כל מה שחשוב ויפה
שלום סבא, פסלים בסטודיו עם צדודית האמן, 1944. צילומי עבודות: יגאל פרדו
שלום סבא, פסלים בסטודיו עם צדודית האמן, 1944. צילומי עבודות: יגאל פרדו

שלום סבא: ״אמן של אמנים״

התערוכה המקיפה של שלום סֶבָּא במוזיאון ת״א כוללת מנעד רחב ומרשים של למעלה מ־200 עבודות, כולל כאלו שנחשפות לראשונה. האוצרת נעמה בר־אור מקווה לאפשר מבט אל העתיד שמייצר אופק, ״גם אם דמיוני וגם אם לרגע״

יובל: הי נעמה, נתחיל בשאלת השאלות: מה שלומך? שאלה שגם ככה לא פשוט לענות עליה, בטח בשלושה חודשים האחרונים

נעמה: הי יובל, תודה על ההזמנה לשיחה. אני כמו הרבה ישראלים בעיקר מחכה, מצפה ומקווה לסיום המלחמה והשבת החטופים והחטופות שעוד מעט כבר 96 ימים כלואים בעזה

יובל: לגמרי. ובתוך כל זה, נפתחה במוזיאון תל אביב התערוכה הנפלאה שאצרת, ״שלום סבא: לגופם של דברים״, ולפני שנדבר על התערוכה ועל סבא, אני מניח שהשאלה אם ומתי ואיזה תערוכות לפתוח בתקופה הזו העסיקה (ומעסיקה) את המוזיאון

נעמה: בוודאי, המוזאון סגר את שעריו בפתאומיות בשבעה באוקטובר ולקח זמן עד ששב לפעילות ונפתח חזרה לקהל. החזרה לאולמות המוזיאון מפגישה אותנו עם האמנות בעיניים אחרות. אפילו הכניסה אל המוזיאון דרך הרחבה שהפכה ל״כיכר החטופים והנעדרים״ מייצרת מרחב טעון ומדגישה את החיבור של האמנות למציאות.

אבל אנחנו אנשים שמאמינים באמנות ובתרבות ומקווים שהתערוכות יביאו השראה ונחמה. תרבות היא ראי מדוייק למציאות וגם מאפשרת הרבה פעמים פרספקטיבה ומחשבה שנעה על צירי זמן אחרים/מקבילים למציאות העכשווית

יובל: בהחלט. אז איך התגלגלה לפתחך התערוכה של שלום סבא?

שלום סבא, הרועה, 1949. צילומי עבודות: יגאל פרדו

שלום סבא, הרועה, 1949. צילומי עבודות: יגאל פרדו

השחקן קורט גרון, 1929

השחקן קורט גרון, 1929

האלמנטים, חלב, 1960

האלמנטים, חלב, 1960

טבע דומם, 1928

טבע דומם, 1928

פסלים בסטודיו עם צדודית האמן, 1944

פסלים בסטודיו עם צדודית האמן, 1944

שלום סבא, מרד המתים: חייל מת, 1937, תיאטרון הלאומי הבימה. צילום: מרגריטה פרלין

שלום סבא, מרד המתים: חייל מת, 1937, תיאטרון הלאומי הבימה. צילום: מרגריטה פרלין

נעמה: התערוכה היא תוצאה של מפגש בין אנשים שמעריכים ואוהבים את סבא. הדמויות המרכזיות בסיפור הן יוסי ליפשיץ, דוד ואיתמר פיקלני, שלושה אספנים מקומיים שבמשך שנים ובאדיקות רבה הצליחו לאסוף כמות מכובדת של עבודות של סבא.

שלושתם הגיעו למוזיאון תל אביב דרך ד״ר דורון לוריא עם הצעה לתערוכה. מירה לפידות, האוצרת הראשית, זיהתה את ההזדמנות הנדירה והחליטה שזה הזמן המתאים עבור המוזיאון להציג תערוכה מקיפה לאמן מעולה שנדחק לשוליים ויש קהל, בעיקר בדור שלנו וצעיר יותר, שלא מכיר אותו

יובל: כמה את הכרת את העבודות שלו לפני שהתחלת לעבוד על התערוכה?

נעמה: הכרתי בעיקר את העבודות שיש באוסף של המוזיאון.

מ־2018 אני עובדת במחלקה לרישום והדפס שמתמחה בעבודות על נייר. באוסף של המוזאון יש ציורים ורישומים של סבא וגם לא מעט סקיצות שהוא עשה כמעצב במה ותלבושות בשנות ה־30 וה־40 להצגות בתאטרון הבימה. אבל זה הסתבר רק כקצה הקרחון, ותוך כדי העבודה על התערוכה, שארכה שנתיים, נחשף בפני אמן רב תחומי, אינטלקטואל ומרתק

יובל: בדיוק מה שרציתי לשאול, אם היה לך מושג עד כמה מנעד השפות והטכניקות שלו רחב כל כך, כי זה אחד הדברים שהכי בלטו לי בביקור בתערוכה – זה קצת הרגיש כמו תערוכה קבוצתית… שלא הייתי מנחש שזה אותו אמן עשה שם הכל

נעמה: אני שמחה לשמוע שזה הרושם שקיבלת מהביקור. הבינתחומיות של סבא כאמן ומעצב שעסק בתאטרון, בעיצוב כלי נחושת דקורטיבים ואפילו אייר ספרים, היו מבחינתי גשר מחבר לאמנות עכשווית, לעיניים של צופים במאה ה־21.

אני בספק אם סבא היה בחיים (נפטר ב־1975) הוא היה מסכים להציג את הבמה שהוא תיכנן להבימה או את הסורג שהוא הכין בהזמנה עבור בית ההסתדרות – הוועד הפועל (ברחוב ארלוזרוב) בתערוכה מוזיאלית. אבל היום המבט והמחשבה השתנו, וגם הגבולות בין אמנות לעיצוב הולכים ונעלמים במקומות מסויימים

נעמה בר־אור. צילום: גלעד בר שלו

נעמה בר־אור. צילום: גלעד בר שלו

אני בספק אם סבא היה מסכים להציג את הבמה שהוא תיכנן להבימה או את הסורג שהוא הכין בהזמנה עבור בית ההסתדרות, בתערוכה מוזיאלית. אבל היום המבט והמחשבה השתנו, וגם הגבולות בין אמנות לעיצוב הולכים ונעלמים במקומות מסויימים

יובל: מעניין, לא חשבתי על זה. אולי נפתח רגע טאב ותספרי ממש ב-2/3 שורות מי היה סבא, קצת על הביוגרפיה שלו?

נעמה: שלום סבא נולד בגרמניה ב־1897. את דרכו האמנותית הוא החל בברלין אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתקופת רפובליקת ויימאר. לאחר שנמלט מגרמניה הנאצית ב־1933 ביקש מקלט בשוויץ ובשוודיה, וב־1936 הגיע לפלשינה א״י.

בתחילת דרכו החדשה בארץ עבד בתחומי יצירה מגוונים, בהם עיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטרון הבימה, צילום דיוקנאות וייצור כלי נחושת דקורטיבים. פה התגורר בגבעתיים, ניהל אורח חיים נזירי ורקם קשרי חברות עם אמנים רבים (יצחק דנציגר, ליאו רוט ומרדכי גומפל). 

סבא היה ״אמן של אמנים״: אמנותו רחבת יריעה ונסמכת על ידע מקיף ובלתי מתפשר בטכניקות ובתיאוריות של אמנות ותיאטרון. ב־1967 כ־30 שנה לאחר הגעתו ארצה והוא בן 70, חזר לגרמניה שם המשיך ליצור עד יום מותו ב־1975

יובל: ומה את יכולה לספר על התערוכה? איך היא מחולקת? מה הסדר המארגן שלה?

נעמה: בתערוכה מוצגות למעלה מ־200 עבודות שפורשות מהלך חיים וקריירה שלם של אמן. יחד עם מעצב התערוכה דוד חקי ועדנה קוקיה עוזרת לאוצרת, הרכבנו מסלול כרונולוגי שמחולק לתקופות על ציר הזמן. עם זאת, למרות החלוקה הכרונולוגית והמעט דידקטית, היה לנו חשוב לתת לצופה מבטים בתערוכה שבהם הוא יכול לראות במקביל פרקים שונים של עשייה בחייו של סבא.

בתערוכה הנוכחית יש חלק שלם שבו מוצגות עבודות שנעשו בשנותיו האחרונות של סבא ורובן מוצגות לציבור בפעם הראשונה. אותי זה מאוד מרגש: מדובר בגוף עבודות מהפנט של פוטוקולאז׳ים קטנטנים שהוא יצר בגרמניה בסוף שנות ה־60

שלום סבא, מרד המתים: הקצינים, הבימה, 1937. צילומי עבודות: יגאל פרדו

שלום סבא, מרד המתים: הקצינים, הבימה, 1937. צילומי עבודות: יגאל פרדו

להט יוקד, יציקת ברונזה, 1959

להט יוקד, יציקת ברונזה, 1959

הגֵז 1947

הגֵז 1947

עטיפות ספרים, ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, שנות ה־60

עטיפות ספרים, ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, שנות ה־60

עטיפות ספרים, ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, שנות ה־60

עטיפות ספרים, ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, שנות ה־60

ללא כותרת (ירח) שנות ה־70, אוסף דניאלה ויוסי ליפשיץ

ללא כותרת (ירח) שנות ה־70, אוסף דניאלה ויוסי ליפשיץ

 ללא כותרת, שנות ה־70, אוסף כרמית ואיתמר פיקלני

ללא כותרת, שנות ה־70, אוסף כרמית ואיתמר פיקלני

יובל: הם באמת מהפנטים.

ולקראת סיום אני רוצה לחזור לתחילת השיחה שלנו, על הימים האלו ועל הפגישה עם האמנות בעיניים אחרות. את יודעת להגיד מה השתנה במבט שלך, אם בכלל, על האמנות של סבא לפני ואחרי 7.10? ומה התגובה של הקהל בינתיים שמגיע לראות את התערוכה?

נעמה: שאלה טובה. תרשה לי לקחת אותנו אחורה בזמן לתל אביב של 1937 ערב בכורה בתאטרון הבימה למחזה ״מרד המתים״. המחזה נכתב רק שנה קודם לכן על ידי המחזאי האמריקאי ארוויון שאו.

בין שתי מלחמות עולם כתב שאו מחזה אנטי מלחמתי שבמרכזו שישה חיילים בני אומות שונות שנפלו בקרב, אך מסרבים להיקבר. המחזה הועלה בבימויו של צבי פרידלנד ותחת עיצובו של שלום סבּא.

סבא שגויס בעצמו לצבא הגרמני ואף נפצע במלחמת העולם הראשונה, ידע לבטא את עוולות המלחמה. בתערוכה אנחנו פוגשים את דימויי החיילים המתים שמסרבים להיקבר. הדרמה האקספרסיונסטית מנכיחה את השאלות שעלו פה עוד ב־1937 ונוגעות ברובד עמוק של האדם הנלחם על חירותו כנגד אידאולוגיות חברתיות המאמינות בהקרבת הפרט.

אני מקווה שמרחק הזמן בין תקופת חייו ועשייתו של סבא לימינו, מאפשר מבט רחוק גם אל העתיד ומייצר אופק, גם אם דמיוני וגם אם לרגע

יובל: יפה. זה כל כך קשה לדמיין עכשיו אופק, עתיד, משהו שהוא לא מחר או מחרתיים, ואם יש מי שיכולה לעזור לנו לדמיין זו האמנות. בזה אנחנו לגמרי מסכימים.

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

נעמה: כן! לא הספקתי לציין את הספר המצויין שמלווה את התערוכה ויצא לאור בעריכתה של גליה בר אור (אין קשר משפחתי). הספר חושף מחקר חדש בעברית ויש בו המון צילומים של עבודות נוספות שלא עלו על קירות התערוכה


שלום סבא: לגופם של דברים
אוצרת: נעמה בר־אור
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27
נעילה: 29.4

צילומי הצבה: אלעד שריג

צילומי הצבה: אלעד שריג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. דנה

    שלום סבא לא "נדחק לשוליים". יפה שדורון לוריא עוזר לארגן תערוכות מענינות, אבל סבא קיים באוספים רבים ( משפחת רון מגבעתיים, אוסף בראון ועוד), והוא לא נדחק. סבא אומן ותפאורן חשוב, ראוי שהאוצרת תדייק בדבריה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden