״אדם לא צריך לצייר מה שהוא רואה, אלא מה שהוא מרגיש ביחס לזה״

בחדר המלון ברובע הלטיני, עיצבו את החדר עם ספרי לייף־סטייל, כאלה שלא ממש חשוב מה כתוב בהם, העיקר שזה מעוצב יפה. על הכריכה של אחד מהם היה כתוב באותיות זהב ״למה אמנות חשובה לחיים שלך״. הסתכלתי עליו בחשדנות והעדפתי לדפדף בספר על עיצוב פנים צפון קוריאני.

יום למחרת, כשהייתי בתערוכה של סופי קאל במוזיאון פיקאסו, חשבתי לעצמי שהנה אני בספר, ממש הולכת בתוכו. קאל, אמנית רב־תחומית קונספטואלית, הציגה רק לפני שנה פרויקט בד׳אורסיי, ועכשיו לציון 50 שנה למותו של פיקאסו היא מציגה תערוכה בשם ״זה תלוי בך יקירי״. 

לחובבי הז׳אנר, מדובר בכמה קומות של שכרון חושים, פלוס קריאה של המון המון טקסט. זו תערוכה שבאים לעבוד בה; היא בנויה בהדרגה. מה שמתחיל בדיבור על יופי, אור לבן ושקט, דיאלוג עם העבודות והאמירות של פיקאסו, הופך למופע פרוע של רעיונות שקאל שמשחררת לעולם;  עומס מידע כמעט בלתי אפשרי להכלה. בקטלוג היה כתוב שכדאי לתכנן ביקור ארוך במיוחד ושמומלץ להגיע פעם נוספת.

ההתחלה הייתה רגועה, מינימליסטית, דרך העבודות המוכרות שלה מ־2011 שעוסקות בעיוורון, חלקן צולמו באיסטנבול. בחלל אינטימי קאל מציגה במסכים גדולים כמה סרטונים של דמויות העומדות עם הגב אלינו ועם הפנים לים. הן עומדות כמעט באופן סטטי ורואים את התנועה של הים, שומעים רחש עדין של רוח. מדי פעם אחת הדמויות מסתובבת לאט מישירה מבט. משהו שם נראה מוזר. אצל חלק המבט כמו תלוי באוויר. אם לא יודעים קודם, לוקח רגע להבין, כולם עיוורים.

בעבודות אחרות קאל מציגה צילומים של אנשים שהתעוורו פתאום ומבקשת מהם לתאר מה היה הדבר האחרון שראו. היא מציגה את הטקסט וגם את הדימויים. מישהו מספר על הנוף שראה רגע לפני הניתוח, שידע שאולי לא יצליח. מישהו אחר מתאר דמות קרובה שראה; פסיפס חתיכות זיכרון אחרונות של אור וצבע.

חללי התצוגה מרשימים. המרווחים בין העבודות מייצרים שקט, הטקסטים מעודנים וממסוגרים. בחלק הזה קאל מפארת את הריק, את ההעדר, את האור הלבן. זה הצבע הטהור. על הקיר מודפס ציטוט של פיקאסו ממכתב לז׳אן קוקטו. הוא מספר על איש מבוגר, חצי עיוור, שעמד מול טירה ומצייר אותה. אשתו עומדת לצידו, מסתכלת על הטירה במשקפת, ומתארת לו מה היא רואה. הוא מצייר לפי התיאור שלה. פיקאסו כתב שציור הוא Blind Man Job. אדם לא צריך לצייר מה שהוא רואה, אלא מה שהוא מרגיש ביחס לזה.

והנה, שוב המחשבות על רותקו מיום קודם מטעינות את המפגש. הצמצום, מחיקת הידוע, והתמסרות לחוויית הרגע.

עם המחשבה הזו אני ממשיכה לחדר הבא, שם קאל מאפשרת לנו לשחק עם התיאור ועם מה שרואים. בחדר יש צילומים קטנים, המכוסים וילונות לבד בגודל העבודה. על כל וילון כתוב טקסט. אנחנו אמורים לקרוא את הטקסט ולדמיין מה יופיע מתחת. כמובן שאי אפשר לנצח את קאל. בכל צילום שמופיע יש פאנצ׳ כואב, מטריד, מצחיק, מתוך עבודות קודמות שלה, שום דבר שאפשר לנחש.

הקשרים הסנטימנטליים לכל כך הרבה פריטים, מאות, מרשים, מסקרן ומפליא ובו זמנית מעורר תהיות. יכול להיות שזה התחבר אצלי למחשבה על אנשים שאיבדו הכל, שכל החפצים שלהם מסתכמים באיזו שקית שהצליחו לקחת, במקרה הטוב

בשאר התערוכה הוצגו עוד דיאלוגים עם פיקאסו, גם העבודה שלו La Celestine מ־1904 זכתה לתצוגה בחדר מעניין. לאט לאט נעלם פיקאסו וקאל מפסיקה לדבר על שקט ועל צמצום. להפך, ממש להפך.

בתצוגה הבאה קאל עוסקת במוות של ההורים שלה, ודרכו היא בוחנת את הקשר שלה עם כל אחד מהם. היא מציגה את הזכרונות בטקסטים, אפשר לקרוא את ההתכתבויות, לשמוע לפרטים מה היה הסוף, וגם בחפצים. היא מציגה חפצים סמליים, סנטימנטליים, וגם, ארון קבורה בגודל מלא, שם מונחת דמותה של אמה האהובה. קאל מבקשת שלא נצלם כך את אמה.

המחשבות על הסוף גרמו לקאל לחשוב מה יהיה במותה. בהעדר יורשים טבעיים, היא תהתה מה יהיה על הזכרונות, ועוד יותר מה יהיה על החפצים הרבים שאספה כל חייה. קאל החליטה לא לחכות לסוף. היא הזמינה אנשי מקצוע שיקטלגו את כל מה שאספה והוא בעל ערך כספי או רגשי, ויכינו אוסף למכירה פומבית. 

בעבודת וידאו היא מציגה את תהליך העבודה, הביקור של אנשי המכירות אצלה בבית, השיחות שלהם על הפריטים שלה וההערכה על חפצים שעבורה הם העולם. בצילומים קאל נוכחת בשוליים; מביימת עצמה באופן חצי הומוריסטי כשהיא מקשיבה להם מתחת לשולחן, יושבת בתוך איזה סל, מציצה מאחורי דלת השירותים כשהם רוצים לאסוף גם משם חפצים.

 כל הפריטים ממוינים ומקוטלגים. למרבה ההפתעה של מי שלא הציץ באינסטגרם של המוזיאון, כל מה שאספו, מאות פריטים, מוצגים בחללים הבאים, בחדרים האדומים. 

החדרים דחוסים בפריטים מסקרנים, חלקם נראים כמו חדרי פלאות עם האוספים השונים והמשונים שנוצרו, אוסף עצום של פוחלצים, של דגמי ארונות קבורה קטנים, של יצירות אמנות, והרבה צילומים, גם ספרים, וקערות מרק, ואוסף שמלות וכסאות מעוצבים. מכתבים, הקדשות, חשבונות בנק, אישורים, הכל מוצג לרווחה.

הקשרים הסנטימנטליים לכל כך הרבה פריטים, מאות, מרשים, מסקרן ומפליא ובו זמנית מעורר תהיות. יכול להיות שזה התחבר אצלי למחשבה על אנשים שאיבדו הכל, שכל החפצים שלהם מסתכמים באיזו שקית שהצליחו לקחת, במקרה הטוב.

אחרי החלק הזה יש צורך במנוחה, באוורור, אבל יש עוד: עוד עשרות פרויקטים שקאל התחילה ולא סיימה. ניסיונות לחקור עוד את החיים דרך אמנות, דרך התנסויות, דרך שאילת שאלות, וכל אלו מוצגים בקומה האחרונה בכמה חללים.

התיישבתי על ספסל, לידי מישהו עשה סקיצות במחברת. הסתכלתי על האנשים, איך הם מתייחסים למה שהם רואים, דקות ארוכות הבטתי בהם קוראים, בוחנים, מגיבים, מצלמים סלפי, מחייכים באיפוק. הומור זה חלק מהותי, בעיקר סרקזם והומור עצמי. חשבתי שחבל שאין מי שיצלם אותם ככה, ואולי זה יכול להיות עוד רעיון לפרויקט בשבילה.

חייב לצעוק

בבורס דה קומרס, במבנה המרהיב, מוצגת תערוכת ענק, רטרופרספקטיבה של מייק קליי, אמן אמריקאי שלא נענה לקונבנציות בימי חייו. ככה גם נראית האמנות שלו: אמיצה ונוקבת, כמו בעיטה מתמשכת בכל מה שלא אותנטי בעיניו. הרבה נושאים שהיו טאבו, מוצגים בצעקה במיצגי הענק במבנה העגול. לא נראה שקליי התייחס לעצמו כמרדן, אלא יותר כמו מי שחייב לצעוק, מתוך המאבק האישי שלו. 

העבודה האחרונה שיצר היא זו שמקבלת את הבאים בחלל המרכזי, והיא מהפנטת. נכנסים לחלל חשוך, שבו מוצבים 21 דגמים צבעונים זוהרים שנראים כמו עיר בצורות שונות. במסכים גדולים רואים ושומעים רעש חזק של תנועות חומרים שנראים כמו גרגירי פלסטיק או אורז מתעופפים, מה שמתגלה כאפוקסי צבעוני, החומר שממנו עשויים הדגמים. מסך טלוויזיה ישן מציג את סילביה פלאת׳, והחידתיות רק מתגברת. 

מדובר בקריפטון, העיר שממנה הגיע סופרמן לעולם. הוא לא זכר את העיר, רק את מה שההורים שלו סיפרו לו עליה. סופרמן, הגיבור הגדול, הרגיש בודד מאד ובדיכאון חיפש קשר לשורשים שלו, גם סילביה פלאת׳, וכן, גם קליי. החיפוש אחרי שורשים יציבים היה דבר משמעותי עבור קליי, וההעדר שלהם היה חלק ממה שהעמיק את הדיכאון שממנו סבל. זמן קצר אחרי שסיים את העבודה, קליי התאבד.

בדגמים הצבעונים, הממתקיים האלו, קליי יצר אפשרויות של עיר, של קריפטון, לפי איך שתוארו על ידי כותבים בחוברות קומיקס שונות. חלק תארו את העיר כבעלת מאפיינים חללים, חלק כעיר תעשייתית, חלק כעיר הרוסה אחרי המלחמה. כל אלו קיבלו עיבוד בדגמים צבעוניים ומאוד מאופקים ואסופים, ביחס לעבודות קודמות שלו. הדגמים הקריסטליים, מעבירים חוויה של שקט מטריד, שקט כמו אחרי אפוקליפסה.

גם פה המטען מישראל העצים את החוויה ושוב החזיר אותי למקום שממנו אני מגיעה. לא שהיה אפשר לשכוח, גם רחובות פריז מלאים בתזכורות, בתמונות החטופים, ובניסיונות להוריד אותם.