״כיכר העיר ריקה״: רות שומרוני בגלריה פריסקופ

התערוכה ״כיכר העיר ריקה״ נהגתה לפני שנתיים. לפני המבול, לפני שהשמיים נפלו עלינו, לפני שמגדל האשליות התנפץ, והותיר אותנו עירומים, יתומים, ובפיות פעורים. באותה תקופה עסקה רות שומרוני בפיתוח מבנים אורבניים, דמיוניים, מלאי קישוטים ונצנצים, כמחאה כנגד הנוף העירוני המשתנה מול עינינו, ולא לטובה: מגדלים מונוטוניים יצוקים מבטון בעלי חזיתות מזכוכית מתמרים אל על, כשהם חוסמים את יופי הטבע, השמיים והים, צמרות העצים, ציוץ הציפורים, ההווי השכונתי, הולכי הרגל וילדים המשחקים ברחוב.

ה־7 באוקטובר שינה תפיסות עולם, צורות ראייה ורגשות. המבנים שיצרה שומרוני נשארו מבנים בעלי שתי קומות. קומת הבסיס נוצקה בצבעי חימר שונים המעניקים לה יופי טבעי, מכוסה בטביעות אצבעותיה, כרמז לאריחים עתיקים. על גוף המבנים חריטות בדגמים מופשטים, סמליים שהיו רווחים בפסלים של קבוצות שבטיות. על גבי קומת הבסיס מתנשא מכסה פיסולי וייחודי המעניק לכל מבנה מאפיינים אישיים רק לו.

המבנים עומדים מכונסים, נעוצים באדמה, סביב חלל ריק, מטאפורה לכיכרות שהתרוקנו מאנשים, כתזכורת לתקופת הקורונה עת היינו מנותקים וספונים בבית. המבנים מאזכרים צריחים, או מקומות קבורה, טירות נטושות, וגם מקומות רחוקים השאובים ממאגרי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

הכיכרות המקומיים בזמן הזה מלאות בשתיקה רועמת של אובדן תקווה וייאוש. הם מוקדשים לתזכורת החטופים, שצילומיהם מעוררים תחושות של חרדה, אימה ודאגה לשלומם. קולות של שמחה וצהלה מוחלפים בים של דמעות ומחאות מסוגים שונים. נרות, דגלים וצילומים הופכים את הכיכר למחוז זיכרון קולקטיבי למציאות טורדנית וסוריאליסטית.

״כיכר העיר ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה״, מקוננת נעמי שמר בשירה ״ירושלים של זהב״. משהו בתוכנו נשבר, המשחק מכור, הביטחון האישי והקולקטיבי התמוססו. אל מול הכיכר המטאפורית, נפער קיר העיניים.

לצידו קבוצת הצעקה, ראשיים אנונימיים פעורי עיניים ופעורי פה, שהצעקה בוקעת מהם, ממלאת את חלל הגלריה והולכת ומתפשטת בעולם כולו. הצעקה המבטאת חרדה קיומית הופכת לסמן העיקרי של היצירה, כשהיא באה לידי ביטוי באקספרסיביות קיצונית, חפה מכל תו מיותר.

העיניים מתבוננות בסצנה הזאת כממאנות להאמין. קופסת חימר קטנה שבמרכזה עין מזוגגת בזכוכית מלאכותית, יוצרת את האישון הנראה כעין תותבת, מבט קפוא מתוך חלון בדיוני. העין, כפצע מבפנים, מזכירה את כותרת סרטו של סטנלי קובריק מ־1994 – ״עיניים עצומות לרווחה״.

המיצב של רות שומרוני הוא אנדרטת זיכרון יפהפייה ופיוטית למה שהיה ולא יחזור. האם נקום מהשברים? האם נוכל לעמוד אל מול התהום ולהינצל? כמו בשיר ״עיניים״ שכתבה אביב חזק:

״לפחד יש עיניים
עיניים של אימהות
עיניים של אבות
עיניים של סבים
עיניים של סבתות
עיניים של ילדות
עיניים של ילדים
עיניים של נערות
עיניים של נערים
עיניים של חיילות
עיניים של חיילים
עיינים של תינוקות
עיינים של בעלי חיים
למלחמה אין עיניים״.

---

רות שומרוני | כיכר העיר ריקה
אוצרים: שרי פארן, אריה קוץ
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
פתיחה: 24.2; נעילה: 16.3