הילה כדי // החיים שלפני

מאז אותו יום אני מוצאת את עצמי מנסה למצוא נשימה מחדש, הכל מעורבב ומתערבב. בחיפוש אחרי עזרה ומשמעות לעצמי ולקיום שלי בתוך הכאוס הבאמת בלתי נסבל הזה, האינסטינקט שלי הוא לגשת ליצירה – כי מה אנחנו בלעדיה? חשבתי להוציא החוצה מבחר צילומים מהזמנים של לפני היום ההוא, וזה בערך הסיפור ממילותיה של מישהי שיודעת לצלם רגש הרבה יותר טוב מלהביא על הכתב (אני).

חברה טובה שלי עברה לפני שנתיים־שלוש לגור בכפר עזה, בעקבות אהבה. כשהיא סיפרה לי על המעבר חשבתי שזה צעד אמיץ ומפתיע. אני מגיעה לדרום רק לטובת מסיבות טבע או בדרך לדרום אדום. מה לזה ולחיים שאנחנו רגילות לחיות פה, בברים של מרכז תל אביב? ועוד להיות שכנה של עזה? הכי קרוב לזה היה כשהייתי שכנה של רחוב עזה כשגדלתי בירושלים. וגם זה הספיק לי.

בפעם הראשונה שנכנסתי לקיבוץ – התהפנטתי. היה בו משהו קסום, אווירה ששובה אותך. שקט. המון שקט, אבל טוב כזה, ואור יפה, וטבע, ורוך ומשפחתיות. מהר מאוד הבנתי שבכל פעם שאגיע (ובאמת, הלוואי והייתי מגיעה הרבה יותר) אהיה מלווה במצלמה.

התמונות שצילמתי שם לא נראו לי מיוחדות במיוחד. הן שימשו לתיעוד הכיף שהיה לנו, תמונות שרואים בהן את החברים נהנים יחד ומתרגשים מהמעבר ומהתינוק החדש. בחלק מהביקורים התרכזתי בנוף ובטבע. חשבתי שאולי איזו חיה תעבור במקום, ותוך כדי הבנתי את העוצמה של חבל הארץ הדרומי היפהפה הזה, שנמצא בדיוק מול רשע טהור. זה היה גבול דק שהרגשתי אותו, גם כשהיה שקט.

הבנתי שיש לי ביד פיסת של היסטוריה שמגיעה מהמקום הכי טהור. הרגשתי אהבה גדולה, שאני חייבת להראות את גן העדן הזה שביקרתי בו, להסביר למי שרואים את הבתים השרופים, את ההרס, הזוועות והחורבן – כמה יופי יש שם

באותה השבת החרדה הקיומית היתה ענקית כמו אצל כולם, אבל דאגתי בעיקר לחברה שלי ולמשפחה שלה, שהיו בממ״ד במשך 27 שעות. את סיפורם האישי אתן להם לספר בעצמם. כשהחלה להתברר הזוועה, הבנתי שיש לי ביד פיסת של היסטוריה שמגיעה מהמקום הכי טהור. הרגשתי אהבה גדולה, שאני חייבת להראות את גן העדן הזה שביקרתי בו, להסביר למי שרואים את הבתים השרופים, את ההרס, הזוועות והחורבן – כמה יופי יש שם. כדי שיאמינו לי. זה ממש בער בי.

אז הנה כאן לפניכם תמונות מהארכיון לאורך הזמן מהנגב המערבי, מבארי, מכפר עזה. עם כל הקסם, האור הכי יפה, מלא הטבע והשקט. נוגד את מה שראינו בכל מדיה אפשרית שהציפה אותנו בהרס, בחורבן, בזוועה.

אמנות היא הדרך שלנו להביא את עצמנו החוצה. צילום היא השפה שאני משתמשת בה כדי להביע את מה שאני לא יכולה לומר במילים. לפעמים היא פוגעת בול במצבים שבהם אנחנו נשארים בלי מילים, כמו מאז ה־7 באוקטובר. הרגשתי שמגיע למי שחי שם ולמקום עצמו שיזכרו אותו איך שהיה.

את סדרת הצילומים שקראתי לה ״תקווה״ אפשר לרכוש באתר. 10%-20% מכל רכישה יועברו לקרנות ולעמותות של קיבוצי העוטף, כדי לתמוך ולהחזיר את התושבים לבית השמח שחיו בו.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה