משמעות. אתה צריך להחליט איפה אתה שם את הפריים כדי שתהיה לו משמעות בעיניך. אני לא יודע אם הוא עשה את זה מתוך מקום שאכפת, שזה חשוב למישהו. זה היה חשוב לו והוא עשה את זה״.

יש בתשובה של הצפר ההוא, על המיקום של הפריים, על מה עושה דבר לחשוב, משהו שכמובן נוגע לא רק לצפרות. ונדמה כי זה לב הדבר גם בסרט הזה של מרום. זו כמעט תשובה משלו לשאלה ״מה זה משנה״, שנוגעת גם ברישום הפורטרט הזה שבסרט שלו.

צפיתי בסרט הזה שוב (פעמיים) בתחילת נובמבר, בימים הקשים של המלחמה. התשובה הזו של הצפר, המחברות של הנער הנדיר הזה, המבט של הסרט הזה, נתנו גם לי את האפשרות מרחיבת הלב, המשנה כל כך, שיש בעצם ההתבוננות ביופי חולף.

יומן תצפית
בימאי: איתי מרום
ישראל, 65 דקות
דוקאביב גליל אונליין, 22-25.11
5 כוכבים