סיכום 2023 / איך לחזור להאמין באמנות?

בחדר אדום ברויאל אקדמי בלונדון, ניצבת ערימת עצמות בקר על הרצפה. החלל ברובו חשוך, על ערימת העצמות מוקרנת אלומת אור מהתקרה. מאחוריה, על מסך ענק, דמותה של מרינה אברמוביץ׳, לבושה בחלוק לבן. משניה צדיה, על מסכים קטנים, הוריה של האמנית. כל אלה מרכיבים את Balkan Baroque, יצירתה של אברמוביץ׳ שהוצגה בביאנלה לאמנות בוונציה בשנת 1997, וזיכתה אותה באריה הזהב – הפרס לאמנית המצטיינת של הביאנלה.

אברמוביץ׳ החלה לעבוד על היצירה הזו כבר ב־1992, לאחר שפרצה מלחמת בוסניה. לדבריה, בניגוד לאמנים רבים מיוגוסלביה לשעבר, כשפרצה המלחמה היא לא הצליחה ליצור. רק לאחר זמן מה היא חזרה לסרביה, ראיינה את הוריה וכן אדם מקומי שעסק לפרנסתו בתפיסת חולדות. התוצאה הייתה העבודה ״בלקן ברוק״.

במרתף חשוך ישבה אברמוביץ׳ בשמלה לבנה על ערמת העצמות המדממות, כשהיא מקרצפת אותן אחת אחת, תוך שהיא שרה שירי עם מילדותה. בסרטון שהוקרן מאחוריה, היא נראית כשהיא לבושה בחלוק לבן, מספרת לצופים על השיטה הבלקנית לתפיסת חולדות. בתום הסיפור (שמגולל התעללות מבעיתה בחולדות), מורידה האמנית מגופה את החלוק הלבן ומשקפי הקריאה. בשמלה שחורה ומצנפת אדומה (התייחסות למטפחת הקומוניסטית) היא מקפצת לצלילי שיר עם.

קרצוף העצמות הסיזיפי הוא פעולה סימבולית שמייצגת את חוסר האפשרות לנקות ידיים מגואלות בדם המלחמה. הניסיון החוזר ונשנה של האמנית לנקות עצם־עצם בתשומת לב, הוא מכמיר לב. ״תמיד יש מלחמה איפשהו על הכוכב הזה״ היא כותבת בממואר שלה, ״רציתי ליצור דימוי עולמי שייצג מלחמה בכל מקום״.

כשיצרה את העבודה, אברמוביץ׳ נבחרה לייצג את סרביה מולדתה בביאנלה, אולם כשנתגלה תוכן העבודה שבכוונתה להציג, בוטלה השתתפותה כנציגה רשמית. בהמשך הוזמנה לייצג את מונטנגרו השכנה, שהתנערה ממנה גם כן מאותה סיבה. באופן די מושלם, היא הוזמנה לבסוף להציג את עבודתה בתערוכה המרכזית הבינלאומית, כשהיא לא מייצגת אף מדינה.

בימים אלו מוצגת העבודה ״בלקן ברוק״ כחלק מהרטרוספקטיבה של האמנית ברויאל אקדמי בלונדון, אולם בניגוד לעבודות פרפורמנס אחרות בתערוכה, שרבות מהן שוחזרו על ידי מבצעים שונים, היא מוצגת באופן חלקי; העצמות היבשות מוצגות לצד צילומים מהפרפורמנס המקורי, ועבודת הווידאו מוצגת בשלמותה.

חיים על הר געש

אנחנו חיות וחיים בתוך אזור מלחמה רדום, כמו הר געש שמתפרץ כל כמה זמן. אלא שחיים ממושכים לצד הר געש הופכים לנורמליים, ואז מפתחים תרגולות: כשיש התראות – מתכוננות להתפנות לאזור מוגן, עד שאחת לכמה שנים מגיעה התפרצות חריגה, אירוע טרגי, שלא ניתן לחזור ממנו חזרה. נהרות לבה זורמים ולוכדים כל יצור חי. עשן מיתמר. אי אפשר לראות או לנשום. הכול נסים על חייהם.

ב־7.10, בתוך סערת הרגשות הכללית, הרגשתי גם ריקנות גדולה, הקשורה ליחסיי עם האמנות, שתופסת מקום מרכזי בחיי. חשבתי לעצמי שאמנות לא משנה יותר. ששום דבר לא משנה יותר. איך אמנות יכולה להתעלות על מציאות כזו? איזו יצירה, שנוצרה כתגובה למלחמה, לחוויית פליטות, הגירה או אלימות, יכולה להציג רעיונות או תחושות שיהיו מספיק חזקים אל מול הזוועה? שיוכלו להעניק נחמה, חמלה או אוויר לנשימה?

באופן הכי לא־קלישאתי שיש, היא החזירה לי את האמונה באמנות. ביכולת של דימוי, אוביקט, רעיון אפילו, להדהד את הדברים הכמוסים, הכואבים או הרגישים שבנפשנו

אחרי כמה ימים נזכרתי ביצירה ״בלקן ברוק״ של אברמוביץ׳. לא ראיתי את העבודה ואני גם לא זוכרת מתי קראתי עליה לראשונה, היא פשוט נשלפה מאיזו מגירה אחורית בראש שלי. ובאופן הכי לא־קלישאתי שיש, היא החזירה לי את האמונה באמנות. ביכולת של דימוי, אוביקט, רעיון אפילו, להדהד את הדברים הכמוסים, הכואבים או הרגישים שבנפשנו.

העבודה של אברמוביץ׳ נוצרה מתוך כאב, ביקשה להתייחס לקורבנות הרבים שגבו המלחמות בין עמי יוגוסלביה ואזור הבלקן המשוסע. יש בה כנות מכאיבה של אבל, היא מעמתת את הצופה עם מחיר המלחמה. ואז, כשהגעתי ללונדון וראיתי אותה בתערוכה ברויאל אקדמי, משהו מכוחה נחלש. גיליתי, שהעבודה העניקה לי יותר נחמה בהכירי אותה כרעיון מופשט מאשר במפגש איתה, ולא רק בגלל שהיא מוצגת באופן חלקי.

אופן ההצגה מעלה שאלות לגבי תיעוד עבודות פרפורמנס: האם התיעוד לכשעצמו מספק, האם הוא מעביר את אותן האיכויות שנוצקו בפרפורמנס בזמן אמת. אין ספק שההצגה באופן הזה מורידה מכוחה של העבודה. אבל החלק המהותי יותר בעיניי, לפחות לדיון הזה, הוא נקודת המפגש בין היצירה לבין חלל של הרויאל אקדמי. זו למעשה, אותה נקודת מפגש גם בין העבודה המדממת, תרתי משמע, לבין הקובייה הלבנה בביאנלה של 1997. אותה נקודת מפגש תמידית בין אמנות לקפיטליזם.

רבות נאמר ונכתב על הקשר ההדוק והבלתי נמנע הזה. אמנות לא יכולה להתקיים בלי מימון. אבל משהו במפגש הזה, ואולי בעיתוי הזה, צרם לי. כמו שני חלקים בפאזל שכמעט־מתאימים, אבל בכל זאת לא משלימים זה את זה.

האמנית היטו שטיירל כתבה, שאם נתבונן במה שאמנות עושה, נבחין בתהליכים האדירים שהיא מחוללת: ג׳נטריפיקציה, מפגעים אקלימיים, דורסנות כלכלית. אז הנה דוגמה לכך. כאשר עבודה כמו Balkan Baroque מוצגת בביאנלה בוונציה, או ברויאל אקדמי כעבור כמעט שלושה עשורים, השילוב בין השניים לא מתיישב לחלוטין.

אולי זה קשור לכך שהדלת האחרונה בתערוכה מובילה לחנות מרצ׳נדייז, שמוקדשת כולה לאברמוביץ׳ – מכיסוי לכרית, ספרים, ספלים, כוסות שמדריכות אותך לשתות באיטיות מדיטטיבית־פרפורמטיבית, קלפי טארוט פרפורמטיביים, סלע קטן שהאמנית ציירה עליו בשווי אלפיים פאונד. זו היציאה מהתערוכה, אין ברירה אלא לעבור שם.

מצד אחד, חשוב להתעכב על העובדה שאברמוביץ׳ היא האמנית הראשונה שזוכה להציג רטרוספקטיבה על פני כל גלריות הרויאל אקדמי, בכל 255 שנות קיומו של המוסד. עם זאת, יש להודות שבשנתיים האחרונות, פוסט קורונה, 2022 ו־2023, הגיעו מים עד נפש. שטף תערוכות הבלוקבסטרים מחבלות בחוויה וביצירות עצמן; תנו לנו לראות אמנות בלי להוציא את הארנק.

תחושת הריקנות בקשר לאמנות לא עזבה אותי לחלוטין, כמו הים היא נסוגה ואז חוזרת. חלק משמעותי ממנה, הבנתי, נובע מכך שרעיונות, אוביקטים ויצירות אמנות נהדרות קשורות קשר הדוק לתעשייה שבראש מעייניה עומד כסף. איך אמנות יכולה למשוך אותנו מהחשיכה אם היא מחייבת אותנו לשלם בכניסה, להשתייך למעמד או להחזיק בידע כזה או אחר? זהו חסם גדול מדי, ובזמנים כאלה גורם לי לחשוב שאמנות היא פריבילגיה, בעוד שלמעשה היא גלגל הצלה.

איך לחזור להאמין באמנות? זו שאלה שקשה להשיב עליה, אך התשובה צריכה להיות כזו שלא תלויה בהבט כלכלי. אמנות עכשווית קוראת לחופש, היא נושאת את דגל הליברליזם, ההכלה והקבלה, אבל בפועל היא מקבלת לחיקה ומכניסה למעגליה רק את בעלי הממון. היא שבויה בפוליטיקת־הזהויות שמעלה על נס אמנים ״גאונים״ מתוקף דימוי אופנתי של כאב, של אחרות, של צבע עור או מיקום בספקטרום המגדרי.

בישראל אמנות נמצאת במקום האחרון. דרושה תעוזה, עזות מצח אפילו, להאמין באמנות, ביכולות שלה, במקום שמקדש את המלחמה. כבר מלכתחילה זו אמונה פנטסטית. לכן זו אמונה שצריכה להיות מבוססת לא על חומר ולא על מקום. זו אמונה שצריכה להתבסס על רוחב לב, על קשב, על החושים, על הרגש

המלחמה הנוכחית הציפה גל חרמות עולמי, תרבות הביטול הרימה ראש ונשמעת (ונכתבת) ביקורת ארסית מצד אמנים בינלאומיים ושלל גופים, כלפי אמנים, כותבים או מוזיאונים שנקטו עמדה לכאן או לכאן. בגילויי דעת והתגייסויות פוליטיות לוהטות עולם האמנות חושף את ערוותו – אלים, סותם פיות, מקדם היררכיות אתניות צדקניות ולא ענייניות. למי מותר, למי אסור. זו טקטיקה שמשרתת גם את מקבלי ההחלטות מעבר להרי החושך, שהם אלו שבסוף מרוויחים מהמלחמה.

איך לחזור להאמין באמנות זו שאלה שקשה להשיב עליה, מכיוון שבישראל אמנות נמצאת במקום האחרון. דרושה תעוזה, עזות מצח אפילו, להאמין באמנות, ביכולות שלה, במקום שמקדש את המלחמה. כבר מלכתחילה זו אמונה פנטסטית. לכן זו אמונה שצריכה להיות מבוססת לא על חומר ולא על מקום. זו אמונה שצריכה להתבסס על רוחב לב, על קשב, על החושים, על הרגש. על המפגש שאינו תלוי בדבר, לא במרחב המוזיאלי או הגלריסטי. זו אמונה שמבוססת על תקשורת בין בני אדם. רק תקשורת ושיח יוכלו לקיים קהילת אמנות שכל הקולות בה נשמעים. כזו שמפרה, שלא מבטלת או מחרימה.

איך לחזור להאמין באמנות זו שאלה שקשה להשיב עליה, כי לאמנות יש את היכולת לדבר בלי מילים. שבועיים לפני פרוץ המלחמה ביקרתי בתערוכה של שירז גרינבאום ״עכשיו כשיש אור, תצלמי״. גרינבאום הצליחה בעדינות מלנכולית, להעביר את הטראומה המשפחתית שלה, את הכאב הגדול. לא משנה כמה אנסה לגולל במילים את מה שהרגשתי בזמן שהבטתי בצילומים של גרינבאום, תמיד יישאר איזה סדק קטן, פער, בין הפנים לחוץ.

קרן גולדברג כתבה במגזין קומפוסט לפני כמה שנים, ש״מילים לעולם לא יצליחו לאחוז באמנות, היא מעבר להן״. לכן השאלה ״איך לחזור להאמין באמנות״ זו שאלה קשה. כי התשובה שלה צריכה לנבוע מבפנים, ממקום עמוק שאינו תלוי ברציונל. כמו תחושה של להגיע הביתה. לאמנות יש תפקיד כפול; היא מסיטה את מבטנו מהמציאות, מספקת מפלט. מנגד, היא גם מפנה את מבטנו חזרה אל המציאות, כשזו קשה מדי להביט בה. ולעיתים כל מה שיש לעשות הוא פשוט להביט.