כל מה שחשוב ויפה
ניב תשבי, הקרנבל. צילום: דניאל חנוך
ניב תשבי, הקרנבל. צילום: דניאל חנוך

ספרו לי עוד: ״יצירה ללא גבולות, דמיון פרוע שובר מוסכמות״

האוצר יובל סער (העורך הראשי של פורטפוליו) נפרד ממערך התערוכות ״ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי״, שיינעל בסוף השבוע במוזיאון הרצליה

אפשר להתחיל את הסיפור של ״ספרו לי עוד״ בכל מיני מקומות. הוא יכול להתחיל ב־15.11.12, היום שבו התחלתי לעבוד על התערוכה הראשונה שלי אי פעם כאוצר, תערוכת איור קטנה בבית האמנים בתל אביב, שהפכה לימים להיות ״אומת האיור״ והובילה ליסודו של שבוע האיור הראשון.

הוא יכול להתחיל ב־22.5.14, פתיחת שבוע האיור הראשון, שכלל למעלה מ־20 תערוכות, ביניהן ״מפעל חיים״, תערוכה זוגית שאצרה מרב סלומון לטל גרנות וניב תשבי, בוגרים טריים דאז של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שהתוותה את הדרך לשבועות האיור שהתקיימו לאחר מכן: עבודות חדשות שהוכנו במחשבה על חלל, עם איור שיוצא מהדף בפורמטים ומדיומים שונים.

עפרה עמית, מתוך ״ספרו לי עוד: בעקבות הרומנים הגרפיים״

עפרה עמית ב״ספרו לי עוד: בעקבות הרומן הגרפי״. צילום: דניאל חנוך

אראלה, מתוך ״אבן, בד ומספריים״

אראלה, מתוך ״אבן, בד ומספריים״

והוא יכול להתחיל ב־4.12.19, בפגישה עם איה לוריא, האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שבמהלכה קיבלתי הצעה נדיבה, מלחיצה, מרגשת, מלחיצה, מסעירה (ומלחיצה) – שאפשר לתמצת אותה במשפט אחד: קח את כל המוזיאון ותכניס אליו איור.

אבל אני רוצה להתחיל אותו דווקא מהסוף. מיום שבת ה־16.3.24, שבו יינעל מערך התערוכות ״ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי״, שכולל שמונה תערוכות ופרויקטים שכולן איור (אבל גם צילום וטקסטיל ופיסול ואנימציה ווידאו וציורי קיר ועוד). כ־40 אלף מבקרות ומבקרים ביקרו ב״ספרו לי עוד״ מאז הפתיחה, בתקופה לא פשוטה, שהחלה במאבק על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ומסתיימת בזמן  מלחמה.

לספר את מה שלא כתוב בטקסט

אומר בזהירות שהמהלך שעשינו במוזיאון הוא היסטורי, ודאי בקנה מידה מקומי, ועוד יותר בזהירות – גם עולמי. לא בדקתי כל מוזיאון בכל מדינה בעולם, אבל על מוזיאון לאמנות עכשווית שמקדיש את כל שטחו לאיור עוד לא שמעתי.

ובמובן הזה עשינו לאיור מה שעשו בעבר לצילום. אם הייתן הולכות לפני 50 או 100 שנה למוזיאון, לא הייתן רואות בו צילום, שנתפס בעבר כמשהו טכני. היום אנחנו לא שואלים למה יש צילום במוזיאון לאמנות, ולא מטרידים את עצמנו בשאלה אם זה צילום או אמנות.

ואני חושב שזה מה שיקרה ואולי כבר קורה לאיור: הוא עובר את הדרך שעבר הצילום, מדיסציפלינה שנתפסה כפונקציונלית ונלווית למדיום האמנותי – לסוגה אמנותית לכל דבר.

ולכן, הדבר הראשון שחשבתי עליו לאחר אותה הצעה מפתה אך מלחיצה עם איה, היה מה קורה לאיור כשהוא נכנס למוזיאון? והדבר הראשון שהבנתי הוא מה אני לא רוצה: לא רציתי לקחת איורים נפלאים ככל שיהיו, להגדיל אותם ולתלות על הקיר. רציתי עבודות חדשות. וכך, מלבד תערוכה היסטורית אחת, כל שאר הפרויקטים והתערוכות ב״ספרו לי עוד״ כוללים עבודות חדשות שהוכנו במיוחד לתערוכה, עם מחשבה על חלל ספציפי.

רוני פחימה ובתיה קולטון, הקוף למד לארוג. צילום: דניאל חנוך

רוני פחימה ובתיה קולטון, הקוף למד לארוג. צילום: דניאל חנוך

מרב סלומון, הבלתי נשכחים. צילומים: דניאל חנוך

מרב סלומון, הבלתי נשכחים. צילום: דניאל חנוך

זאב אנגלמאיר, 1,000 שושקות

זאב אנגלמאיר, 1,000 שושקות, מתוך ״ספרו לי עוד: בעקבות הרומנים הגרפיים״. צילום: דניאל חנוך

בינג׳. צילום: עדן בצלאל חבס

בינג׳. צילום: עדן בצלאל חבס

הדבר השני ששאלתי הוא מה זה בכלל איור? זו שאלה שמלווה אותי, בטח בעשור האחרון, מאז שייסדתי את שבוע האיור של תל אביב ב־2014. איור הוא מהתחומים הפופולריים ביותר בתרבות החזותית של המאה ה־21: הוא נגיש ואהוב על הקהל הרחב משום שהוא נע בין עיצוב לאמנות, יש לו סיפור וקל להתחבר אליו.

הסיבה לכך טמונה, בין השאר, במסלול ההכשרה של מאיירות ומאיירים; אמנים לומדים במחלקות לאמנות ופחות נדרשים לתקשורתיות, ואילו מאיירות ומאיירים לומדים במחלקות לתקשורת חזותית. במשך ארבע שנים הן נדרשות לתקשר עם העולם, ולכן יש בעבודתן יסוד תקשורתי אינהרנטי, גם כשאין לקוח או בריף והן מגיבות לטקסט פנימי. במילים אחרות: הן יודעות לספר סיפור.

השלב הבא היה לבחור מאיירים ולבקש מהם ״ספרו לי עוד״. כי זה כח העל של מאיירות: לספר את מה שלא כתוב בטקסט. וכל ילד או ילדה שאנחנו מקריאים להם סיפורים, יודעים את זה. הם לא צריכים שנגיד להם מה קורה בסיפור, הן מסתכלות על האיורים ומספרות לנו לבד.

המשתתפים בתערוכה היו צריכים לחשוב על עבודות חדשות שיביאו לידי ביטוי גם את ה״סיפור״ (מי מספר, מי מבקש שיספרו לו, ואיזה תפקיד ממלא האמן בסיפור); ולא פחות חשוב, הם היו צריכים לחשוב גם על ה״עוד״ (למה ומתי אנחנו לא מסתפקים בדימוי, ודורשים יותר).

חוש נבואי

תחילה יצאו לדרך הפרויקטים האישיים – ״הבלתי נשכחים״ של מרב סלומון, שעסקה במוות ובמה שנלווה אליו – כאב, צער וטראומה – ובמתח בין שני הכוחות המעצבים את חייה: הצורך לזכור והכמיהה לשכוח; בתיה קולטון ורוני פחימה עם ״הקוף למד לארוג״, שקושרות בין טקסט לטקסטיל; ו״הקרנבל״ של ניב תשבי (שאחרי 7.10 כמו ביסס את החוש הנבואי שלו), ממשיך את הפרקטיקה של תשבי במעבר בין איור לפיסול ומיצבים תלויי מקום.

לדרך הצטרפה האוצרת שוע בן ארי, שאצרה יחד איתי שתי תערוכות: התערוכה ״ספרו לי עוד, בעקבות הרומן הגרפי״, שבה ביקשנו משמונה מאיירות ומאיירים – זאב אנגלמאיר, נינו בניאשוילי, אלון ברייאר, נעה כ״ץ, קרן כץ, גלעד סליקטר, עפרה עמית, מישל קישקה – שכתבו, איירו והוציאו לאור רומן גרפי, לחזור לספר שלהם ולספר לנו עוד, בפורמט אחר שהוא לא ספר (קצת כמו עונה שנייה של סדרת טלוויזיה); והתערוכה ההיסטורית ״אבן בד ומספריים״, שמציגה שלושה מאיירות ומאיירים שכבר לא בחיים – אראלה, רות צרפתי ושמואל כץ – ומתמקדת בעבודה שלהם בחומר: מגזרות נייר, ברזל, אבן ובד.

ענבל ראובן אצרה יחד איתי את התערוכה ״בינג׳״, עם סרגיי איסקוב, שירה גלעדי, אביב כץ, בן מולינה, גאי ספרן לולאי שפיתחו, שינו ועדכנו את הבינג׳ שלהם בעולם הדיגיטלי לאורך חודשי התערוכה; שיתוף פעולה עם מרכז אדמונד דה רוטשילד, הפועל לקידום וטיפוח יוצרים ויוצרות בתחילת דרכם.

שי ענבר מחברת מאנדיי ניהלה אמנותית את פרויקט המבואה, שבו מאיירי ומעצבי החברה – גל בולקא, ענבל גרי, אורי גרינברג, רן דסקל, שני יסמין, מעיין כהן, נועה כהנא, שלי לבבי, עדן פוקסיניאנו, מירי קונצמן, יעל רוזן קרן – יצרו כרזות נעות שהתבססו על שם התערוכה בעברית, אנגלית וערבית.

ואם הזכרנו קודם צילום, יש גם צילום ב״ספרו לי עוד״. ב״ההיסטוריה המטורפת של עולם האיור הישראלי״ – שאין דרך להסביר את הפרויקט הזה בלי לראות אותו – עבודת וידאו שיצרו זאב אנגלמאיר, קרן כץ ולילך רז, ובה סדרת צילומי סטילס ש״מתעדים״ אירועי מפתח בתולדות האיור והקומיקס המקומיים, על בסיס יצירות אמנות מהגדולות והמזוהות ביותר בתרבות המערב (ואפילו אני משתתף בו, כלא אחר מישו בסעודה האחרונה).

monday.com: האיור שאינו נגמר. צילום: דניאל חנוך

monday.com: האיור שאינו נגמר. צילום: דניאל חנוך

זאב אנגלמאיר, לילך רז וקרן כץ; שיעור הקומיקס הראשון בבצלאל מתוך ההיסטוריה המטורפת של עולם האיור הישראלי

זאב אנגלמאיר, לילך רז וקרן כץ; שיעור הקומיקס הראשון בבצלאל מתוך ההיסטוריה המטורפת של עולם האיור הישראלי

מאז הפתיחה ועד היום קיבלתי מאות תגובות מחממות לב על התערוכה. מבין כולן, אני רוצה לסיים עם המכתב המפתיע שכתב חובב גבעתי (שאני לא מכיר) מבנימינה, ופורסם במדור מכתבים למערכת של עיתון הארץ ב־11.9. גם היום הוא אקטואלי מתמיד.

״ראיתי בצהרי יום שבת במוזיאון הרצליה מה פירוש חופש, מה פירוש פלורליזם, מה פירוש מגוון של דעות, יצירה ללא גבולות, דמיון פרוע שובר מוסכמות, ואוסף של כישרונות יוצאים מהכלל של אמניות ואמנים הפועלים ויוצרים בישראל הקטנה והשסועה. כזאת היא התערוכה הנפלאה ׳ספרו לי עוד׳. עושר של עבודות בחומרים ומדיומים שונים, חגיגה של יצירתיות, עבודות עכשוויות וכאלה של אמני עבר, פרץ יצירה מופלא.

״בערב צפיתי במהדורת החדשות, וראיתי מה פירוש דעה אחידה וכנועה בפני מנהיג עליון, מה פירוש ממשלה חשוכה, שחבריה עילגי לשון, חורצי לשון, גסי רוח ורעי לב.

״בלתי נתפש שבאותה מדינה דרים בכפיפה אחת יוצרים נפלאים ומוכשרים רבים, יוצרים ללא גבולות, ומצד אחר ממשלה של דגנרטים, אנשים חשוכים, מוגבלים, בעלי דעות פשיסטיות ושוביניסטיות, שכל רצונם להשביע את רצון אדונם העומד למשפט ולהחריב כדי כך את שלטון החוק, מערכת המשפט, הכלכלה והחינוך בישראל״.


ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי
אוצר: יובל סער
אוצרות שותפות: שוע בן ארי, ענבל ראובן
מוזיאון הרצליה, הבנים 4
נעילה: 16.3

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נאוטילוס

    בהחלט תערוכה יפיפיה ועשויה מעולה ומצוין אבל פספסתי משהו. אלו מוסכמות נשברו בתערוכה? ובפרפרזה על המכתב שבסוף- הכנסת שלנו הרבה יותר פרועה ומשולחת רסן מהתערוכה הזו. כאילו שהתערוכה מייצגת את המודע האזרחי ההגון והחילוני והכנסת שלנו את התת מודע הרב זהותי הגועש והמשתולל במדינה…
    מעניין מה הרקע של המשתתפים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden