כל מה שחשוב ויפה
מרגו רובי ב״ברבי״. צילומים: וורנס ברדרס / טוליפ אנטרטיינמנט
מרגו רובי ב״ברבי״. צילומים: וורנס ברדרס / טוליפ אנטרטיינמנט

סיכום 2023 / ברבי, טיילור סוויפט וביונסה הלכו לקולנוע

הקולנוע - בעזרתן של ברבי, טיילור סוויפט וביונסה - הזכיר לנו ב־2023 שיש לו כוח שאין לשום מדיום אחר. על הדרך הוא גם יצג אופטימיות של עליונות נשית

זה אמנם נראה מנוגד למציאות העגומה שאנחנו שרויים בה בחודשים האחרונים, אך מעבר להר החושך של 7.10, שנת 2023 הייתה צבועה כמעט כולה בוורוד, לפני, בזמן ואחרי צאתו לאקרנים של הסרט ברבי, לאחר למעלה משנה של בילד־אפ. נדמה שכל גוף תקשורת, מהגדולים לקטנים, מעיתוני כלכלה ועד אתרים שמתמקדים בעיצוב פנים – דיווחו על משהו שקשור לבובה צרת המותניים.

כ־100 שיתופי פעולה מסחריים (רשמיים) נעשו כחלק מהמהלך השיווקי הזה, שעוד ילמדו עליו בבתי הספר לכלכלה ופרסום. גם אצלנו, בקניון אילון לדוגמה, חלונות הראווה של הקומה הראשונה נצבעו ורוד. מתחם ייעודי לצילום בתפאורת קרטון א־לה ״ברבי וורלד״ הוקם להשלמת החוויה וצביעת המסכים בוורוד פוקסיה בוהק.

מרגו רובי וריאן גוזלינג

מרגו רובי וריאן גוסלינג

באתרי החדשות דווח על כך שהפקת הסרט סיימה את כל הפיגמנט הורוד בארצות הברית, והרחובות כולם התחלקו לשניים: אנשים רגילים, ואלו הלבושים ורוד. הסוג האחרון העיד על הצלחתו המוחלטת של המהלך הצרכני־אמנותי־קולנועי של השנה. 

אבל צריך לזכור שבסוף ברבי היא, ובכן, בובת צעצוע. החברה המייצרת אותה, מטאל, מחזיקה בארנסל בובות וצעצועים נוספים, חלקם אף זוכים להצלחה מסחרית גדולה יותר בדו״חות השנתיים. אך ברבי היא אייקון, סמל תרבותי שלא יורד בחשיבותו מדמויותיהן של המונה ליזה, דיאנה, או של ונוס העולה מן הים.

ברבי היא סמל נשי, שבדומה לישו גם הוא מגיע במגוון צורות וצבעים המאפשרים הזדהות בכמה שיותר מרחבים בעולם – באמצעות כסף, כמובן. אם ישו הוא סמל הדת הנוצרית, ברבי היא סמל הדת הקפיטליסטית. ואם את ישו מהללים בכנסיה, את ברבי, כך הסתבר השנה, מהללים בבתי הקולנוע. 

ברבי הוא סרט המוקדש כולו למוצר מדף עשוי פלסטיק המיוצר במפעל. תקראו את המשפט הזה פעם נוספת, ותפנימו את אחת התופעות התרבותיות של שנת 2023. 

רעידת אדמה. ליטרלי

היו אלו שנתיים נפלאות עבור טיילור סוויפט, מי שנדמית לעתים לברבי בגודל אנושי. באוקטובר אשתקד הוציאה סוויפט את אלבום האולפן העשירי שלה, Midnights. כעבור פחות מיממה הוא הפך לאלבום המושמע ביותר בספוטיפיי ביום הוצאתו וכך גם הסינגל המוביל Anti-Hero.

שבוע לאחר צאתו, הודיע מגזין בילבורד שסוויפט הפכה לאמן.ית הראשון.ה בהיסטוריה שאכלס.ה את כל העשירייה הראשונה במצעד השבועי בארצות הברית. בפברואר השנה, פרסם מגזין פורבס שסוויפט מדורגת במקום התשיעי ברשימת ״אנשי הבידור המרוויחים ביותר״ לשנת 2022 עם הכנסות של כ־92 מיליון דולר. עובדה זו זיכתה אותה גם בתואר האישה המרוויחה ביותר באותה רשימה. 

אך רעידת האדמה האמיתית (ליטרלי) הייתה זו שהעידה על הקפי ההערצה לה: היה זה סוף שבוע של אמצע יולי שבו רשת ה־BBC דיווחה על כך שהקהל שפקד את הופעתה של סוויפט בסיאטל – 144 אלף איש במספר – הביא לתזוזות סיסמיות שהשתוו לרעידת אדמה בעוצמה 2.3 בסולם ריכטר.

סוויפט היא תופעת טבע. וכמו תופעות טבע רבות, גם סיבוב ההופעות הנוכחי שלה זכה לתיעוד קולנועי. Taylor Swift: The Eras Tour לא כולל קריינות של דיוויד אטנבורו, או קריינות בכלל. זהו סרט המציג את סיבוב ההופעות האחרון שלה, שבו היא דוחסת 17 שנות קריירה במופע ספקטקל עתיר כל סופרלטיב אפשרי.

הגרסה הקולנועית של המופע כוללת שוטים רחבים רבים, כאלו המבקשים להדגיש את הגודל ולהעצים את אפקט הוואו. עבור הסוויפטיז – שמם של מעריצי טיילור סוויפט מושבעים – זו הזדמנות ליהנות בנינוחות ממופע שככל הנראה ראו ממרחק ובצפיפות רבים יותר. עבור מי שסוויפט אינה מככבת בעשרת המקומות הראשונים ברשימת השירים המושמעים ביותר של השנה, זו הזדמנות להכיר תופעה מוזיקלית שצליליה הצליחו להניע אפילו את כדור הארץ. כך או כך, גם סרט זה הוא חלק ממערך מכירה משומן – 92 מיליון דולר אמרנו – שבו גורפים רווחים מהשמעות, מרצ׳נדייז, כרטיסים להופעות ועכשיו גם מהסכמים עם חברת הפקות ליצירת שובר קופות קולנועי.

כל מה שלימדו אותנו על סרטי קאלט

אך בשוק, כמו בשוק, ישנה גם תחרות. וכמו סוויפט, גם ביונסה הוציאה השנה סרט המתעד את הטור האחרון שלה, The Renaissance Tour. מדובר במוצר מתחרה, של מותג מתחרה, הפונה לאותו פלח שוק: צעירים שפוקדים הופעות חיות, שמחיר הכרטיס אליהן גבוה להחריד. כתוצאה מכך, אמצעי ההפצה מתחרים גם הם על המסך הגדול. 

ההקרנות בקולנועים בארץ מתקיימות בעיקר בסופי השבוע, ולאור המלחמה, הן נבחנות משבוע לשבוע. נדמה שזה רק מעלה את ההייפ, שכן הכרטיסים אוזלים במהרה והאולמות מלאים בצופות וצופים מלאי התרגשות, עם מילות כל השירים בפיהם ועם מצלמות הטלפון מוכנות בהכנס.

ההקרנות של Renaissance: A Film by Beyoncé הן כל מה שלימדו אותנו על הקרנות של סרטי קאלט, שאליהן מגיעים בתלבושות מזוהות, שרים את השירים בקולי קולות ורוקדים במעברים או בצידי האולם. לא רחוק היום שבו הסרט הזה יזכה גם להקרנות פעילות עוד יותר, כאלו שכוללות מופעי דראג, ווגינג וליפסינק על במה.

לעומת ברבי והתיעוד הקולנועי של הטור של סוויפט, הסרט ״מאת״ ביונסה מתמקד לא במוצר, אלא במותג עצמו: ביונסה. הוא כולל קטעי מעבר שבהם רואים את הזמרת בחזרות לקראת ההופעה, לעיתים אוכלת, לעיתים מפגינה ידע רב יותר בתאורה מהתאורן שלה. היא דנה בו באמהות, מסבירה את משנתה על חשיבותה של עבודה קשה, ובין לבין מובאת מבצעת את מיטב שירי האלבום האחרון באין־ספור תלבושות מתפקעות פאייטים. זהו סרט קלואז־אפ, עתיר בשימוש בתקריבים – באנשים שלוקחים חלק במופע, במשפחתה ומעל הכל בה עצמה. גם השם מצהיר על מגע אישי, וניכר שאכן הייתה לביונסה השפעה רבה עליו ועל תדמיתה כפי שמובאת בו.

כל זה מעלה תהיות: כיצד בעידן שבו כל דבר קורה במסך הקטן, המהלכים השיווקיים האלו מתקיימים דווקא על מסך הקולנוע הגדול? האם הקולנוע עדיין מחזיק בכוחו לשנות סדר יום ולאשרר תופעות? האם ה״תיעוד״ הקולנועי מקנה למתועד יתר חשיבות משלל סרטי התעודה הטלוויזיוניים?

birds

התשובות עוד לא בידינו, אך זו לא תהיה הפרזה להצהיר שהשנה, שנת 2023, הקולנוע הזכיר שיש לו כוח שאין לשום מדיום אחר. החוויה הקולנועית היא שלמה וגדולה יותר מעצם טיבה, טוטאלית כמעט, עוטפת את הפוקדים אותה ומפתה אותם להתמסרות תודעתית היפנוטית בתוך כורסא מרופדת.

בצפייה בקולנוע אין תחנה לרדת בה (לעצור, או לזפזפ); אין מי שיוריד את המים לפתע בתא הסמוך או יתוש מזמזם מעל המיטה: הקולנוע הוא מרחב צפייה אוטונומי שבו הקהל מושבת מכל מלאכתו, הסאונד נקי והקשב בשיאו; המסך גדול יותר מכולם וכך גם מה שמוקרן עליו – תנאים אידיאליים, אפילו נדירים, להקרנה של סרטים, שהם בסופו של יום פרסומות לכל דבר ועניין.

שיאים נרשמו גם בצד המסחרי, שאי אפשר להתעלם ממנו. ברבי, טיילור סוויפט וביונסה, הן נציגות של מגה מותגים ודמויותיהן (בשר ודם או פלסטיק) מניעות את כולנו לצרוך ולקנות, להשתתף ולהיות חלק. הקולנוע משעתק את מאפיין ההתקהלות שבהופעות החיות, ומסווה את הממד הפרסומי במעטה של מבע אמנותי ונרטיב מעצים. ובעוד ששלושת הסרטים הללו נבראו סביב דמויות נשים ועוסקים בנשים מצליחות (ובברבי!) – הם עוסקים בו זמנית, באופן ישיר ועקיף, גם בדיכוי הפטריארכלי, שלא נגוז מהעולם, גם כשטיילור סוויפט זוכה בתואר אדם השנה של טיים מגזין.

הסרטים האלו מזמינים את הקהל לספוג רגעים שבהם העולם נראה מתוקן, רגעים של עליונות נשית ושיח ביקורתי על הפטריארכיה. אך אלו דברים שלצערנו מתקיימים יותר על המסך מבמציאות. ועם זאת, אפשר אולי לראות בנשיות המצליחה הזו סמן אופטימי של התקופה, שיש בה כל כך מעט סיבות לשמוח.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden