כל מה שחשוב ויפה
רבקה הלל לביאן, התמונות שאבדו פעמיים
רבקה הלל לביאן, התמונות שאבדו פעמיים

רבקה הלל לביאן // התמונות שאבדו פעמיים

את התמונות מהטיול הארוך שלה במזרח הרחוק איבדה רבקה הלל לביאן פעמיים, אבל באורח פלא הן מוצגות עכשיו בתערוכת יחיד בבית האמנים ובאמצעותן היא שואלת שאלות על מהות וייעוד הצילום, על ארכיונים ועל זיכרונות

בחודש מרץ 1985 התחתנו, ובחודש יוני יצאנו לטיול ארוך במזרח הרחוק. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלנו לחו״ל. הכל היה מרתק ולא הפסקתי לצלם. השתמשתי בסרטי צילום, ולאורך כל הטיול שמרתי אותם בתיק צד שנשאתי עליי במטרה לפתח את התמונות כשנגיע לארץ.

טיילנו בתאילנד, בנפאל, בבורמה, בטייוואן, בהונג־קונג ולבסוף הגענו ליפן, היעד האחרון בטיול לפני שובנו לארץ. באחד הימים בטוקיו קניתי מצלמה חדשה. בצהריים התיישבנו עם חברים בפיצרייה, וכשסיימנו לאכול גיליתי שהתיק שלי, שהיה מונח לידי על הרצפה, נעלם. היו בו שתי המצלמות וסרטי הצילום מכל הטיול. לא האמנתי שאיבדתי את כל התמונות.

הזמנים היו שונים, לא היו טלפונים חכמים ולא שלחנו תמונות, הכל אבד. באמת. דיווחנו למשטרה ולשגרירות וכעבור שבועיים טסנו חזרה לארץ. בלי אף תמונה מטיול ארוך ומשמעותי. אחרי כחודשיים הגיע אלינו מכתב ממשרד החוץ, שבישר שמחכה לנו בירושלים חבילה מיפן. הלא ייאמן קרה: קיבלנו את התיק עם המצלמות וכל סרטי הצילום. פיתחתי את התמונות וההתרגשות הייתה גדולה. אבל – זה לא היה סוף הסיפור.

חורף 1991‏-1992 היה הגשום ביותר ב־90 שנות מדידה בארץ. אוקטובר 1991 החל עם כניסתה של מערכת משקעים רגילה עם גשמים מקומיים ולאחר מכן הגשם פסק. בסוף חודש נובמבר באותה שנה פקדה את ישראל מערכת משקעים קשה שגרמה להצפות רבות ואחריה הגיעו מערכות משקעים רבות ויוצאות דופן בזו אחר זו.

התגוררנו אז, זוג צעיר עם שתי בנות פעוטות, בבית קטן עם גינה גדולה ברחוב קהילת לודז׳ 56 בשכונת הדר יוסף בתל אביב. ביום שלישי, 31 בדצמבר 1991, חזרתי בשעת צהריים מעבודתי ואספתי את הבנות מהגנים. ברגע שנכנסנו לשביל הגישה לבית שמתי לב שהגינה מוצפת ונראה שהמים עומדים להציף את הבית. לקחתי את הבנות לבית הוריי שהתגוררו בקרבת מקום וחזרתי 20 דקות לאחר מכן. הבית כבר היה מוצף. המים הגיעו לגובה מטר לפחות, המחשב צף, המקרר צף, המים הגיעו עם אדמה מהגינה.

השידה בסלון, שבה היו כל התמונות והתשלילים (נגטיבים) מהטיול במזרח הרחוק, הוצפה במים. לא האמנתי למראה עיניי. אי אפשר היה להציל דבר, לא את התמונות ולא את התשלילים. הכל שקע בתוך עיסה בוצית. בסופו של דבר, התייחסנו לשיטפון הזה כעוד חוויה בחיים, הזמנו חברת ניקיון והביטוח שילם על מה שאבד. פרט לתמונות: התמונות אבדו בפעם השנייה, והפעם איש לא יוכל להשיבן.

ברגע שנכנסנו לשביל הגישה לבית שמתי לב שהגינה מוצפת ונראה שהמים עומדים להציף את הבית. לקחתי את הבנות לבית הוריי שהתגוררו בקרבת מקום וחזרתי 20 דקות לאחר מכן. הבית כבר היה מוצף. המים הגיעו לגובה מטר לפחות, המחשב צף, המקרר צף, המים הגיעו עם אדמה מהגינה

בתחילת חודש נובמבר בשנת 2022 סיפרתי לנורית ירדן את הסיפור על התמונות שאבדו פעמיים. היא אמרה שזה סיפור שחייב להיות מסופר. תוך כדי עבודה על הפרויקט הזה, בחודש מרץ 2023, השתתפתי בסדנה של האמנית והצלמת מיכל בראור, שעובדת עם ארכיונים. מיכל שלחה אותנו לצלם בארכיונים קיימים, שלנו או של אחרים. המשימה הייתה להשתמש באופן אחר בארכיון.

אבי נפטר בחודש פברואר 2021. בין שאר עיסוקיו הוא היה גם צלם חובב. הוא צילם לאורך שנים, סרטי 8 מ״מ, וידיאו, סטילס ושקופיות. בשנים האחרונות לחייו סרק את מרבית החומרים לקבצים דיגיטליים. כשנפטר, הודעתי לאחיותיי שאני אטפל בארכיון שלו ורק חיכיתי לצלול לתוכו, אבל לא מצאתי לכך זמן. התרגיל היווה זרז מצוין להתחיל בעבודה. החלטתי לצלם את הארכיון כפי שאבא השאיר אותו בבית אימי, כקונטיינר, במטרה להתחיל להעביר אותו אליי.

ביום שבת 1 באפריל 2023 הלכתי לאימי, ובעודי מצלמת את המדפים העמוסים שקופיות, גיליתי קופסת שקופיות שעליה כתוב: ״רבקה ולוי נסיעה למזרח הרחוק״. נדהמתי. לא הבנתי מה עושות תמונות שלנו מהמזרח הרחוק אצל אבא שלי, מה פתאום שקופיות? לא זכרתי שצילמתי שקופיות. איך הגיעו לשם התמונות? בעיקר תהיתי איך לא ידעתי על קיומן בשלושת העשורים שעברו. הייתי בטוחה שאין זכר לתמונות.

אבא לא יכול היה לענות לי, אבל חשבתי על כך שזו לא יכולה להיות מקריות – שבדיוק כשאני עובדת על הסיפור הזה עם נורית, אני נשלחת פתאום על ידי מיכל לארכיון ומוצאת בו תמונות שאבדו פעמיים, לפני למעלה מ־30 שנה.

birds

חלף שבוע עד שהעזתי לפתוח את הקופסה, שבה היו כ־150 שקופיות מבורמה, מטייוואן, מתאילנד ומיפן, תמונות שזכרתי בבירור שצילמתי וגם מתי צולמו ובאיזה הקשר. אבל מרבית הצילומים הושחתו מסימני מים. ההשערה שלי היא שבשיטפון אספתי כל מה שיכולתי והעברתי אל אבא. היה יופי בהשחתה הזו. ממנה נוצר משהו אחר, חדש, מעניין, יצירה בפני עצמה.

הבנתי שאני שואלת כאן שאלה על שימור. כי כרגע, מעניין אותי פחות מה קרה אז בבורמה. מעניין אותי יותר הצילום כאובייקט. תהיתי – למה בכלל אני מצלמת? הגעתי למסקנה שמה שמניע את רובנו לצלם, מעבר לתיעוד של אותו הרגע, היא ההנחה שנשתף אחרים באותם רגעים. פעם זה היה בעיקר למעגל קרוב של משפחה או חברים והיום התרחב לאפשרויות רבות של מדיה חברתית. אנחנו רוצים שהתמונות שלנו יספרו סיפור, שיהדהדו עם אחרים.

אחרי הסיפור שחוויתי חשבתי על הצילום גם כאובייקט שברירי, כזה שמתפוגג, שנגנב, שנשטף. ומה קורה אז לרצון לשתף בסיפור, להדהד אותו עם אחרים? עולות מתוך זה גם שאלות כמו מהו ארכיון? איך שומרים עליו? האם אפשרי לשמור עליו? אם בכלל יש על מה לשמור? ועד מתי הוא יישמר?

רבקה הלל לביאן | התמונות שאבדו פעמיים
אוצרת: נורית ירדן
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 6.1


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

צילומי הצבה: מ״ל

צילומי הצבה: מ״ל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden