כל מה שחשוב ויפה
השף. צילומים: סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג
השף. צילומים: סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

״השף״: ברגע שטועמים, מרגישים את החוסר

סרטו החדש של הבמאי פיליפ ברנטיני הוא תיאטרון קולנועי מתוזמן לשלמות - אבל רק מבחינת הסגנון והמבע. מבחינת עלילה הוא בוחר להתרכז במנות הקטנות במקום במנה העיקרית, מה שהופך אותו להרבה פחות קל לבליעה

אי אפשר לצפות ב״השף״ של הבמאי פיליפ ברנטיני מבלי להיזכר באחד מהתוצרים הטלוויזיוניים המרתקים שעלו למסך בשנים האחרונות: הפרק השביעי בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה האמריקאית ״הדוב״. שניהם מתרחשים במסעדה. בשניהם המסעדה מנוהלת על ידי אדם שבעיותיו האישיות והעסקיות מתאגדות נגדו ומעיקות על תפקודו דווקא בערב קריטי.

שניהם בנויים בהוד והדר סגנוני, מצולמים בשוט אחד שמעצים את הקונפליקטים הדרמטיים המתרחשים בכל חללי המסעדה ומובילים את הערב מדחי אל דחי, לנקודת רתיחה (שמו של הסרט באנגלית – Boiling Point). מסיבה זו הם דומים. אבל יש גם שוני רב, לא רק בין המדיומים, אלא גם בחווית הצפייה והרושם שהיא משאירה.

זה רק לילה נוסף במסעדה, לכאורה. אך מתעוררות בו הפתעות והוא מתחיל להתדרדר לאט ובזהירות, מן הפח אל הפחת. השף והבעלים, אנדי ג׳ונס (סטיבן גרהאם), שחייו המשפחתיים מתפרקים מחוץ למסעדה, מגלה כי הורידולמסעדתו את הכוכבים מפאת סיבות תברואתיות. מה שנראה כמו סתם תהליך בירוקרטי מציק ומעורר הזדהות, דווקא מצדיק את עצמו בהמשך.

לאורך שעה וחצי המסעדה מתחממת – מסיבות פנימיות וחיצוניות גם יחד: העובדים רבים והבוס הקודם של אנדי מגיע לסעוד יחד עם מבקרת מסעדות אכזרית – רמז ראשון לכך שמטרתו אינה תמימה. השולחנות מלאים, מוצרים חסרים ולקוחות שנראים מציאותיים בגלל התנהגותם החצופה פוקדים את המסעדה ומטרידים את נותני השירות ללא הרף.

השף הראשי היה צריך להיות מוקד העניינים ולא להידחק הצידה תמורת עלילות צד. זאת שכן שהסיפור הגדול שהולך ומתבהר והוא גם מעניין יותר – נמצא אצלו – די מילולית, כל הזמן

אנדי לא מצליח להשיב את הסדר. הוא אפילו לא מודע להרבה ממה שמתרחש כי הוא עסוק בדברים אחרים – בעיקר בניסיון לתקן את מה שנראה כמו שבר משפחתי עמוק אך מסתורי, שמעיב על תפקודו. הדברים מדרדרים ומתרבים עד שנקודת הרתיחה המדוברת מתרחשת ממש בסוף ומגלה עוד רכיב טראגי, משהו חמקמק ומסתורי שרדף את אנדי כמו צל.

את פעולות המטבח חושפת את המצלמה בעוד שהיא עוקבת לסירוגין אחרי העובדים השונים בשוט אחד ארוך, המעורר תחושה כמו תיעודית. היא מטיילת במסדרונות ומגלה מה עושים העובדים בדקת ההפסקה שלהם, עומדת בהלם כשהיא מתעדת גזענות כלפי עובדת אחת והטרדה מינית נגד אחר, וחושפת את הפוליטיקה של עולם המסעדנות והדרישות הבלתי סלחניות של הקולינריה הגבוהה, לצד נבזיות, כעס, קללות, עלבונות, התפרצויות והתפרקות רגשית.

טכניקת הצילום עובדת נפלא ובצורה בלתי מאומצת, במה שהופך להיות 90 דקות מטלטלות, מרעידות ומהפנטות סגנונית. זהו לא פחות מתיאטרון קולנועי מתוזמן לשלמות. מרשים. אבל זה רק הסגנון, הצורה, אמצעי המבע. זה לא מעט, אבל זה לא מספיק.

בניגוד ל״הדב״ הטלוויזיונית, שהייתה מעולה הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן, ב״השף״ התוכן ברובו חסר שיניים. על אף הדרמה הגדולה שמתרחשת במטבח, בשולחנות, בכניסה, בבר ובחניון, בקו שמלווה את השף לאורכו משהו מתפרק. הדמויות חסרות עומק וההתפזרות בין אירועים קטנים וקונפליקטים נלווים לא תורמים לקוהרנטיות במארג הנרטיבי. אמירה שנאמרת במהלך הסרט על אחת מנות המסעדה מסכמת את זה לא רע: ״זה 98 אחוז שם״. חסר משהו, משהו שיחבר את כל המרכיבים למנה אחת מוצלחת.

ביסים קטנים

העלילות הרבות והמצטלבות לא בשרניות מספיק ולא מתובלות מספיק. הקאסט נפלא אבל הדמויות לא זוכות לפיתוח, על אף הניסיון הניכר של הבמאי לעטר אותן באנקדוטות שאמורות להספיק לקהל הצופים כדי להכיר אותם. זה הופך את ״השף״ למנה שכיף להסתכל עליה, אבל ברגע שטועמים מרגישים את החוסר.

כל זה מעלה שוב את ״הדב״ כנקודה להשוואה: בסדרת הטלוויזיה הרמה הטכנית הייתה לא פחות ממצוינת. לצידה הייתה איכות נוספת שחסרונה ניכר בסרט: היכרות עמוקה עם דמויות מורכבות. ב״הדב״ הייתה זו היכרות שנבנתה במהלך מספר פרקים. היות וכך, על אף הדמיון העלילתי, ״הדב״ נהנתה מכך שנקודת הרתיחה החלה לבעבע כמה פרקים לפני כן, מה שהוסיף הן לקוהרנטיות הנרטיבית והן לעוצמת האפקט של הקטסטרופה שהתרחשה במהלך העלילה. היה עם מי ועם מה להזדהות, וזה הרבה יותר מדמויות נשכחות ובלתי מוכרות.

כמו הרבה מהתוצרים של המדיה האודיו־ויזואלית שעוסקים במסעדנות, הסרט מצייר תמונה של אנשים לא נחמדים ברובם, חסרי אחריות, שמבלים את רוב זמנם בלרגוז אחד על השני וללכלך על הלקוחות או על שאר חברי הצוות. התמונה נראית אמינה, בייחוד האופן שבו מתואר קהל הלקוחות – גס, מתנשא, חצוף ובלתי נסבל.

באשר לעובדים, השאיפה לשלמות גובה מהם מחירים או מציבה אותם במצבים קשים, חסרי אונים לחלוטין. זה מכמיר לב. אבל למרות זאת השף הראשי היה צריך להיות מוקד העניינים ולא להידחק הצידה תמורת עלילות צד. זאת שכן שהסיפור הגדול שהולך ומתבהר והוא גם מעניין יותר – נמצא אצלו – די מילולית, כל הזמן. ופה קבור הכלב: הרבה, הרבה מדי, סיפורים קטנים כמו עלילות משנה, שאינם נקשרים לעלילה מרכזית, שרק בסוף מתבהרת.

birds

במטבח, כמו באמנות, מספיקה בחירה אחת קטנה או טעות כדי להרוס את התוצר הסופי – את המנה. אוקיי, גם אם לא להרוס אותה, להפוך אותה להרבה פחות קלה לבליעה. הבחירה של ברנטיני לקפץ בין עובדי ועובדות המסעדה מבלי לתרום לקו המרכזי גורעת מאיכות היצירה. היא בוחרת לקחת ביסים קטנים בארוחות מבלי להגיש פשוט את המנה העיקרית ולקשט אותה עם מה שצריך מסביב.

לכן, שם הכותר בשפה האנגלית הרבה יותר מתאים לסרט. אולי תרגומו לעברית הוא יותר משאלה שלא התגשמה מאשר כותר שיווקי לא נכון. זו משאלה להפוך את הסרט למה שיכול היה להיות – לא רק ספקטקל סגנוני, קולנועי, נפלא ככל שיהיה על חיי הקולינריה והאנשים בו, אלא דרמה אנושית על התפרקות. נקודת רתיחה הוא סרט מעולה מבחינת הסגנון ודוגמה עלילתית לפתגם הקלישאתי ״תפסת מרובה לא תפסת״.


השף
בימוי: פיליפ ברנטיני
92 דקות; בריטניה, 2023
3 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden