״העולם השתנה ואנחנו סירבנו לראות את זה״

טוב, זה הולך להיות ארוך וגם כאילו לא קשור למרות שלגמרי כן.

בשבעה באוקטובר הייתי על טיסה מניו יורק לארץ. עליתי על הטיסה בעולם אחד ונחתתי בעולם אחר. עד שעה לפני הנחיתה לא ידעתי כלום על מה שקרה ורק תהיתי ביני לביני למה האיש במושב לידי מסתכל כל הזמן על המפה שרואים בה את המסלול. עשר שעות רצופות העיניים שלו היו צמודות למסך, עוקבות אחרי התקדמותו של המטוס המצוייר ואני חשבתי לעצמי שהוא משוגע.

שעה לפני הנחיתה הודיע הטייס שאחרי התייעצות עם מגדל הפיקוח בארצות הברית ועם מגדל הפיקוח בישראל, הוחלט שזה מספיק בטוח לנחות בתל אביב. בחיים לא שמעתי כזו הודעה משונה בטיסה. הסתכלתי מסביב בתימהון. האיש שישב לידי מלמל ״בואי נראה שבאמת ננחת בתל אביב ושלא יקחו אותנו לקפריסין כי סוגרים את שדה התעופה״, והתחושה שלי שהוא משוגע רק התחזקה.

שאלתי ״מה?? על מה אתה מדבר?״ והוא נבח לעברי ״יש מלחמה!״ ונעץ בי מבט נוזף, כאילו שאני אמורה לדעת. ״באיזו ארץ??״ שאלתי, לא מבינה על מה הוא מדבר. הרי כשעלינו על המטוס בניו יורק, בלילה שבין שישי לשבת, המלחמה היחידה הייתה זו שניהלתי ביני לביני בשאלה אם לקנות קרואסון או להתחיל כבר בדיאטה ההכרחית אחרי שבועיים של זלילה ניו יורקית לא מרוסנת. האיש שלידי לא חס עלי: ״חמאס כבש ישובים, היתה איזו מסיבה ונרצחו עשרות אנשים, יורים טילים על כל הארץ״ הוא המטיר עלי אינפורמציות בלי רחמים (היה לו טלפון אמריקאי ומסתבר שהיה מחובר לוויי־פיי כל הטיסה, מה שהסביר את המעקב האובססיבי שלו אחרי מסלול הטיסה).

הפה שלי נפער והתחלתי לרעוד בכל הגוף. בחלון עוד היו עננים ושלוות שמים, אבל בתוכי התחיל כבר תוהו ובוהו שהיה רק אקספוזיציה למה שעתיד לבוא. כשנחתנו בשש בערב שעון ישראל הוצאתי את הטלפון ממצב טיסה וההודעות התנפלו עלי. 50 הודעות בכל הקבוצות שמתוכן יכולתי לשחזר את כל מה שקרה. ״6:45 – יש אזעקות, ילדים תיכנסו למקלט, תפתחו טלוויזיה, וכן הלאה וכן הלאה…״. זוועה בשידור חי משוחזר לאחור. 

לא יכולתי לדמיין מה אראה כשאצא מהשדה ולא הצלחתי להפסיק את הרעידות הגוף. נחתתי לתוך סיוט. בדרך הביתה חשבתי על התחושה שכל הזמן ליוותה אותי בניו יורק – תחושה שהעולם השתנה ויש איזה דיסוננס בין המציאות לבין התפיסה הפנימית שלי

הטייס ביקש שנשאיר את מיזוג האוויר פתוח כי אחרי שהנוסעים ירדו הם ינקו את המטוס ומייד יחזרו לניו יורק. לא יכולתי לדמיין מה אראה כשאצא מהשדה ולא הצלחתי להפסיק את הרעידות הגוף. בשדה התעופה היתה דממה מפחידה ואנשים מבוהלים אספו את המזוודות ורצו. בדרך הביתה כבישים ריקים ומחסומים עם חיילים ומשטרות. נחתתי לתוך סיוט. בדרך הביתה חשבתי על התחושה שכל הזמן ליוותה אותי בניו יורק – תחושה שהעולם השתנה ויש איזה דיסוננס בין המציאות לבין התפיסה הפנימית שלי.

שבע שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי בניו יורק וכשהסתובבתי בה כעת, הרגשתי שבמבט כללי הכול נראה דומה למה שהכרתי – מטרופולין מהמם, גורדי שחקים, אנשים צבעוניים והקדחת הזאת של העיר הכי שוקקת בעולם. אבל ברגע שהסתכלתי קצת יותר טוב, ראיתי עולם אחר. המון חנויות נסגרו והמון אנשים עזבו את העיר מאז הקורונה. הרחובות עדיין שוקקים אבל אינסוף הומלסים יושבים על הרצפה, חבורות של ג׳אנקים בכל פינה וריח של גראס שמתערבב בריח פיח וסוכר, ומלא משוגעים.

לרגעים היה נדמה לי שניו יורק הפכה לבית משוגעים אחד גדול. אנשים מדברים לעצמם, מקללים, משמיעים קולות משונים. בשלוש הזדמנויות שונות ראיתי אנשים עושים את צרכיהם באמצע הרחוב. אכתוב את זה מלוכלך – ראיתי אנשים מחרבנים באמצע הרחוב, כאילו שזה הודו, עולם שלישי במידטאון של ניו יורק. לרגעים הרגשתי שאנחנו בחצי הדרך ל־mad max; סוג של סרט אפוקליפטי שמכוסה ברשת הסוואה, מין קמופלאז׳ של עולם ישן שתחתיו עולם שהשתנה מהיסוד.

באחד הימים נכנסתי לחנות וראיתי גבר גונב ממש מולי. הוא לקח מכנסיים מהמדף ולבש אותם על שלו ופשוט יצא מהחנות. תג הפלסטיק צפצף אבל הוא יצא ואיש לא הלך אחריו. חברה הסבירה לי שיש תקנה שאומרת שעל גניבות בשווי של פחות מ־1,000 דולר לא עושים שום דבר. היא גם סיפרה שכמה ימים קודם חזרה מאיזו הפגנה יחד עם בתה. כשהודתה לשוטר שאבטח את ההפגנה על שירותו הטוב, צעקה עליה בתה בת ה־20 שמה פתאום היא אומרת תודה לשוטר; שוטרים הם האוייב. החברה הסבירה שמאז ה־black lives matter כל היחס לשוטרים השתנה מאוד והמשטרה הוחלשה. שוטרים מתפטרים ואלה שנשארים בקושי יכולים לפעול מרוב שידיהם קשורות.

גם זה חלק ממגמת ה־woke ומהתחושה שאין אמון ברשויות, תחושה שרווחת בעיקר בקרב צעירים ואצל כל מי שמחשיב את עצמו פרוגרסיבי ונאור. הממשלות רעות, ואי אפשר לסמוך על שום גורם רשמי. חשבתי על הביקור שלי בפריז לפני שמונה חודשים. היתה לי שם תחושה דומה, מין דיסוננס פנימי לא מוסבר. מצד אחד – פריז היפה והמהודרת כמו שהכרתי אותה, מין אלגנטיות אירופאית לבנה ומדושנת מעצמה, אבל בתוך זה – מהגרים שממלאים את הרחובות, פער הולך וגדל בין עושר שערורייתי לבין עוני זועם, ובתווך התיירים שמכסים הכול כמו ענני ברחשים שמטשטשים את הראייה, מסווים את העובדה שנפער בולען בין העולם כפי שהכרנו אותו לבין העולם שהשתנה מן היסוד.

הדיסוננס הזה יצר בי תחושה של תיקוני ראייה, כאילו התודעה מנסה לספר לעצמה סיפור, מתעקשת להכחיש את מה שהחושים תופסים ולדבוק באיזו הכרה ישנה. זו התחושה שאיתה עליתי על המטוס בלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר, וזו התחושה שרק הולכת ומתעצמת בי מאז

הדיסוננס הזה יצר בי תחושה של תיקוני ראייה, כאילו התודעה מנסה לספר לעצמה סיפור, מתעקשת להכחיש את מה שהחושים תופסים ולדבוק באיזו הכרה ישנה. זו התחושה שאיתה עליתי על המטוס בלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר, וזו התחושה שרק הולכת ומתעצמת בי מאז. העולם השתנה ואנחנו סירבנו לראות את זה. היינו שקועים בעצמנו, במחשבה על החופשה הבאה, על המסעדה הבאה, שקועים בתוכניות ריאליטי של אוכל וריקודים. אז נכון שההפיכה המשפטית והמחאה שבאה בעקבותיה היו תחילתה של התעוררות, אבל זה חשף רק את קצה הקרחון של השינוי העצום שאנחנו בתוכו ושל המלחמה בין ערכי יסוד.

עכשיו נקרעו כל המסכים והאמיתות מתגלות. אנחנו בתוך טלטלה אדירה, טקטונית ממש. כל מה שרצינו להאמין בו, הוכח כמוטל בספק. אם לא נסכים לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שלנו, ניפול עמוק יותר לתוך הבולען הפעור הזה. אני לא יודעת מה זה אומר, רק יודעת שאני מוכרחה לפרוק את זה; את התחושה שאני כבר למעלה מחודש נמצאת בג׳ט־לג קיומי מייסר. לא מצליחה להדביק את הקרעים בתודעה הפצועה שלי, לא מצליחה להתנחם למול התחושה שהעולם נשבר לנו על הראש. זה רגע גורלי בזמן, רגע של החלפת דיסקט קיומי.

ובכל זאת יש דברים שאני מוכרחה להיאחז בהם: דברים כמו אהבה, כמו הוגנות וצדק, כמו חמלה ואנושיות, וכמו זה שהחטופים מוכרחים לחזור הביתה. זה לפני הכול. זה התנאי הראשון וההכרחי כדי להתחיל לנשום ולחשוב איזה עולם אנחנו רוצים לכונן פה, זה הצעד הראשון שמוכרח לקרות כדי להתחיל לבנות מחדש את חיינו שהתרסקו. קודם כל שיחזרו הביתה. אחר כך אפשר לנסות להבין מה קרה לנו, מה סירבנו לראות ומה אנחנו צריכים ללמוד.

עלינו לבנות מחדש את העולם שלנו, את עצמנו ואת המדינה שלנו. להחליף דיסקט, להחליף שלטון, להחליף נורמות ולהחליף תפיסה. אבל קודם כל – להחזיר את כולם הביתה. כי עד שהם לא חוזרים, אי אפשר לקרוא לזה בית, ועד שלא נרגיש שוב שיש לנו בית, לא נוכל להבין איך ממשיכים מכאן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

זאב אנגלמאיר, הילדים חוזרים הביתה