כל מה שחשוב ויפה
רועי רוזן. צילום: אנדראה רודריגז
רועי רוזן. צילום: אנדראה רודריגז

רועי רוזן ברוזנפלד: להסתיר את הכאב (בחוסר הצלחה) וליהנות מהדרך

בתערוכה חדשה בגלריה רוזנפלד, רועי רוזן חוזר לעבד בחופשיות את החיים והמוות, את פרויד ואת קפקא, ולא נותן למאבק בסרטן (או למציאות הקשה) לעצור את הדחף ליצור  

ענבל: בוקר טוב רועי, מה שלומך הבוקר?

רועי: בוקר טוב, ענבל. מאחר שהשיחה תופיע ברשת, אני רוצה למסגר את הקשר השאלה ״מה נשמע״ עבור קוראת עתידית: אנחנו מדברים כאן ארבעה חודשים אחרי מתקפת הטרור של 7.10, שלאחריה פרצה מלחמת נקמה איומה, שנראה שלצרכי הישרדות פוליטית של מנהיג היא שואפת למשך מירבי. מניין המתים הפלסטינים יותר מ־30 אלף, והמוני אדם עקורים מבית מורעבים שם. במקביל ובחסות המלחמה מועצמים תהליכים של טיהור אתני בשטחים, והגזענות בתוך הארץ ויתרה על הכסות הדקה שעוד הייתה לה.

ישראל מונהגת בידי ממשלה שיש בה ערבוביה של רוע משיחי, סתם רוע, וכמה אמבות פוליטיות. כל זה מתרחש עשרות שנים לאחר הכיבוש וכתוצר של מדיניות ימין מיליטנטית ומעודדת־חמאס. אבל למרבה התמיהה כותב־הדעה הטיפוסי ברגע הזה מתפכח דווקא מהאמונה באדם, ומהתקווה לשלום ולהידברות. בהתחשב בזה, אולי בחסות האינפנטיליות שמאפיינת אמנים, שלומי טוב לפרקים. ומה שלומך?

ענבל: אני מנסה להיכנס עמוק מתחת לשמיכה ולא לחוות בעוצמה את מה שקורה, כי זה כל כך בלתי נסבל. אז אני צוללת לעשייה אמנותית, שהיא השמיכה שלי.

אנחנו משוחחים כעת בזמן שאתה מקבל טיפול בבית חולים – עוד נדבך של אי־שקט, שבוודאי משפיע עליך, כפי שאפשר לראות בכמה מהעבודות שאתה מציג ברגע בתערוכה ״איך להסתיר את כאביך מעצמך״ בגלריה רוזנפלד. נשמע שהכותרת היא סימן למאמץ וגם לכישלונו?

רועי: הכותרת מבחינתי משלבת צחוק ובעתה, כמו הרבה ממה שאני עושה. את צודקת שהיא אוקסימורון ברמת החוויה הממשית, והיא גם מעין דבר והיפוכו ספרותי: מצד אחד היא יכולה להיקרא כאפוריזם – טקסט מצומצם שעומד כשלעצמו – ומצד שני היא מבטיחה הבטחת כזב, מסמנת פוטנציאל לספר שאיננו, אבל שניתן לפנטז עליו, או אפילו לחמוד אותו

רועי רוזן. צילומים: גלריה רוזנפלד, מ"ל

רועי רוזן בגלריה רוזנפלד. צילומים: מ״ל

מהדורת כתבי פרויד בביתו של רוזן. צילום: מ"ל

מהדורת כתבי פרויד בביתו של רוזן. צילום: מ״ל

ענבל: התחלנו מהכותרת, אבל נחזור לתערוכה עצמה. מה יש בה?

רועי: זו תהיה תשובה ארוכה. נתחיל בעבודה ״המהדורה הסטנדרטית״, שתופסת את הקיר השמאלי של הגלריה. זהו ספר אמן ש־48 מדפיו פרושים על הקיר. ״המהדורה הסטנדרטית״ נוצרה טיפין טיפין בשנים האחרונות.

יש לי בספריה את כל כתבי זיגמונד פרויד במהדורה הזו, והמהלך החל כדף אחד בלבד: לקחתי את כרך מספר 10, המרתי בפוטושופ את השם ״זיגמונד פרויד״ ב״רועי רוזן״, ואת המאמרים בו, החלפתי בכותר ״סיור מודרך בתוך קברי״. אז עלתה בי המחשבה שהשתלטות עוינת על המהדורה כולה עשויה לייצר ספר מעניין, שמצד אחד כולו עטיפות, כמו פרי של קליפות, ולצד זאת הוא מהווה מעין אוטוביוגרפיה בזעיר־אנפין, שתהיה פרושה במקביל בשנות העשייה, אבל גם בעבר ההיסטורי, בחיים ובמוות.

כל כריכה מופיעה בגרסה מילולית בלבד (ושם המחבר הוא רועי רוזן), ובגרסה מאויירת, שבה שמי מומר בכנופייה של הטרונימים וזהויות בדויות. זו למעשה סדרה של מיניאטורות משום שהגודל הוא גודל הכרכים המקוריים, ודווקא החלק הזה, הציורי, נעשה מאוד מהר, בגלל אילוץ – היה לי דדליין לתערוכה ב־2022 בלוצרן. בסופו של דבר העבודה ״המהדורה הסטנדרטית״ תראה אור מאוחר יותר השנה כספר, כחלק מרטרוספקטיבה שלי בגרמניה. ואז יתממש באמת הרעיון הזה, של ספר שכל כולו כריכות

ענבל: ״המהדורה הסטנדרטית״ דומיננטית בתערוכה, ובאמת הייתי שמחה לראות אותה כספר. יש בה ניואנסים, והיא דורשת התבוננות נינוחה והתעמקות שלא פשוט לאפשר בתערוכה. מה הביא אותך לרכוש את כל כתבי פרויד (24 כרכים) כסטודנט צעיר?

רועי: הכתיבה של פרויד קשורה לכל כך הרבה דברים שהעסיקו אותי, ועדיין מעסיקים. זה מהמדפים הפעילים בספריה. אבל זו גם היה שכיית־חמדה ביבליופילית. הייתי צריך לחסוך בכדי לממש את הפטיש הזה

ענבל: מה במיוחד עניין אותך?

רועי: יש לזה כל כך הרבה רבדים. ראשית, פרויד הוא דוגמה מובהקת למה שהתיאורטיקנית הביקורתית קאיה סילברמן כינתה ״בידיון דומיננטי״: כלומר מערכת של אמונות והמצאות שלא רק קונה אחיזה בתודעה שלנו, אלא במידה רבה גם מכוננת את תפיסת העולם, בוודאי אם מדובר על המאה ה־20.

בכל הלוויה כזו מופיעים מוטיבים ודמויות מאותו הרגע שבו נגדמו כביכול חיי. במקרה הזה, לצד רמזים לחולי (כמו ממנטו מורי של גולגולת מגלולות), מופיעות דמויות מ״הגלגול״ של קפקא שיצרתי עבור הסרט ״קפקא לקטנים״. עבדתי על הדמויות האלה ממש באקסטזה, כשחזרה לי היכולת לצייר לאחר השלב הראשון הקשה מאוד של המחלה שלי, והייתה שם חגיגה גדולה

זה קשור למקום המרכזי של המיניות, לפסימיזם ביחס לחברה האנושית, למהפך הרדיקלי בתפיסת האישיות הגליית הליבה שלה אל הלא־מודע, להבנה ולהבניה של זהות יהודית, שלא לדבר על תתי ההשפעות: המקום העצום של פרויד אצל הסוריאליסטים למשל… לצד כל זה פרויד הוא פשוט סופר נהדר, וחלק מהמחשבות שלו על אסתטיקה ממש מופלאות.

אבל פן נוסף של זה הוא כמובן חילול הקודש של כל זה, מעשה אהבה אלים. מהבחינה הזו זה ממשיך את העיבוד האלים שלי לקפקא (״קפקא לקטנים״ ב־2022)

ענבל: ואולי זה גם סוג של רצח אב, אם מותר לי ללכת לשם. התמודדות עם תפיסת העולם שפרויד מביא, והקצנה והגחכה שלה.

על הקיר שממול מופיע זוג ציורים חדש מסדרת ״ההלוויות״. מה הוביל אותך לצייר את ההלוויה שלך בפעם הראשונה? זה קרה הרבה לפני שהתמודדת עם הסרטן לראשונה

רועי: ציורי השמן מכילים דיפטיכון (צמד ציורים) של ההלוויה שלי מנקודת מבטו של הנקבר, החמישית במספר. את הרעיון הציורי הזה, שמהווה מעין קפלה מהופכת, מימשתי לראשונה ב־2006. חשבתי אז שאעשה הלוויה כל שנתיים, ואתן לעצמי סיכוי של פיפטי־פיפטי לקלוע לשנה הנכונה. אבל הם מפרכים מידיי לעשייה.

בכל הלוויה כזו מופיעים מוטיבים ודמויות מאותו הרגע שבו נגדמו כביכול חיי. במקרה הזה, לצד רמזים לחולי (כמו ממנטו מורי של גולגולת מגלולות), מופיעות דמויות מ״הגלגול״ של קפקא שיצרתי עבור הסרט ״קפקא לקטנים״ (אימו של גרגור, אחותו גרטה, המנקה, וגם שלולית של סליים ירוק שהשרץ הותיר ליד הקבר). עבדתי על הדמויות האלה ממש באקסטזה, כשחזרה לי היכולת לצייר לאחר השלב הראשון הקשה מאוד של המחלה שלי, והייתה שם חגיגה גדולה עבורי של המצאות – דימוי, ובמיוחד ביחס לשאלת הדיוקן, וכמה אפשר למתוח אותו.

מצבים של מוות בחיים וחיים מתוך המוות תמיד נכחו בעבודה שלי (מציורי הקדושים המעונים, דרך הכניסה לעורה של אווה בראון בבונקר בברלין, שכולל גם מוות וביקור בגיהינום וכולי וכולי). זה גם כמעט ז׳אנר כשלעצמו, לפנטז את ההלוויה מחד ואת החיים התת קרקעיים של המת מאידך (כמו בפואמה ״חיי המתים״ של חנוך לוין).

הייתה שם גם חדווה בקשר למבט שמעשה הציור מאפשר. בגלל שאני נודד פנימה והחוצה מהציור אל סוגי יצירה אחרים, לאורך הרבה שנים חשדתי בעצמי כשחוויתי את התשוקה לצייר: האם זה לא סתם עונג נרקיסיסטי? האם יש לציור צידוק? התמחיתי בסוג המסוים הזה של הלקאה עצמית ומניעת עונג ציורי מעצמי, וכאן היה משהו שיכולתי לממש רק בציור, ושאחוז כולו בהיסטוריה של הציור, דרך סוג של היפוך, גם מבחינת התדר הרגשי העולץ של הצבעוניות והדמויות.

אבל שאלת לא רק על נוכחות המוות, אלא גם על נוכחות המחלה טרם זמנה. אין לי הסבר טוב לזה. אולי זה סתם קשור לנטייה למחשבה ספקולטיבית, אבל מחלה באמת נכחה בעבודות לפני שנהיתה לעובדה. שורת המחץ הצוהלת שחני פירסטנברג, בתפקיד קומיקאית־ביעותים, מסיימת איתה את ״הילריוס״ (2010) לקול מחיאות הכפיים של הקהל, היא: ״תודה לכם! יש לי סרטן!״

הסרט ״הווידויים של רועי רוזן״ (2008) מתחיל בכך ש״רועי רוזן 1״ (עובדת זרה לא חוקית מבולגריה) אומרת: ״הסבל גדול. הכאבים קשים. את המוות לא ימנע דבר. למעשה קרוב לוודאי שכעת כשאתם מתבוננים בי, גופתי כבר נרקבת בקבר״. ברמת העומק מהדהדת מאחורי התערוכה הזו היצירה המרכזית והקשה שהעסיקה אותי בשנים האחרונות, ״לוסי חולה״: ספר (שייצא בעתיד) על מחלת הסרטן, בכסות של אגד דפי צביעה.

רישום אחד בלבד מ״לוסי חולה״ מופיע בתחילת התערוכה בחדר קטן משלו. זה רישום שמתלווה לפרק ששמו ״אש וקרח״ והוא מתאר קבלת עירוי כימותרפיה מאוד אלימה, שבגלל שהאפקט שלה דמוי כוויה, ההנחיה היא ללעוס כמה שיותר קרח בזמן העירוי בכדי למנוע לפחות פצעי כוויה בחלל הפה. הרישום מעביר את הכפל הזה בין שריפה וקפיאה אל העולם החיצוני: ילד עולה באש בזמן ששלג יורד. מאוד אהבתי את הרישום הזה, בגלל האיכות הכמעט־מופשטת של המפגש בין ענני העשן ובין פתיתי השלג

ענבל: הציור הזה מוצב בחדר הקטן בגלריה רוזנפלד, והוא ממש מיצב בפני עצמו, ואולי גם סוג של קבר. ציור אחד, לא גדול, בתוך חלל קטן וצבוע שחור. מה הייתה המחשבה מאחורי ההצבה הזו?

רועי: את צודקת שיש להצבה תחושה של מאוזולאום קטן. הילד הזה גם מעט מזכיר מרטיר ימי־ביניימי, קצת כמו איקונה בפינה חשוכה של כנסיה. לא הייתה כאן איזו מחשבה דידקטית על משמעות, אלא יותר משהו שקשור לכניסה אל העולם של התערוכה, שמצד אחד הוא אולי שלי במובהק, אבל הוא גם מבוזר ופרגמנטרי.

הדימוי הזה גם חורג מההקשר שסיפרתי עליו ומקבל משמעויות אחרות. לאחרונה כמה מבקרים בסטודיו דיברו על הדימוי מתוך מחשבה על השבעה באוקטובר, וחברה פלסטינית אמרה לי שהיא לא יכולה שלא לחשוב על אהרון בושנל, החייל האמריקאי ששרף עצמו למוות מול שגרירות ישראל, במחאה על המלחמה. זו חוויה מוזרה לראות את הקריאות האלה מואצלות כך, כי זו ממש לא תערוכה שעוסקת בזוועות של החודשים האחרונים

ענבל: עם גודל האסון שחווינו, בהרבה מקומות ניכר שאנחנו רואים הכול דרך העיניים של עכשיו, שהשתנו באופן משמעותי. מעין משקפי אסון שרותכו לתוך העיניים שלנו.

שני דימויים בתערוכה ממשיכים למעשה את הדימוי הזה, הקוף הבוער בג׳ונגל ולצידו דימוי הילד הבוער על רקע שמיים, כשעל שניהם יורד שלג. מאוד בולט בציורים העשן האפור שחותך אותם באלכסון והופך אותם לאפלים בתוך הצבעוניות הילדית העליזה

השבעה באוקטובר תפס אותי ביפן, ואחר כך נסעתי לספרד. זה היה הביקור הראשון שלי בפראדו, אחרי כל שנות הסגידה לגויה, וזה היה מאוד מרגש. הכתם הראשון בג׳ונגל שעשיתי כשחזרתי משם הוא הד ספונטני לציור של גויה של שני חתולים רבים

רועי: הציור הוא התגלגלות למדיה אחרת של הרישום. השלג והעשן שברישום נהיים לשני מרקמים של הפשטה קווית הופכים במקרה של הקוף לצמחייה סבוכה שבהדרגה נצברו בה דימויים בתוך איי־הצל בין העלים. זה אלמנט שהתרחש, למעשה, אחרי השבעה באוקטובר, אבל שוב, בלי קשר ישיר למאורעות, אלא לציור

יצא שהשבעה באוקטובר תפס אותי ביפן, ואחר כך נסעתי לספרד, לרטרוספקטיבה קולנועית בפסטיבל קטן בקורוניה, ולהקרנה במדריד. זה היה הביקור הראשון שלי בפראדו, אחרי כל שנות הסגידה לגויה, וזה היה מאוד מרגש. הכתם הראשון בג׳ונגל שעשיתי כשחזרתי משם הוא הד ספונטני לציור של גויה של שני חתולים רבים. גם החלל של הילד הוא לא בדיוק שמיים, משום שיש רצפה, וגם חלון (שממנו ניבטים שמיים זהים לאלה שבחדר פנימה). כשאני עונה לך עכשיו, נראה לי שגם העניין הזה, של יחס מעורער בין הפנים והחוץ הוא מוטיב מהותי בתערוכה, וגם זה קשור מאוד למצבי חולי

ענבל: איך מצבי החולי קשורים ליחס מעורער של פנים חוץ?

רועי: אני קצת מהסס לצטט כאן פילוסוף, אבל הוא פשוט ניסח את זה כל כך יפה: ז׳ן־לוק ננסי עבר קודם השתלת לב ואחר כך הליכים זהים לאלה שאני עברתי (כימו, השתלה עצמית של תאי גזע וכולי). יש לו ספר קצר נהדר שנקרא ״הפולש״ ועוסק לא רק בכך שהלב המושתל היה של אדם אחר, ושהתא הסרטני, הזר שהורג אותך, הוא תוצר של הפנים, אלא גם בהליכים של חדירה, הקזה, הרחבה וכיווץ שהגוף מקיים עם החוץ.

למשל: קצירת תאי הגזע נעשית בעזרת חיבור דרך שתי הזרועות לצינורות, במעין הרחבה של זרימת הדם אל מחוץ לגוף. זה נמשך שעות ארוכות כי המכשיר מסנן אט אט רק את תאי הגזע מתוך הדם, וננסי משתאה על כך שלמעשה כל הדם שלו עזב את גופו במהלך האירוע הזה. היותך אחד ואחר עם הפולש, זר לדבר שבתוכך, נבדל ומעורבב עם סוגים של חוץ

birds

ענבל: ועוד לא דיברנו על עוד עבודה בתערוכה: הצייר

רועי: טיטורלי… גם הוא דמות קפקאית שנוצרה עבור הסרט ״קפקא לקטנים״. ב״המשפט״ של קפקא, הצייר טיטורלי הוא מכונת־ציור שמנפיקה עשרות ציורי נוף זהים: שני עצים על כר דשא. הבדיחה האידיוטית שלי הייתה ללהק לתפקיד את האמן המגוון ביותר – פיקאסו. לפיקאסו הזה יש עין שלישית במקום פה, ובסרט כשהוא מדבר, היא ממצמצת. אגב, חמישה מציורי הגואש שהכנתי בשביל האנימטורים של הסרט, עדה רימון ואופק שמר, נוצרו בחדר הבידוד, כשרעלי הכימו מוחקים לגמרי את הכדוריות הלבנות. כך שגם שם היו רגעים של עונג

ענבל: הציור הזה נראה לי גם כדיוקן עצמי, דרך הבלורית וההיפוך המגדרי שעשית לו

רועי: מעניין… לא חשבתי על זה. הייתה לי תערוכה בכורש לפני כמה שנים (שאצרו ורד חדאר ודביר שקד), שהרעיון מאחוריה היה של דיוקנאות עצמיים כנגד עצמם, איך מתוך חיות, חפצים, זהויות בדויות, דמויות היסטוריות, תמיד מבצבץ בכל זאת איזה אני

ענבל: הזכרת שני ספרים שאתה עובד עליהם – יש עוד תוכניות הלאה?

רועי: עבודת העריכה על ״לוסי חולה״ תהיה אינטנסיבית כי זה ספר מאוד סבוך. אני ממש נרגש שהוא יראה אור כאן, גם כי שלושת הספרים האחרונים שלי לא פורסמו בעברית. מעבר לזה ולהכנות לתערוכה הרטרוספקטיבית בגרמניה, מחכים לי עכשיו בסטודיו בדים לשתי קבוצות עבודות שאני מת להתחיל.

בגלל שאני חובש כמה כובעים תמיד מלווה אותי תחושה אבסורדית של בטלה וכישלון (כי עכשיו אני אצייר שנה, ולא אעשה סרט, או להיפך). אבל ידו של הציור כרגע על העליונה

ענבל: נשמע שציור זה זמן הכיף שלך, מאחלת שתוכל להתחיל בקרוב. תודה על השיחה המרתקת, והרבה בריאות!

רועי: תודה!


רועי רוזן | איך להסתיר את כאביך מעצמך
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב
נעילה: 13.4

רועי רוזן בגלריה רוזנפלד. צילומים: מ"ל

רועי רוזן בגלריה רוזנפלד. צילומים: מ"ל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden