כל מה שחשוב ויפה
ענת קינן, Monad. צילומים: מ״ל
ענת קינן, Monad. צילומים: מ״ל

ביקורת דרכונים // ענת קינן

האמנית ענת קינן סיימה את התואר השני בפיסול באוניברסיטת ייל, וכעת מחפשת את המשך דרכה האמנותית בברוקלין. ביקורת דרכונים: מדור חדש שבו יוצרות ויוצרים ישראלים מדברים - מחו״ל - על זהות, מקום ועתיד

זה לא סוד שרבים בוחרים לרדת מהארץ, או לפחות שולחים זרועות מגששות אל הניכר. אך מספרם של אלו, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא מסופק לציבור במלואו. מדיניות של הסתרה מעיני הציבור או לא, אפשר לראות בגמגום הסטטיסטי הזה שיקוף של הלך הרוח הכללי: בין מחיה בישראל למחיה מחוץ לה נפרשת קשת רחבה – ומתרחבת – של תהיות, מחשבות, ניסיונות, נסיעות, התנסויות ופעולות של ממש.

יש מי שבוחרת לעשות תואר ראשון או שני בחו״ל; אלו שכל שנה טסים לקחת חלק ביריד ספרים יוקרתי אירופאי; מי שמלמד סמסטר או שניים באקדמיה נחשקת; או פשוט אלו שחיים כאן אבל מביטים לשם, תמיד עם יד על הדופק וערגה למחוזות אחרים. שלל המחאות, המבצעים הצבאיים, המלחמות או סתם הרעת התנאים במדינה שבה ההשקעה בתרבות, יצירה או עיצוב נמצאת בתחתית סדר היום – צובעים את הפלירט התמידי עם הכפר הגלובלי בצבעים אקוטיים ומדגישים עד כמה מדינתנו קטנטונת.

ענת קינן. צילום: נטלי איביס

ענת קינן. צילום: נטלי איביס

ענת קינן היא פסלת ישראלית המתגוררת כיום בברוקלין. גם עליה, כמו על רבים ממי ששוהה בחו״ל בימים אלו, עוברים ימים לא פשוטים: ״אני אנסה לכתוב בשטף, מהמקום והתחושות שבהם אני נמצאת כרגע, בחופשיות ועם פחות מסננים. בגלל המצב שכולנו נמצאים בו – הכל משתנה כל הזמן. ואולי אני, כאמנית, כיוצרת, כאדם על אדמה זרה – ותחת חוסר הוודאות והכאב העמוק מהמאורעות האחרונים – נמצאת ברגע בזמן שבו המטרות שלי, הסיבות שבגללן הגעתי לכאן מלכתחילה והבחירות שאני עושה – משנות את צורתן ללא הרף ובקצב יומיומי״.

אני יוצרת אינסטליישנים ארכיטקטוניים גדולי ממדים שחוקרים את היחס שבין פיסול ותנועה של גוף אנושי בחלל נתון. בארץ, הרגשתי שהאפשרויות שלי לגדול מעטות מדי. היו לי מחשבות על פיסול במרחב הציבורי שחוקר ומתייחס למקום, אבל הרגשתי שנדירות הבמות להזדמנויות כאלו, ולא יכולתי לשחרר את הקשר המקומי ההדוק בין פיסול ציבורי לאנדרטה

קינן היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. בין התואר הראשון לשני היא הציגה במגוון תערוכות ברחבי הארץ שעליהן עבדה מהסטודיו בסדנאות האמנים טדי בירושלים. בקיץ 2021 בחרה לעזוב את הארץ לטובת תואר שני בבית ספר לאמנות של אוניברסיטת ייל, במחלקה לפיסול. לימודיה היו אמורים להתחיל עוד בקיץ 2020, אך משבר הקורונה אילץ אותה לדחות את המעבר לקיץ שלאחר מכן.

למה דווקא ארצות הברית?

״בכל המחקר סביב איפה ולמה לעשות תואר שני הייתה לי משיכה מובהקת לארצות הברית, לאמנים שפעלו ופועלים כאן, להיטמע בהיסטוריה של פיסול שחושב חלל וסביבה – משהו שהרגשתי שמתחולל כאן בווליום גבוה. יכולתי לזהות שהאופן שבו התחנכתי, האמנות שעליה התבוננתי לאורך השנים ומפעילה לי את החושים, נמצאת על שרשרת ארוכה של אמנים שהגיע לארצות הברית ויצרו בשלב כזה או אחר כאן ובייחס לכאן.

״הרגשתי שמעבר יטעין אותי באמביציה ליצור משהו שאולי בארץ פחות מתאפשר, לפחות לי. אני אמנית רב מדיומלית שיוצרת אינסטליישנים ארכיטקטוניים גדולי ממדים שחוקרים את היחס שבין פיסול ותנועה של גוף אנושי בחלל נתון. בארץ, הרגשתי שהאפשרויות שלי לגדול מעטות מדי. היו לי מחשבות על פיסול במרחב הציבורי שחוקר ומתייחס למקום, אבל הרגשתי שנדירות הבמות להזדמנויות כאלו, ולא יכולתי לשחרר את הקשר המקומי ההדוק בין פיסול ציבורי לאנדרטה. בארץ, פיסול במרחב הציבורי טעון עמוקות בזהות המקומית שלנו, והיה לי קשה לתת לרוח המחשבה שלי לעוף רחוק מזה, לשאול שאלות גדולות יותר על חלל, על אורבניות, על מודרניות, על קשרים אנושיים״.

Trap

Trap

עבור קינן, ארצות הברית אכן הייתה אדמת אינסוף האפשרויות: היא התקבלה לכל בית ספר גבוה לאמנות ועיצוב שאפשר להעלות על הדעת, והייתה צריכה לבחור בין מוסדות דוגמת בית הספר לעיצוב ברוד איילנד (RISD), מכון האמנות של שיקאגו ו­־Pratt. אוניברסיטת ייל היא זו שנבחרה.

״רציתי להגיע לייל בגלל האמנים שמלמדים בתוכנית, ובגלל המוחות והיוצרים שמבקרים באקדמיה כל הזמן. בחרתי בה בגלל שהמחלקה לפיסול היא מחלקה יחסית קטנה (רק 11 סטודנטים בשנה) ובגלל טנא האפשרויות שהאוניברסיטה מאפשרת. אחת המתנות הכי גדולות בתארים מתקדמים בייל היא שסטודנט יכול לקחת קורסים בכל בתי הספר המקצועיים של האוניברסיטה. הגעתי צמאה וסקרנית לגבי הכל״.

נשמע נפלא. מה בחרת?

״לקחתי קורסים בארכיטקטורה, בקולנוע, בפיזיקה ובהנדסת מכונות. כל אלו היו ברמה גבוהה, פתחו לי את הראש והעמיקו עוד יותר את המחקר שלי בסטודיו, מחקר חומרי ותמתי גם יחד. הידע וההתנסות הבין־מדיומליים הפך לחלק אינהרנטי מהעבודה שלי עכשיו. בניגוד לסטודנטים אמריקאים שמגיעים מצויידים בכל ומהכל, אני הגעתי בלי כלום. התחלתי את הסמסטר הראשון עם סקצ׳בוק בלבד. בניתי את עצמי מאפס. רציתי ליצור דברים חדשים ולראות לאן זה ייקח אותי.

״משהו בתנאים של אקדמיה לאמנות אפשר לי להיכנס לאינטנסיביות של זמן סטודיו, שהוא שונה לחלוטין מזמן יומיומי רגיל, וליצור את כל ההזיות שלי מבלי לחשוב על העתיד של העבודות. זה היה עבורי חופש יצירה מוחלט. הרגשתי ביטחון לעשות מה שאני רוצה״.

העבודות שיצרת בארץ מזוהות בעיקר באופיין הקונסטרוקטיבי. יש בהן חומריות חשופה, ארעיות ולצד זאת גם הרבה כוחניות, כפי שיש גם במרחב המקומי. איך היצירה שלך הגיבה לסביבה החדשה? באילו דיאלוגים היית מולה?

״זה נכון, באמת יש משהו מאוד קונסטרוקטיבי בעבודות שלי. אפילו אולי ארכיטקטוני. יש משהו באורבניות ובתכנון תשתיות שמפעיל את מנגנון המחשבה שלי, בעיקר כשאני מזהה רגעים אבסורדיים במתווה של העיר. אני מרגישה שאני נמצאת בדיאלוג מתמיד עם העיר כאן: משוטטת המון וכל הזמן, אוספת צילומים ורושמת רעיונות בסקצ׳בוק רק מתוך התבוננות על היומיום. כל נסיעת רכבת, הזדחלות ברחוב, כביש, או מנהרה – גורמים לי להתבונן על התגובה הגופנית האינטואיטיבית שבני אדם מפעילים, וגם על מערכת היחסים שנוצרת בין המון זרים״.

Steering

Steering

״פרקטיקת האמנות שלי נוצרת מתוך שאלות הנוגעות לסביבה הבנויה, כיצד מקומות מאוכלסים ונחווים, איך הם משתנים לאורך זמן וכיצד מערכת היחסים שבין מרחב, פיסול וגוף פותחים מרחבים של דיאלוג. אני חושבת הרבה על כוריאוגרפיה, על תנועה של הגוף, על האופן שבו אנחנו זזים בעולם, פוסעים בין חללים, בין מרחבים, ועל איך אני יכולה לשחק עם תנועת הגוף במרחב דרך פיסול וחומר.

״הפסלים שלי נושמים, זזים ורוקדים. כמו הגוף האנושי. אני חושבת על תנועה שאני רוצה שהפסל והצופה ייצרו במרחב ושואלת – מהן השאיפות של כל חלל נתון? מבחינתי זו מחשבה פיסולית. כשאתה נפגש עם פסל בחלל זה אתה מול העבודה ומערכת היחסים שנרקמת ביניכם״.

עוינות שמבוססת על זהות

בעוד שהחוויה האקדמית שמתארת קינן מאפשרת תאבון גדול לידע אינטרדיסציפלינרי, מפגשים עם אמנים ומוחות מרתקים, זמן לגדול ולפתח קול ייחודי בסטודיו ברמה הבין אישית ובין סטודנטים וקולגות – במקביל היא מעידה שחשה מאוד זרה ובודדה. ״במשך שנתיים הרגשתי עוינות מצד חברי לספסל הלימודים, הרבה ממנה מבוסס תחרות. אבל רובד גדול ממקרי העוינות שחוויתי מבוסס על זהות: יש מלחמת זהויות בעולם האמנות. רואים את זה בכל מקום בארצות הברית, וגם את המקום שזה תופס אצל יוצרים במוזיאונים ובגלריות״.

באיזה אופן?

״העוינות הזו התעצמה וגדלה לממדים מטרידים של דהומניזציה בצל המלחמה. כרגע אני מרגישה מאוכזבת עמוקות, נבגדת מהמקום שבו יצרתי וגדלתי בשנתיים האחרונות – מקום שלכאורה חותם על דגלו ליברליזם ושוויון ערכי. האכזבה הזו היא גם אכזבה אישית. אני שבורה ומרוסקת מאנשים שישבו לצידי בלימודים, אלו שאמורים להיות שותפים וקולגות. אני חושבת שעצם התסכול נובע מקהילת האמנות והסביבה שהייתה קרובה אליי כאן במשך שנתיים: מאלו שממהרים לנסח ניתוח פוליטי מבלי להיות יותר מיודעים, מבלי להשכיל קודם, וממהרים להסיק מסקנות שיוצאות מתוך מנטליות בינארית או מתוך השלכה מנותקת של טראומה אמריקאית על המזרח התיכון.

״זה הרסני כשזה מגיע מהקהילה הקרובה ביותר שלך, מאנשים שחשבת שחולקים את אותן דעות, אתיקה ומאבקים. תמיד דמיינתי שאמנות היא מרחב בטוח, שבו אפשר לדמיין ולהמציא פתרונות אמפתיים, מרחב שהוא מעבר להיררכיות או משחק זהויות, כזה שאפשר לייצר בו שיח אנושי כנה. כרגע אני כואבת ומאוכזבת, אבל אני רוצה להאמין שזה יחלוף״.

Puzzle. צילום: אלעד שריג

Puzzle. צילום: אלעד שריג

ועל אף התחושות – בחרת להישאר.

״קהילת היוצרים בארצות הברית היא ענקית, ואמנם מתסכל להיות דגה קטנה וזרה מוחלטת בתוך אוקיינוס אינסופי, אבל עם זאת, בגלל שיש פה המון יוצרים, חשיבות האמנות והתרבות נוכחת ויש המון מקומות ללמוד מהם ואנשים לפגוש. יש פה בית לטכניקות, ומוסדות שלמים המוקדשים למחקר של חומרים. יש שפע של מקומות לגשת אליהם ולרכוש ידע טכני ולהתנסות בחומר.

״אני לא מדברת כרגע על מקומות תצוגה ומוזיאונים, אלא על הקרקע הפורה ומה שמאפשר לאמנים – ואולי ספציפית לאמני פיסול – להתקדם בסטודיו ולשכלל את העבודה. עבורי, זה מגביר את התאבון וגורם לי לא לעצור לרגע, ובאופן אקטיבי לחפש את המקום הבא שממנו אני יכולה להתמקצע ולרכוש עוד מיומנות שתשמש אותי בעבודה הבאה.

אני מאמינה גדולה שהבנה פיסולית ומרחבית דורשת לדעת קודם כל איך דברים עובדים, איך מנגנונים פועלים – גם אלו הקונסטרוקטיביים וגם אלו האנושיים. לכן הפרקטיקה שלי בסטודיו מתמקדת במנגנון, באנרגיה שמפעילה בעקבותיה תנועה גדולה יותר

״לפני שנה, לדוגמה, השתתפתי בכנס אמנות היציקה במוזיאון המתכת בממפיס. אמנים ואומנים מכל רחבי ארצות הברית התכנסו לכמה ימים של עבודה אינטנסיבית ביציקות ברזל, אלומיניום וברונזה, מהתבנית ועד ההתכה עצמה. בהזדמנות אחרת יצאתי לרזידנסי של שבועיים בצפון קרוליינה בהתמקדות על עבודת ברזל, נפחות וחישול. אלו הן הזדמנויות אחדות מתוך מגוון שקיים כאן שאפשר לי לצלול למחקר של חומר, להעשיר את הידע הטכני.

״מאוחר יותר אני משתמשת ואורגת את כל אלו בתוך העבודות שלי. אני מאמינה גדולה שהבנה פיסולית ומרחבית דורשת לדעת קודם כל איך דברים עובדים, איך מנגנונים פועלים – גם אלו הקונסטרוקטיביים וגם אלו האנושיים. לכן הפרקטיקה שלי בסטודיו מתמקדת במנגנון, באנרגיה שמפעילה בעקבותיה תנועה גדולה יותר״.

birds

כיום עובדת קינן כאמנית־פבריקייטורית בסטודיו המתמחה בפרויקטים של בנייה יצירתית, עיצוב תערוכות מוזיאליות, אדריכלות פנים ופיסול. במקביל היא ממשיכה ליצור ולגדול כאמנית הפועלת בין ים היוצרות, המעצבים, הפרויקטורים ושאר חברי המעמד היצירתי של ברוקלין. ״עוד לא מצאתי את הנוסחה לחיים אמנותיים בארצות מחוץ לאקדמיה. עד שלא ימציאו פוסט־דוקטורט באמנות פלסטית באקדמיות מתקדמות, החופש למחקר אמנותי אינטרדיסציפלינרי וחומרי ימשיך להיות מורכב עבור אמן בעולם שתוך כדי גם נאבק על הישרדות מתמדת.

״כרגע אני עוד שקועה עמוק בלוגיסטיקה, בחיפושים אחרי סטודיו ומרחב עבודה. זה תודעת דף חלק והכל מהתחלה שוב ושוב. באופן אירוני, קיפלתי את כל החללים הפיסוליים שלי לחלל זמני של יחידת אחסון. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שהשתקעתי בברוקלין רק באוגוסט האחרון, ושאני צריכה להסתגל מחדש לזמן ארצי חוץ אקדמי שהוא איטי ובודד, וכנראה שלדברים בו לוקח קצת יותר זמן. היום, אני מרגישה שהאמביציות שלי והמטרות שלשמם באתי מתערערות לחלוטין. משבר אקזיסטניצאליסטי עמוק מהול באכזבה. אבל הכל משתנה כל יום״.

Mise en abime. צילום: לנה גומון

Mise en abime. צילום: לנה גומון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. hagal

    פעם אמנים נבחנו לפי היכולת האישית שלהם, הם ליקטו רעיונות פרי מוחם הקודח, יצרו שפות ייחודיות ואישיות והושפעו קצת מלראות אמנות בג'ורנלים , הם התכתבו עם מי שהם מצאו לנכון, יצרו סיפורים עם עומק, משמעות ורגש. היום הם הולכים ללמוד אמנות במיטב האוניברסיטאות הידועות בארהב ובעולם ועושים כלום ושום דבר לא. בום טראח.

  2. מרב דביש בן משה

    לדעתי אלה עבודות מפעימות ומרגשות, ואני מצדיעה לענת שמצליחה למרות כל הרעש סביב לעשות עבודה מדויקת לה ולשאלות על יציבות בחלל, מקווה שתמצאי עוד מקומות לחקירה ומרחב נשימה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden