כל מה שחשוב ויפה
ליהי נידיץ, סדר יום בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית. צילומים: רעות ברנע
ליהי נידיץ, סדר יום בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית. צילומים: רעות ברנע

אזהרת טריגר אמנותית: אי אפשר, וגם לא צריך, להתחמק מזה

תערוכות שמתייחסות למצב, תערוכות שמנותקות ממנו לחלוטין, ותערוכות שהן גם וגם: אמנות לא צריכה לפחד להיות מטרגרת. היא לא מהדורות חדשות ולא סרטונים בטלגרם

משהו על טריגרים (זו אינה אזהרה): הפי.סי נוכח בחיינו תקופה די ארוכה, ולמרות שאנחנו עדיין לא אמריקאים (או אמריקנים, תלוי מה מידת האמונה שלכם באלוהים ואיך אתן פותרות את התשבץ של עיתון הארץ), הוא רק הולך ומתעצם כל הזמן. נכון, הבנו שאת גרטה לא חייבים לקחת ברצינות, אבל בהיותנו א.נשים שתופסים את עצמנו כליברלים והומניים, עוד מוקדם לזרוק לפח את כל מה שנעשה כאן בתחום לאורך השנים.

יחד עם הפי.סי מגיעות גם אזהרות הטריגר. זה לא חדש וזה לא רק בתקופה האחרונה. כל פוסט בפייסבוק שעלול לטרגר קבוצה מסוימת באוכלוסיה מתחיל באזהרה, כ־20 נקודות (לא לשכוח את האנטר שיוריד שורה) כדי שהשאר לא יהיה גלוי, ורק אז העניין. הגיוני. למילים יש כוח לטרגר ויש כאלה שלא בא להן לגלול ברשת וליפול שוב למקומות חשוכים.

דגנית ברסט, מתוך התערוכה ״שמיני עצרת״, מוזיאון תל אביב

דגנית ברסט, מתוך התערוכה ״שמיני עצרת״, מוזיאון תל אביב

גם לדימויים יש כוח לטרגר. ואם לא הבנו את זה עד עכשיו, אוהו אנחנו מבינים את זה עכשיו. לא צריך לעשות שום פעולה בשביל להיתקל בדימויים מטרגרים. אחרי שבוע מפרוץ המלחמה, נגיד, לא יכולתי עוד להיתקל בצילומי פורטרט של צעיריםות מחייכים בלי לחשוב שמדובר בנרצחים או חטופים. וזה גם בלי לצפות בסרטונים או לראות חדשות. הרשת מוצפת, הרחובות מוצפים, ואי אפשר להתחמק מזה. ובתכלס, גם לא צריך. אלה החיים שלנו כרגע וזה מה שאנחנו צריכים לחשוב עליו. גם אם זה לא נעים.

בשבועות האחרונים יש איזו הרגשה שסצנת האמנות המקומית נחלקת לשתיים: תערוכות שמגיבות או מתייחסות למצב (או כאלה שמיועדות למטרות התרמה, שהן חלק מהעניין), וכאלה שמנותקות ממנו לחלוטין, מה שאתן אוהבות – ואני שונאת – לקרוא אסקפיזם. בהיותי מישהי שתומכת בפלורליזם בעולם האמנות גם בימים כתיקונם, ומאמינה שיש מקום גם לתערוכות מוזיאליות וגם לפופ־אפים של גרפיטי, אני חושבת שיש מקום גם לסוג הראשון וגם לסוג השני.

למה אנחנו אוהבים אמנות? או מוזיקה? או קולנוע או תיאטרון או ספרות? כי יש להן את היכולת להיות רלוונטיות לחיים שלנו, גם כשאוביקטיבית הן ממש לא

אבל יש מקום גם לסוג שלישי – תערוכות שהן גם וגם. הרי הכל גם וגם עכשיו. אי אפשר לראות אף יצירה – גם אם היא נעשתה במאה ה־14 באיטליה, או לשמוע אף שיר – גם אם הוא נכתב בניינטיז במנצ׳סטר, בלי שהם יתחברו למציאות הנוכחית. אמנות לא צריכה לפחד להיות מטרגרת. כל סוג של אמנות, או בכלל – כל סוג של תרבות. כי היא לא מהדורות חדשות ולא סרטונים בטלגרם. ובואו, כל מה שתצפו בו בחדשות ובטלגרם פי מיליון יותר מטרגר מכתמים דמויי דם או דימויים של בית ביצירות.

קרן שפילשר, מתוך התערוכה ״עכשיו!״, גלרית קופסאות האור ביפו העתיקה. צילום: חיים יפים ברבלט

קרן שפילשר, מתוך התערוכה ״עכשיו!״, גלרית קופסאות האור ביפו העתיקה. צילום: חיים יפים ברבלט

למה אנחנו אוהבים אמנות? או מוזיקה? או קולנוע או תיאטרון או ספרות? כי יש להן את היכולת להיות רלוונטיות לחיים שלנו, גם כשאוביקטיבית הן ממש לא. אמנות טובה היא כזו שמפעילה אצלי רגש, או מעוררת בי מחשבה, או מעלה אצלי שאלות. או כל הנ״ל גם יחד. ובמקום ובזמן שבו אנחנו נמצאים – אי אפשר שלא להרגיש דברים מסוימים, לחשוב על דברים מסוימים או לתהות בשאלות מסוימות.

מתוך ההנחה הוותיקה שלי שאמנות היא החיים עצמם, היא יכולה להרשות לעצמה גם לטרגר. כולנו מטורגריםות. אי אפשר להתחמק מזה, בטח לא אם אנחנו נמצאים פה בארץ. אז שתטרגר. אנחנו נדע להתמודד עם זה.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden