הרוח תנצח תמיד, בכל מצב: מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי

01

על קיר הכניסה לתערוכה של מרינה אברמוביץ׳, שנפתחה בספטמבר ברויאל אקדמי בלונדון, מופיע המשפט The Spirit In Any Condition Does Not Burn. זו הפעם השנייה בתוך פחות מחודש שאני מוצא את עצמי עומד בכניסה לתערוכה מול משפט שמצליח לרגש אותי עד דמעות, עוד לפני שהתערוכה התחילה. אז זה היה דיוויד הוקני, עכשיו זו אברמוביץ׳.

ניסיתי לחשוב איך לתרגם את המשפט הזה לעברית. ״הרוח לא נשרפת בכל מצב״ נשמע קצת גוגל טרנסלייט. הרוח לא תתכלה בשום מצב? הרוח תמיד תשרוד? רוח האדם תנצח? ואם היה קשה להאמין להבטחה הזו בשבוע שעבר, איך אפשר לחשוב עליה אחרי ה־7.10.23?

02

נסעתי ללונדון לכמה ימים לראות אמנות. הייתי אמור לחזור בשבת בלילה. אותה שבת. אחרי שתי טיסות שהתבטלו אני מקווה שאצליח להגיע לפני הסופ״ש הקרוב.

ומתחילת השבוע אני חושב על הטקסט הזה: אם לכתוב אותו או לא. ואם לכתוב, מתי ואם לפרסם. האם יש בכלל טעם לפרסם רשמים מתערוכה בלונדון, כשהאימה משתוללת בבית ויש כל כך הרבה דברים דחופים וחשובים יותר לעשות. אבל אז תגובה אחת בפייסבוק על מה שכתבתי על הוקני – ״הכתבה הזאת והעבודות האלה הן מהדברים שמחזיקים אותי נפשית בימים הנוראים האלה״ – שכנעה אותי (תודה דור).

אלה באמת ימים נוראים, אבל מה אם לא אמנות טובה יכול לרומם את הנפש. אפילו לרגע.

״האמנית נוכחת״ (2010) בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי, לונדון. צילומים: Royal Academy of Arts, London / David Parry

״האמנית נוכחת״ (2010) בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי, לונדון. צילומים: Royal Academy of Arts, London / David Parry

״האמנית נוכחת״ (2010) בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי, לונדון. צילומים: Royal Academy of Arts, London / David Parry

03

ביקרתי פעמיים ברטרוספקטיבה של אברמוביץ׳, יום אחר יום. התערוכה, שמכסה חמישה עשורים של עשייה, הייתה אמורה להיפתח לפני שלוש שנים בספטמבר 2020, אבל אירוע טראגי כלל עולמי שיבש את התכניות: הקורונה. אחרי הכל, איך אפשר להציג עבודות גוף בזמן מגיפה?

היא נדחתה תחילה בשנה, ואז בעוד שנתיים. בינתיים גם שם התערוכה השתנה (במקור השם היה After Life, וכעת נשאר רק מרינה אברמוביץ׳), אבל הרעיון נשאר אותו דבר: הפעם הראשונה שהרויאל אקדמי מקדיש את כל שטחי הגלריה המרכזית שלו לאמנית אישה, ובמקרה הזה למלכה הבלתי מעורערת של הפרפורמנס הגופני, ומי שהצליחה להכניס את אמנות המיצג הכי קרוב למיינסטרים.

החדר הראשון מוקדש לתערוכה הכי מפורסמת שלה, האמנית נוכחת (The Artist is Present), שהוצגה ב־2010 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (ה־MOMA). לא פחות מ־750 אלף איש ביקרו בתערוכה, ומדי יום התייצבו בתורים אינסופיים אלפי מבקרים שקיוו להשתתף במיצג בעל אותו שם, לשבת על הכיסא מול האמנית, להתבונן אל תוך עיניה מבלי להוציא מילה, ולהיות נוכחים.

במשך שלושה חודשים ישבה אברמוביץ׳ על הכיסא לאורך כל שעות הפתיחה של התערוכה, ללא הפסקה. לא דיברה ולא קמה. ״מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כאב״, היא סיפרה ליערה קידר בראיון ל״סגנון״. ״אנשים מפחדים להביע את התחושות הפנימיות שלהם, אבל כשאת נכנסת לתוך הנפש שלהם פנימה, את רואה אנשים חיים כל כך הרבה ייסורים. אני מבינה את זה״.

״אנשים מפחדים להביע את התחושות הפנימיות שלהם, אבל כשאת נכנסת לתוך הנפש שלהם פנימה, את רואה אנשים חיים כל כך הרבה ייסורים. אני מבינה את זה״

וכעת, ברויאל אקדמי, בחלל הכניסה לתערוכה, על קיר אחד מוקרנים פניהם של עשרות מבקרים שהתיישבו והביטו מקרוב בפניה, ועל הקיר ממול עשרות הפרצופים שלה, כשהיא בוחנת את אלו שישבו מולה. ובאמצע החלל ספסל שמכריח את המבקרים ברויאל אקדמי לבחור צד: על מי להסתכל קודם.

אני בוחן את עשרות הפרצופים של אברמוביץ׳ שמסתכלים עלי. היא לא נראית מוטרדת. עייפה אולי, אבל כולה בתוך האירוע. בגלל הזווית של הצילום, הפנים שלה לא מופנים אל המצלמה אלא אל מי שישב מולה, ולכן היא לא באמת מסתכלת על המבקרים בתערוכה בלונדון. אני קולט שזה מטריד אותי שאני לא מצליח ״לתפוס״ את המבט שלה, ליצור קשר עין, ואני מחליט להסתובב ולהביט במבקרים.

מדי פעם יש איזה גליצ׳ והתמונה קופצת ומתחילה מחדש ואני תוהה האם זה לופ של כמה שניות? דקות? שעות? גם הם רציניים, אבל ״פעם ב״ מישהו מבליע חיוך. מזיל דמעה. מסיט את האישונים. אני תוהה איך זה היה לשבת מולה שם במוזיאון ומסתובב שוב להביט בה. אני מנסה לראות אם אני מצליח לזהות מתי מתחלף מי שיושב מולה לפי המבט שלה (אני לא מצליח). אני שם לב שהיא לבושה בשלושה צבעים שונים: כחול, אדום ולבן.

מאוחר יותר כשאקרא שוב את הריאיון בסגנון אבין שבכל חודש במהלך המיצג היא לבשה בגד אחר. ״רציתי שלושה צבעים, והייתה להם משמעות מאוד חשובה: בחודש הראשון לבשתי שמלה כחולה, צבע שמאוד מרגיע את המחשבות. בחודש השני, שהיה הכי קשה בגלל כאבי הגוף, רציתי ללבוש משהו שייתן לי כוח ולבשתי שמלה אדומה, ובחודש האחרון הגעתי למצב של שלווה חזקה ומוחלטת, ובחרתי בשמלה לבנה. היה בה משהו מנקה ומשחרר״.

״מנקה ומשחרר״. בדיוק מה שאני צריך עכשיו.

אימפונדרביליה, 1977/2023. מיצג חי, רוואנדה גנדר וקירם קורן מיטשל. צילום: Royal Academy of Arts, London / David Parry

אימפונדרביליה, 1977/2023. מיצג חי, אמה פישר ודורטה מלו. צילום: Royal Academy of Arts, London / David Parry

04

החדר הזה, התיעוד של המיצג במומה, הוא מעין פריוויו להמשך התערוכה, שבה דמותה של אברמוביץ׳ נשקפת מכל עבר, במיצגים שונים, בגילאים שונים, במקומות שונים בעולם. כך גם פוסטר התערוכה מציג 15 פרצופים שונים של אברמוביץ׳: צועקת, מוציאה לשון, מכסה את העיניים עם הידיים, וכן הלאה.

חלק מהביקורות על התערוכה התעכבו בדיוק על זה: על פולחן האישיות, על ההפיכה של אברמוביץ׳ למותג, על הנוכחות המופרזת שלה, שלא משאירה מקום למבקרים. ויש לי שני דברים להגיד על זה.

האחד הוא שאין מה לעשות: היא גם האמנית, וגם האמנות. אי אפשר להפריד בין השתיים, וגם לא צריך. האם היינו אומרים שיש יותר מדי ציורים של הוקני ברטרוספקטיבה של הוקני? שיש יותר מדי פסלים של לואיז בורז׳ואה בתערוכה של לואיז בורז׳ואה? לא נראה לי. יכול להיות שאפשר היה לסדר אחרת את העבודות, לתת דגשים אחרים, אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית ש״האמנית נוכחת״; שזו האמנית, ואלו העבודות.

הדבר השני הוא שהנוכחות שלה בכל חדר לא רק שלא הייתה יותר מדי, אלא שגם נתנה לי תחושה של חברה טובה ששומרת עלי, מלווה אותי ואומרת לי שמה שזה לא יהיה שאני מרגיש, זה בסדר. אני ממש לא יכול לחשוב על תערוכה שבה כל כך הייתי מודע לגוף שלי. לנוכחות שלי. לפיזיות שלי.

וזה בא לידי ביטוי כמובן בעבודה המפורסמת שלה משנת 1977, ״אימפונדרביליה״ (Imponderabilia), שבה היא ואוליי, בן זוגה דאז לחיים ולאמנות, עמדו במשך שלוש שעות עירומים לחלוטין בכניסה לגלריה בבולוניה, וכל מי שרצה להיכנס לתערוכה היה חייב לעבור ביניהם ולהתחכך בגופם. הפעם – ברוח התקופה, תקנות הבטיחות, כללי הפוליטיקלי־קורקט וההכרח להשאיר לכיסאות גלגלים מעבר חופשי – הותקן בצד המעבר הצר מעבר רחב יותר שבו אפשר היה לעבור, אם לא רצית לעבור בין גבר ואישה עירומים שמסתכלים אחד לשני בעיניים כאילו הם לבד בעולם.

הפעם זו גם לא הייתה מרינה (ואוליי), אלא שני אמנים צעירים שעברו הכשרה להציג את העבודה, ויכלו בכל רגע נתון להפסיק את מעבר הקהל, לסיים את המיצג ולהשאיר את המעבר ריק. קראתי שהפרפורמרים הצעירים מקבלים גישה למטפלים שיעזרו להם להתמודד עם העבודה, למרות שנדמה לי שמי שהכי השמיעו אנחת רווחה על המעבר הצידי הם השומרים, שלא צריכים לעבור בין גופים עירומים בכל פעם שהם צריכים לעבור מחלל לחלל (לא פחות מחמישה שומרים מקפידים עם עיני נץ שהמבקרים לא יצלמו את האמנים בעירום). 

הנוכחות שלה בכל חדר נתנה לי תחושה של חברה טובה ששומרת עלי, מלווה אותי ואומרת לי שמה שזה לא יהיה שאני מרגיש, זה בסדר. אני ממש לא יכול לחשוב על תערוכה שבה כל כך הייתי מודע לגוף שלי. לנוכחות שלי. לפיזיות שלי

05

בביקור הראשון שלי בתערוכה, כמו כולם, כשנכנסתי לאולם, קודם כל בחנתי את התגובות של שאר המבקרים עד שהיה לי האומץ לעבור בין שני הגופים העירומים. כולי מודע לכל תנועה, מנסה לא לגעת בשום איבר, לא לעשות תנועה לא נכונה, בידיעה שכל ניסיון כזה מועד לכישלון. 

צריך להחליט איך לעבור: פנים לגבר או לאישה (הרוב בוחרים עם הפנים לאישה), מה לעשות עם הידיים, עם התיק, איך להגיב כשאתה יודע שאתה נוגע באיברים האינטימיים של האמנים, כמה מהר אפשר לעשות את זה ולהמשיך הלאה. 

בפעם השנייה, ביום למחרת, כבר עברתי דרכם בשיא הטבעיות כאילו ככה זה תמיד במוזיאון. אבל אז חזרתי במעבר הצידי ומיקדתי את המבט במבקרים. מעניין היה לראות את המבקרים שמגיעים, ואז קולטים שהם חייבים לבחור צד. שהם לא יכולים פשוט לעבור ישר. מעניין היה לראות זוגות שנעצרים ומתייעצים מי יעבור קודם. מה עכשיו. איך לעבור מבלי לגלות יותר מדי עניין בפיזיות של האמנים.

ובשלב מסוים המבקרים הפכו למשהו יותר מעניין מהעבודה עצמה. ואז חשבתי שאולי זו העבודה? הנוכחות של המבקרים? שזה ההבדל בין המיצג המקורי לבין מה שמוצג עכשיו בחלל. במיוחד, כשלצד המעבר, ברחבי האולם, הוקרנו מיצגי עבר של אברמוביץ׳ ואוליי – החץ וקשת (היא מותחת את הקשת והוא מחזיק בחץ דרוך ומכוון אל גופה), הצעקות, המכות, הסכינים – והכל התערבב ביחד לנוכחות גופנית אחת. 

בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי בלונדון. צילומים: Royal Academy of Arts, London / David Parry

בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי בלונדון. צילומים: Royal Academy of Arts, London / David Parry

בתערוכה של מרינה אברמוביץ׳ ברויאל אקדמי בלונדון. צילומים: Royal Academy of Arts, London / David Parry

06

המשכתי להסתובב עוד ועוד בתערוכה – מביט בתיעוד של העבודה המפורסמת, שבה אברמוביץ׳ ואוליי הלכו משני קצוות החומה הסינית עד לנקודת המפגש, שהפכה בדיעבד לסיפור יחסים שסופו ידוע מראש.

נכנס לחלל שמשחזר את העבודה שיצרה אברמוביץ׳ לביאנלה בוונציה ב־1997 – יצירה מזעזעת במיוחד, שהגיבה על המלחמה הקשה בבלקן, שבה היא מילאה את האולם בעצמות פרה מגואלות בדם, מצחינות ושורצות רימות, מתוך כוונה להמחיש שאת המוות והרציחות לא ניתן להעלים ולקבור.

מנסה להתחבר אבל פחות מצליח לעבודות מהשנים האחרונות, לעיסוק באנרגיות קוסמיות שהיא מפיקה מקריסטלים, באמצעות חיבור הגוף לגביש הגולמי, בגופי תאורה, ברהיטים ואוביקטים בתצורות שונות שהמבקרים מוזמנים לגעת בהם ו״להשתמש״ בהם. 

ולא רוצה לעזוב, למרות שמחכות לי עוד הרבה תערוכות בלונדון. התערוכה מציפה אותי ואני רוצה עוד.

07

בתוך אחד השבועות הכי נוראים שעברה מדינת ישראל, כשבכל רגע הדמעות שוב מציפות את העיניים, והמוח לא מסוגל לקלוט את הטרגדיה הנוראית, אני חוזר למוטו של התערוכה, The Spirit In Any Condition Does Not Burn.

בא לי לשאול את מרינה מאיפה היא מוצאת את הכוחות האלו (בראש האופטימי שלי, אני שואל אותה את זה עוד שנתיים, כשתהיה לה תערוכה במוזיאון תל אביב). ושוב, כמו עם הוקני, אני מוצא את עצמי שואב אופטימיות מאמנית שראתה דבר או שניים בחייה: בת 77, ילידת סרביה, בתם של זוג פרטיזנים לוחמי חופש, שגדלה במשטר הטוטליטארי של טיטו ביוגוסלביה.

בסרט התיעודי ״גוף האמת״ שהוקרן בפסטיבל חיפה לפני שלוש שנים, אמרה אברמוביץ׳ ״מהוריי למדתי שהחיים הפרטיים והקטנים שלי לא חשובים. מה שחשוב זו המטרה הנעלה. עבורם זה היה הקומוניזם, עבורי זו האמנות״.

אני עדיין לא בטוח אם זה הזמן הנכון לפרסם את הטקסט הזה. אם יהיה בכלל זמן נכון. אבל אין לי ברירה כי אני מאמין בכוח של אמנות לרפא את הנפש, ואם יש משהו שאני צריך עכשיו זה בדיוק את זה.