כל מה שחשוב ויפה
רוני נובה, יומן מרעה. צילומים: יוסי רות
רוני נובה, יומן מרעה. צילומים: יוסי רות

״יומן מרעה״ של רוני נובה: ספר מאויר שמציע נחמה

הספר שיצרה רוני נובה במסגרת פרויקט הגמר שלה בבצלאל עוסק בשתי חברות שיוצאות אל הטבע במטרה לצאת מהלופ של חיי היומיום. בדומה להפוגה שהן מחפשות, הוא יכול להציע כזו גם עבורנו - בעיקר בתקופה הנוכחית

״אוכל הוא דבר קטן וטוב בזמנים כאלה״, אומר האופה בסיפור המוכר של ריימונד קארבר (בתרגום של משה רון), ומציע לבני הזוג וייס, שהרגע איבדו את בנם הקטן סקוטי בתאונה איומה, לחמניות חמות בחמאה, קפה אחרי לילות בלי שינה, חום תנורים בלילה קר. הוא גם הציע להם את הסיפור שלו, את השיחה בין אנשים, והזכיר להם שהם עדיין בני אדם.

״יומן מרעה״ ראה אור בקיץ של השנה שעברה, אבל יש לי תחושה שהוא יכול להציע למעגל רחב של א.נשים נחמה גם בימים האלה. בצניעות ובשקט, מאפשרת רוני נובה חיבור מחודש לאנושיות ולכוח החיים שבכולנו, דרך ריחות הגשם, האדמה והאזוב. זה משהו קטן וטוב, ומקומי מאוד.

הספר הצנום נפתח בחמישה פריימים, שבתחילה תופסים עמוד שלם ואז מצטמצמים לכדי ריבועים. אנחנו רואים נוף ירוק ופתוח שגשם כבד ממלא את כולו. השעה היא 5:30 והמספרת מצטרפת לחברתה רועת הצאן ליום של מרעה באיזור הכרמל.

החברה, בנעלי בלנסטון ועם שרוולים קצרים, ממהרת לפתוח בטבעיות את השער של עדר העיזים. היא הולכת אחרי העדר, מבינה אותו, מנצלת כל רגע כדי להתכופף אל רקפת, להתכרבל עם אחת העיזים, לשבת על האדמה מול הנוף. היא מנסה לשכנע את המספרת שיציאה למרעה מכניסה הכל ״לפרספקטיבה קצת אחרת״ ומנסה לדחוף אותה להתחבר.

הספר הוא ארס־פואטי ועוסק בתהליכי הרישום – טכניים מצד אחד, אבל מצד שני מלאי רגש, אפילו יותר מהרגיל. יש ברישומים טעויות, מחיקות וטיפות מים שמטשטשות את הרישומים שהן ספק טיפות גשם ספק דמעות

המספרת לעומתה נראית גמורה מלילות בלי שינה, מתעטפת במעיל שלה ואוחזת בחוזקה במחברת הסקיצות. היא, כך מתברר, הייתה בלופ אחרי פרידה קשה שהייתה צריכה קצת לצאת ממנו. היא מרוחקת, מנצלת את ההפוגות כדי לרשום במחברת, יושבת על סלע, מניחה באקראיות יד על איזו עז.

המבט כפול: מצד אחד פנורמות רחבות של הנוף, מצד שני איסוף קטלוגי של הפרטים הקטנים. היא מציינת את השמות של העיזים, מבחינה בין מרציפן, במבי, צוק ופאפי. היא מציירת את העצים והצמחים, קוראת בשמם של חרוב, אזוב מצוי, רקפת וקיפודן. זה כל כך מוכר וכל כך מפורט שאפשר כמעט להריח את האדמה, את הזעתר, את העיזים. הצבעוניות, מינורית ושקטה, מורכבת מרישום שחור על רקע לבן וירוק. בחלק הראשון מופיע מדי פעם ורוד עדין וחי על כלנית, או על עטיני העיזים מלאי החלב.  

מתווספות לכך לא מעט כפולות שבהן ״מצולמת״ המחברת והיד הרושמת. מבחינה זו, הספר הוא ארס־פואטי ועוסק בתהליכי הרישום – טכניים מצד אחד, אבל מצד שני מלאי רגש, אפילו יותר מהרגיל. יש ברישומים טעויות, מחיקות וטיפות מים שמטשטשות את הרישומים שהן ספק טיפות גשם ספק דמעות.

הגשם שנוכח כל הזמן מייצג את ההבדל המשמעותי בין שתי הנשים. בעוד שהחברה מזכירה שגשם יוצר חיים, מקיים את הצמחים והחיות במרחב, המספרת נשברת ואומרת ״הוא הכי אהב כשירד גשם. הגשם מזכיר לי אותו ופתאום הכל כואב שוב. כאילו לא עבר זמן.״ החברה, ואסתר העז שמניחה ראש בחיקה, מנחמות ומזכירות לנשום.

birds

כשהן חוזרות לחווה, מסתבר שהעז צוק ממליטה. היא פועה בכאב וממליטה שני גדיים שמתים סמוך להמלטה ועוד אחת ששורדת. הצבע הוורוד שעד עכשיו סימל חום ופריחה, מסמל עכשיו בעיקר דם. הצורך להיפטר מהפגרים, בשקית זבל לפח האשפה הגדול, מזעזע את המספרת שבורחת הצידה להקיא ולבכות. היא מתקרבת אל העז שהמליטה ושואלת לשלומה, אחוריה עוד מלאות דם. מעל שלט ובו כתוב ״נסתרות דרכי העז״. היא רואה את העז עומדת, מנשנשת חציר, ממשיכה בחייה.

רצף של שישה פריימים קטנים עם הרבה חלל ריק סביבם מתארים את גילוי מותה של הגדייה השלישית, שכונתה ״אולי״ (כי רק אולי תשרוד את היום). גם היא נצררת בשקית ומושלכת לפח. מסביב, השלווה לא מופרעת, האמא בסדר, התרנגולות ממשיכות בשלהן.

ככה זה גם בטבע. לא הכל מצליח ואז ממשיכים הלאה. יש עלים לאכול, טורפים להיזהר מהם… יש חיים לחיות. ויש תמיד את השנה הבאה

המספרת מתקשה להאמין שהשלכה לפח היא הדבר הנכון לעשות, אבל החברה מספרת שבגלל רגולציות של המדינה, זו בעצם האפשרות היחידה. היא מוסיפה ״אני מתביישת להודות שזה מה שקורה להם. אולי לא תכניסי את זה לספר?״ העובדה שהסיפור הקטן הזה, כולל הבושה של החברה, מצא את דרכו לספר – מעצים את התמה של הארס־פואטית, את העובדה שיש בחיים כל מיני חלקים, והאיור והסיפור שלהם בספר יעטוף גם את החלקים המחמיאים פחות. וזה יהיה בסדר.

את החלק הראשון סיים פריים מנקודת מבט חיצונית (המספרת והחברה יושבת על גבעה מתבוננות בנוף), ובעמוד לאחר מכן קלוז־אפ על מחברת הסקיצות על רקע האדמה הירוקה. את החלק השני מסיים פריים רחב של הנוף, עם התמקדות בארבע עיזים (אחת מהן היא צוק שהמליטה ולדות מתים) וארבעה מיני צמחים. בנות האדם נוכחות בו רק בטקסט ובקול של החברה שמרחף מעל: ״ככה זה גם בטבע. לא הכל מצליח ואז ממשיכים הלאה. יש עלים לאכול, טורפים להיזהר מהם… יש חיים לחיות. ויש תמיד את השנה הבאה״.

כך, בלי לומר כמעט כלום על החיים שמחוץ למרעה, מצליחה המספרת לעבור מאבל והתכנסות למצב של השתתפות, של תיעוד העולם ותיעוד מצבה, והמבט שלה לאט לאט נפתח לקבל את היופי, את מעגל החיים, את אפסות האדם אל מול החיים והטבע. כל אלו לא יבטלו את הכאב, אבל יעזרו במשהו כדי להגיע אל היום הבא.


רוני נובה | יומן מרעה
הוצאה פרטית, 2022
הספר נוצר במסגרת פרויקט גמר לתואר ראשון במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל, בהנחיית נעמי גייגר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden