כל מה שחשוב ויפה
מיטל רז, מוות קטן. צילום: אילן בשור
מיטל רז, מוות קטן. צילום: אילן בשור

סיכום 2023 / לכתוב מחדש את הסיפור של הגוף 

2023 תיזכר כשנה שבה הביטוי ״ללא מילים״ הפך לשגור ביותר, והאלם שאחז בלשון חלחל גם אל יתר הגוף. ג׳וי ברנרד מנסה לדוג את הרגעים הבימתיים המוארים שבהם המילים והגוף היו לאחד, וחולמת בזהירות על זמן שבו נוכל ליצור שפה חדשה

01

אני יושבת לכתוב את הטור הזה בהסתייגות. הכתפיים שלי שפופות ומכווצות, הלב הולם בכבדות בבית החזה, הראש נשמט מטה. אני צריכה להזכיר לעצמי להתייצב, לקחת אוויר מלוא החופן, לנסות ולהשקיט את הלמות הלב, לבטוח במילים שבסוף הן יגיעו כמנהגן וישכיחו ממני את ההמייה הפנימית הבלתי פוסקת, את הניגון המנטלי שרק סופר ומונה ללא הרף: את ימי המלחמה, את מספר ההרוגים, את שמות החטופים. עד שאני נרגעת סירנה של אמבולנס מתנגנת במרחק ושוב אני נדרכת. 

על אף שאני מתבלת את הטקסטים שלי ברשמים אישיים לא אחת, מוזר לי לפתוח את דבריי בגוף ראשון. מוזר אף יותר לשוב ולעשות את מה שאני עושה בימים כתיקונם – ליצור וגם לכתוב אודות אמנות ומחול. 

לשמחתי הרבה, נקראתי לעשות זאת במסגרת הניסיון הרחב יותר שלנו כאנשי תרבות לשוב ולעסוק בלחם ובחמאה הרעיוניים והמעשיים שלנו – היצירה – והניסיון הספציפי שלנו, מערכת מגזין פורטפוליו, לסכם את השנה שחלפה.

אם כך, אני מרשה לעצמי לחזור לנקודת המוצא הבסיסית שלי: הגוף. דרך הזכרונות שהוא טומן בחובו אנסה לסמן תנועות בימתיות שנגעו בי במיוחד בשנה החולפת, ולהצביע על האדוות שהתנועות הללו עשויות לחולל בשדות המחול והתיאטרון המקומיים. 

02

אחת מהיצירות שפרטו על מיתרי ליבי ביתר שאת והותירו עליו את חותמן השנה היא העבודה ״מסמך ללא שם״ של ארי טפרברג, בעיקר בשל האופן המתוחכם – אך בה בעת פשוט להפליא – שבה היא כוננה הגפנה (embodiment, הפיכתו של דבר־מה לגופני) של טקסט.

את טפרברג, שגם התארח במגזין זה במספר ראיונות על יצירותיו, כנראה לא צריך להציג. לטובת מי שאיכשהו בכל זאת לא נחשפה אליו באחד מכובעיו הרבים, אציין שהוא אמן רב־תחומי: רקדן, פרפורמר, במאי הצגות ואופרה ומורה. באורח פלא, ״מסמך ללא שם״ היא היצירה הראשונה של טפרברג שבה צפיתי, וכעת אני מחכה בשקיקה לבאות. את העבודה, שעלתה בבכורה בפסטיבל ישראל בשנת 2022, ראיתי לראשונה בהרצה שלה בתיאטרון הבית היפואי. 

ארי טפרברג, מסמך ללא שם. צילום: אפרת מזור

ארי טפרברג, מסמך ללא שם. צילום: אפרת מזור

הפורמט הבימתי הוא לכאורה ישיר ומיידי; מהסוג שקשה להאמין שאיש לא חשב עליו לפני כן. בחלל אינטימי ומוחשך, טפרברג יושב אל שולחן עבודה אל מול הלפטופ שלו, במרחק קצר מן הצופים. במשך קצת יותר משעה, הוא לא מוציא הגה. את מה שיש לו לספר לנו הוא מביע רק דרך פניו, שחפות מכל גינון־יתר תיאטרלי, ומקליד לתוך מסמך גוגלדוק שמוקרן מאחוריו.

הוא נע ללא הרף ובאופן מתוזמר לעילא בין כתיבה בעלת אופי וידויי ואינטימי לבין שיטוט במרחבי הרשת, שבמהלכו הוא פותח עוד ועוד טאבים שמשמשים כדמויות משנה בעלילה הבימתית שהוא טווה. כך הוא אורג יחדיו זיכרונות אישיים על דודתו המתה, עסק הנדל״ן המשפחתי, אהבתו לאופרה ויחסיו עם הצופים ועם עצמו, לכדי מופע חכם ועדין שמשתמש בשפה (ובהיעדרה) כדי לדבר על תמות אוניברסליות שחווייתן והיכולת שלנו, כקהל, להזדהות עימן, מושרשות בשיח הטקסטואלי והתרבותי שלנו משחר הציוויליזציה – אהבה, אובדן וזיכרון. 

03

אם בעבודתו של טפרברג ההגפנה של הטקסט היא ליטרלית, כלומר, מעשה הכתיבה שמתאפשר באמצעות כפות ידיו המקלידות הוא בעת ובעונה אחת המטאפורה שמניעה את היצירה והאקט הבימתי המרכזי המתרחש לאורכה, אצל השחקנית והיוצרת מיטל רז, הגוף – ובפרט, כפות ידיה – הוא הכלי העיקרי המשמש אותה כדי לנסח מחדש את טקסט חייה, כשגם היא ישובה אל שולחן קטן.

ב״מוות קטן״, יצירת מקור של רז שעלתה בבכורה בפסטיבל עכו 2021 וזיכתה אותה (בצדק) בפרס שחקנית השנה בטקס פרסי קיפוד הזהב לשנת 2022, רז מניעה את כפות ידיה בלהטוטנות מפעימה ומשעשעת עד דמעות, שלפרקים גם מרגשת ומעציבה עד דמעות.

מיטל רז,מוות קטן. צילום: מיכל פאטל

מיטל רז, מוות קטן. צילום: מיכל פאטל

רז אמנם לא חתומה על השימוש בכפות ידיים כאביזר תיאטרלי ותנועתי המחולל את העלילה הבימתית. כבר בשנת 1966 הכוריאוגרפית והקולנוענית איבון ריינר, שהייתה מרותקת למיטתה בבית החולים בעקבות תאונת דרכים ולא הייתה מסוגלת לרקוד, צילמה סרט קצר וגאוני שמורכב כולו מקלוז־אפ של כף ידה אותה מתחה, כיווצה והניעה אנה ואנה במינימליזם שכה אפיין את השפה התנועתית החלוצית שלה (מי שלא מכירה את היצירה האיקונית הזו מוזמנת לגלות אותה כאן). 

ההברקה של רז טמונה בכך שהיא לא מסתפקת בכפות ידיה כדי לבצע מהלך כוריאוגרפי, אלא מאנישה והופכת אותן לייצוגים הבימתיים של הדמויות המרכזיות בחייה והיחסים האוהבים־אך־קונפליקטואליים שהיא מקיימת עימן במציאות: אמה שלקתה בסרטן, אביה הדואג והאוהב ששקוע בעולמו (כולל הדגמה מצחיקה של ריקודי העם שהוא כה אוהב לרקוד ואף ללמד), בתה הצעירה שמסרבת ללכת לישון לעת ערב ואב ביתה. 

אצבעותיה של רז וקולה בעל המנעד החם והעשיר הם השלוחות הגופניות של הסיפור האוטוביוגרפי שהיא מספרת ברהיטות קולחת, בפתיחות אמיצה ובתזמון קומי מרשים. על אף שהוא עשוי להיחוות כמונולוג, לאורך כל ההצגה השובבה הזו אצבעותיה של רז לא רוקדות לבדן; הן מקיימות דיאלוג, או אם תרצו, דואט, עם דמות אחת נוכחת־נעלמת שאותה היא מפחדת להכיר מקרוב אך מנסה להתפייס עם נוכחותה המתמדת, הבלתי נמנעת – המוות, שאורב לה (ולכולנו) מבראשית ועד האחרית.

את ״מוות קטן״ ראיתי השנה במסגרת סיבוב ההופעות המתמשך שלו, שהתארח אף הוא בתיאטרון הבית. אני ממליצה בכל לשון, לכל מי שחי, פוחד או סתם אוהב תיאטרון, לראות את יצירת המופת הזו. 

04

רשימה שמתמקדת ביצירות בימתיות שמגיעות מהטקסט ושבות אליו לא תהיה שלמה ללא התייחסות ליצירתו של הכוריאוגרף הלל קוגן, שהפך את אופן הפעולה הזה לחלק בלתי נפרד משפתו התנועתית. מזה שנים קוגן עשה לעצמו שם כיוצר מחול שמפליא להלחים בין שני מדיומים שלכאורה נראים מרוחקים זה מזה – ריקוד וטקסט.

הוא הפליא לעשות זאת בטרילוגיית דואטים שבהם הוא משתף פעולה עם יוצרי מחול אחרים.ות כדי למתוח ביקורת פנימית הן על התנהלותו של שדה המחול (״הברבור והסרסור״, 2017, שבה שיתף פעולה עם הרקדנית כרמל בן אשר; ו״מה עכשיו״, 2019, שבה חבר לכוריאוגרפית שרון צוקרמן־ויזר) והן על התנהלותה הפוליטית של מדינת ישראל (״אוהבים ערבים״, 2013, יצירה שבה שיתף פעולה עם היוצר המקומי, הכוריאוגרף הערבי עדי בוטרוס, שבשנים האחרונות ממלא את מקומו הרקדן הערבי־צרפתי מוראד בואיאד). 

הלל קוגן ומיכל נתן

הלל קוגן ומיכל נתן, THISISPAIN. צילום: יאיר מיוחס

ב־2022 הגדיל קוגן לעשות והעלה בבכורה בפסטיבל ״הרמת מסך״ את היצירה THISISPAIN, שמשחק המילים המסתתר בכותרתה רק מתחיל לרמז על הפירוטכניקה הלשונית והתנועתית שקוגן מחולל, דו־משמעית, בעבודה. THISISPAIN היא תולדה של מחקר כוריאוגרפי חדש בחייו של קוגן, שהחל ללמוד פלמנקו אצל שותפתו ליצירה, הרקדנית מיכל נתן, שמשמשת בתור הכוריאוגרפית הראשית של להקת הפלמנקו הישראלית. 

התוצאה של תהליך הלמידה החדש היא דיאלוג מסחרר ווירטואוזי בין קוגן ונתן, שיחה גופנית, טקסטואלית ותנועתית ששואלת באומץ ובהומור שאלות חשובות על תרבות, ניכוס, קולוניאליזם ומגדר. פלמנקו, מחול עכשווי, ספרד, ישראל, גבריות ונשיות נשזרות יחד עם עבודת רגליים (ופה) קצבית ומעוררת השתאות.

הסיבה העיקרית לראות את העבודה, שבה צפיתי ב־2023 בתנאים האינטימיים והמיטיבים של תיאטרון מחול ענבל בטרם יצאה לסיבוב הופעות שקצר שבחים, היא ההתעקשות הכנה של קוגן לא להיות דידקטי אלא להשאיר את רוב השאלות שהוא מציב על הבמה ללא מענה חד־משמעי. למרות ששם עבודתו מהווה הצהרה, מי שיצפה בה יבין שקוגן מבקש מאיתנו להשתהות לפני שאנחנו מניחים הנחות בזמן המפגש שלנו עם האחר.ת – בין אם מדובר בטכניקה מחולית, מדינה, לאום, אידיאולוגיה, גבר או אישה. נדמה שבימים מורכבים ועצובים אלה, זוהי תזכורת שכל אחד ואחת מאיתנו זקוק.ה לה. 

05

הפנינה התיאטרלית האחרונה שאני דגה בחכת הזיכרון שלי מהשנה שעברה היא ״מקום טוב הכל רע״, המופע המשותף של האחיות ענת ונורית דרימר. נהוג לומר על אמנות, בין אם מדובר בסיפור אגדה או בהצגת תיאטרון, שכדי לחוותה במלואה יש להשהות את הספק ולתת דרור לדמיון. 

ניכר שהאחיות דרימר הצליחו למלא את ההנחייה הזו הלכה למעשה, וההצלחה של שיתוף הפעולה שלהן – שהגיע בדמות הצגה משותפת שעלתה בבכורה בפסטיבל הקומדיה הישראלי 2022 אחרי שנים של פעילות ענפה ועצמאית כיוצרות תיאטרון ופרפורמנס – מתגלמת בעיקר בחוויה הגופנית העוצמתית שהיא מותירה בצופיהם.ן. 

ענת ונורית דרימר, מקום טוב הכל רע. צילום: אלה ברק

ענת ונורית דרימר, מקום טוב הכל רע. צילום: אלה ברק

גם מי שז׳אנר אמנות הווידוי הוא לא כוס התה שלו לא יוכל להישאר אדיש (שלא לומר מתייפח בתום ההצגה) נוכח המופע הזה, שבו השתיים עושות מטעמים מהאירוע המכונן בלב האוטוביוגרפיה שלהן: התייתמות בגיל צעיר מאימן, שהותירה אותן לגדול עם ולצד אביהן, נחמי דרימר בן ה־74, שאותו הן מכנות ״אבא שהוא ילד״. האישיות יוצאת הדופן של אביהן הובילה את השתיים ללהק להצגה נער בן 14, השחקן הצעיר והמבטיח אמיר מיוחס, לתפקיד האב. וזהו רק מהלך אחד מיני רבים שהשתיים נוקטות בו כדי להפוך את הקופסה השחורה על פיה בהצגה שהיא כל־כולה שיר הלל לתיאטרון ולטקסט התיאטרלי, וגם ניסיון קומי ומלא תשוקה למתוח את גבולותיו.

בבסיס ההצגה ניצבת האהבה העזה והבולטת של הדרימריות למילה הכתובה ולביטוי הבימתי שלה: היא מתבטאת במונולוגים השנונים שבהם השתיים משלימות זו לזו את המשפטים, בשירים שהן שרות, במשחקי התפקידים שבהם הן מגלמות דמויות תיאטרליות בדיוניות ונודעות ובשימוש בהודעות כתובות ומוקלטות שהאב השאיר להן בווטסאפ לאורך השנים, קטעים מיומניו, כמו גם טקסטים ממחזות גנוזים שכתב ההורה שחלם להיות מחזאי וסופר וזנח את עולם התיאטרון. 

06

שם הצגתן של האחיות דרימר, ״מקום טוב הכל רע״, והניסיון שהיא מתארת להיאחז באהבה, באינטרוספקציה ובהומור כדי להתמודד עם טראומה קשה, יכולים לשמש בקלות כאנלוגיה למצב הקיומי שבו אנחנו נמצאים.ות כיום בישראל. אז מה הלאה מכאן? איך אפשר ליצור ואילו משחקי שפה וגוף עשויים להיווצר במקום הזה בשנה הבאה? 

הפילוסוף הגרמני בן המאה ה־20 תיאודור אדורנו ניסה להבין מה פשרה ומקומה של היצירה בעולם שכל חוקיו התערערו (מצב קיומי שתקף למציאות חיינו הנוכחית, ללא ספק). אדורנו השתייך לאסכולת פרנקפורט של תיאוריה ביקורתית, שעליה נמנו הוגים משמעותיים אחרים כמו ארנסט בלוך וולטר בנימין.

birds

כתיבתם של אדורנו והקולגות שלו על הצומת שבה נפגשים אסתטיקה ומוסר הושפעה רבות מתהפוכות מלחמת העולם השנייה. במאמר מכונן שראה אור בספרו ״פריזמות״ (1955), אדורנו כתב – ואני מתרגמת בתרגום חופשי – ״ביקורת התרבות מתמודדת עם השלב האחרון בדיאלקטיקה של תרבות וברבריזם: לכתוב שיר אחרי אושוויץ זה ברברי״. 

אני לא מעוניינת לערוך השוואה ישירה בין השואה לבין זוועות ה־7 באוקטובר, אך אני מכירה לא מעט יוצרים, ואני ביניהם, שחשו את מילותיו של אדורנו כמו מתבטאות בגופם, הלכה למעשה, מאז אותו יום חג שהפך לעד ליום אפל בתודעתנו הלאומית הקולקטיבית. נתקפנו בשיתוק מוחלט. 

נדמה היה, ואולי עדיין, שכל ניסיון ליצור הוא עקר ואפילו תפל נוכח הטראומה והכאב. לכן אני מתקשה, הן בדמיוני הפרטי והן בטקסט זה, להתיימר ולחזות באילו מגמות תרבותיות נפגוש בשנה הקרובה וכיצד אירועי השנה החולפת יעצבו אותנו. 

כל שאני יכולה לעשות הוא להיאחז באמונה העיקשת שלכתוב שירה, עם המילים ועם הגוף, זה מעשה מחייה. אולי אדורנו צדק ואכן יש מן האלימות ביצר ההישרדות האנושי והעיקש, שמרים את ראשו לא משנה מה, אך קשה לי לדמיין את החברה הישראלית למודת המשבר (או כל חברה לצורך העניין), ממשיכה הלאה נטולת האיכות המניעה והמרפאת של האמנות.

הטקסט של הגוף חייב להיכתב: כתגובת־נגד, כעדות, כקינה, כאמצעי להביע משאלה. אם כן, אולי זו תהיה המשימה שמוטלת עלינו, היוצרים לבמה, בשנת 2024 – לכתוב מחדש את הסיפור של הגוף. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden