מתן בן כנען: הסימנים המעידים היו על הבד

חגית: בוקר טוב מתן! מה שלומך בימים לא פשוטים אלה?

מתן: בוקר טוב חגית! קשה מאוד להפריד בין המישור האישי למישור הכללי, במיוחד שהמישור הכללי נכנס ומשתלב הן בעבודת הסטודיו והן בבית לכן אני מודה שישנה מועקה שמלווה את היום יום. מועקה וגם חששות מהעתיד לבוא

חגית: נכון. לא קל לבנות את האופטימיות כל בוקר מחדש.

ברכות על התערוכה שנפתחה במוזיאון הנגב בבאר שבע ממש בשבוע שעבר ״כל הסימנים מראים״ – אני ממש סקרנית – הכותרת הזו??? זה אחרי או לפני האירועים שהחלו במתקפת 7.10?

מתן: ראשית, רב תודות. לגבי הכותרת, היא ניתנה לתערוכה שבועות לפני הטרגדיה שהתרחשה ועודנה. באופן מצמרר היא איגדה את כל העבודות וחיברה אותן, ללא שמץ של מושג מה מחכה לנו, למציאות העגומה שלנו

חגית: זה מעורר השתאות, כמה התחושות באוויר (וכמה זה מובן בדיעבד). האוצר, רון ברטוש, כותב: ״כותרת התערוכה כל הסימנים מראים נבחרה בהשראת בית משירו של חיים גורי, שנפתח במילים: ׳כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת׳… התערוכה של מי שיצירתו נסמכת על הזיכרון הקולקטיבי והתרבותי הישראלי ומאוכלסת במעין מראות עבר, הפכה בבוקר ה־7.10.23 לתערוכה המתייחסת להווה מתמשך ואקטואלי מתמיד״.

חגית: ומאז – ההכנות לתערוכה נראו באור חדש? משהו השתנה בתוכנית, בפוקוס?

מתן: האמת שתחילת העבודה על התערוכה לוותה מצידי בעצלתיים משהו (מה שקשה לומר על רון ברטוש, האוצר, שמהתחלה שקד, עמל ודחף). המציאות פשוט הלמה בי ועוררה אותי. מיקדה אותי, חיברה אותי לעומקים שהיו גם מקודם בתהליך היצירה אבל היו סמויים מעיניי ומליבי. למעט שני ציורים שנעשו לאחר פרוץ התופת – הציורים צוירו לפני, ואל חלקם חזרתי לנגיעות אחרונות שבוצעו כמובן לאור המציאות החדשה.

חגית: אתה מצייר בסגנון שמקובל לכנות ״פיגורטיבי ריאליסטי״, אפילו קלאסי – אבל יש משהו מאוד דינמי בפריימים ובבחירות שלך. הדמויות, היחסים ביניהם, נעים בין היומיומי האגבי לאירועים נשגבים – אבל לא מפורשים. יש בעבודות הרבה מתח, התרחשויות ודרמה פנימית, שכמעט מעלות על הדעת צילום תיעודי

מתן: אכן – נהוג לכנות את השפה שבה אני מצייר כשפה פיגורטיבית ראליסטית. לכשעצמו ניתן להעמיק בנושא הזה. השפה שלי היא תולדה של צורך עמוק לחבר תוכן וצורה בצורה שתאפשר הן קריאה חושית־רגשית והן קריאה שכלתנית. המתח, הדרמה הפנימית על כל ההתרחשויות על הבד הן בדיוק אותו חיבור של התוכן שמעסיק אותי אל הצורה.

אני פחות חושב על זה במונח של משהו תיעודי אלא על תיבת תהודה לאירועים שפרטו ועודם פורטים על מיתרי חיינו. הציור במובן הזה הוא רזוננס – משהו שמזכיר סיטאר הודי. הנגן פורט על מיתר שרוטט ומרטיט מיתרים בשכבה השנייה אשר התדר שלהם דומה למיתר העליון עליו פרט הנגן. המציאות היא הנגן, חיינו ועברנו הם המיתרים והציור בעבורי היא תיבת התהודה

חגית: בציור המרכזי בתערוכה (או לפחות אחד הגדולים) נראית התגודדות של אנשים במקום שנראה שביל בטבע. יש מעין מאבק – לא ברור אם הוא אלים או שהוא מאבק פנימי וניסיון לעצור התפרצות עצמית, כך שהפרשנות נעה בין הפגנה להלוויה, בין מחאה לאבל.

יש מקור ספציפי או שזו בדיוק הייתה כוונת המשורר (הצייר)?

אחד הדברים שהכי התחוורו לי לאחרונה, שבדרך כלל אני נעזר בהווה על מנת לגעת בעבר, להדהד אותו, למצוא את הרלוונטיות שלו בהווה ופתאום אני מגלה שהסיפורים משם – מהעבר הטראגי של עמנו – משמשים אותי בשביל לגעת בהוויה המוטרפת שלנו

מתן: ״רגעים מרירים של חסד״ – אכן הציור המרכזי מבחינתי בתערוכה. אני מסכים שהוא מכיל שלל מאבקים. הציור מהדהד סיפור הרואי שהתרחש בעת צעדות המוות שיצאו את אושוויץ. ויקטור פרץ – מנהיג קבוצת המתאגרפים שקובצו על מנת לשעשע את הצורר הנאצי, מחליט לצאת את השורות ולחזור למחנה על מנת להביא לחם לחבריו, בעת שובו הוא מתעקש להמרות את פי אחד השומרים שמצווה עליו לחזור אל סוף הטור בנפרד מחבריו.

ויקטור עוקף את השומר וניגש אל חבריו ונורה מולם בגבו. האירוע הזה הפעיל אצלי את בלוטת הדמיון שלי וראיתי בעיני רוחי את ההתרחשות הזו ואת האדוות שלה ברגעים שלאחר ההתרחשות הראשונית. מין מאבק שגורר מאבק. אך בעיקר מאבק פנימי על איפוק.

חשבתי על הרגעים שאחרי ההתנקשות ברבין – ההיסטריה, ההכחשה, השוק. באורח די מצמרר, הציור הזה פתאום מהדהד משהו מהטרגדיה של מסיבת הנובה. כאמור, הוא לא צויר ככזה – ולא הוא ולא אף ציור בתערוכה מתיימר לנסות לשקף משהו משם, כי זה פשוט בלתי אפשרי. אבל הוא כן יכול להדהד משהו

חגית: המראה של הזרוע השרירית במיוחד שבולטת במאבק הפנימי עם דמות המתאגרף, מעיד (כבר אמרנו, סימנים מעידים) על הספציפיות של הדמות. אבל אתה מלביש את הנוכחים במראה עכשווי, בנוף הצבעוני, הדשן והמאובק של זמננו ומקומנו. בו זמנית מרחיק עדות ומקרב אותה לכאן ועכשיו

מתן: אחד הדברים שהכי התחוורו לי לאחרונה, שבדרך כלל אני נעזר בהווה על מנת לגעת בעבר, להדהד אותו, למצוא את הרלוונטיות שלו בהווה ופתאום אני מגלה שהסיפורים משם – מהעבר הטראגי של עמנו – משמשים אותי בשביל לגעת בהוויה המוטרפת שלנו

חגית: מעניין שחשבת על רצח רבין, גם אני. וכן – פסטיבל הנובה והאבק העולה מתחת לרגלי הרוקדים שהפכו לרצים בשדות נסים על נפשם… קשה אפילו לדמיין. זה מביא אותי לשאלה הבלתי נמנעת – איפה תפס אותך בוקר שבת 7 באוקטובר?

מתן: בוקר שבת תפס אותי כמו את רובנו שלא היינו בתופת, בשלבי התעוררות של שבת נינוחה לכאורה. אני זוכר שאני מסתכל בעיניים טרוטות בקבוצה של המשפחה ולא כל כך מבין מה אני קורא שם. מלחמה? מה מלחמה? אחד האחיינים החטיף לאחיו? אבל הזבנג הגיע מהר

חגית: איפה אתה גר? ובעצם – ספר לנו קצת עליך. אני התוודעתי אליך – יותר נכון לציור שלך – בשתי הזדמנויות חגיגיות: ב־2015 זכית בפרס השנתי היוקרתי של הנשיונל פורטרט גלרי בלונדון (הגלריה הלאומית לדיוקנאות), עם הציור אנאבל וגיא. וכעבור כמה שנים הצגת עבודה יחידה – מורכבת וגדולת מידות מאוד, בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל.

החריגות והתעוזה בהצגת עבודה אחת משכה את תשומת ליבי. אז שמחה על ההזדמנות לשאול על החיים, על האמנות. איפה גדלת? איך הגעת לציור? איך נראה היומיום שלך – אתה בעיקר מצייר? מלמד?

מתן: אני גר כיום בחיפה ויוצר ברמת ישי – נוף מולדתי. פה גדלתי, בישוב קהילתי בשוליו המערביים של עמק יזרעאל. רוב חיי גדלתי בין קבוצות שונות בתכלית ולרוב הרגשתי אווטסיידר. הציור, אגב, יישב את הדיסונאנס שגדלתי בו.

אל הציור התוודעתי לראשונה דרך סבא שלי. המושבניק שרוב חייו לוו בצבעים ומכחולים אותם ״ירשתי״ בבוא הזמן. את אותם מכחולים וצבעים יבשים למחצה קיבלתי מידי אימי בגיל 12 לערך ומאז אני מעז. מעז ללמוד כל הזמן, מעז ללכת בדרכים לא נודעות, מעז לנצח את עצמי וכן – מעז לחלום בגדול. רוב השבוע אני מצייר ובחלקו גם מלמד, אם בסטודיו שלי ואם בבצלאל.

מצאתי את עצמי מתעניין בשאול המלך. דמות אנדרייטד לצערי. שאול נושא את תפילתו האחרונה, שאול הנבגד מתעמת עם בנו יהונתן. וכמובן – שאול אצל המעלה באוב, הידעונית. דמות כל כך אנושית. סובלת מדיכאון והתפרצויות, ממרה את פי אלוהים ממקום של חולשה – לא ממקום של יוהרה

חגית: יש בתערוכה גם סדרת ציורים יותר קטנים ואינטימיים, לצד ציורי הסצנות הגדולים ורבי המשתתפים. אתה יכול לתאר קצת – מה הנושאים שמעסיקים אותך?

מתן: לאחרונה מצאתי את עצמי מתעניין בשאול המלך; דמות אנדרייטד לצערי. שאול נושא את תפילתו האחרונה, שאול הנבגד מתעמת עם בנו יהונתן. וכמובן – שאול אצל המעלה באוב, הידעונית. דמות כל כך אנושית. סובלת מדיכאון והתפרצויות, ממרה את פי אלוהים ממקום של חולשה – לא ממקום של יוהרה בדומה לדויד המלך. מושפל פעמים רבות כל כך

חגית: מעניין. האומללות וחוסר המוצא של מי ש״זכה״ בתפקיד המלך – זו זווית מאוד מעניינת. תמיד חושבים על השררה והכוח, ולא על החולשה, מה שיש לו לאבד, הטרגדיה האישת

מתן: מדויק! כמה השררה והכוח גורמים גם לנו, ״הנתינים״ או לפחות לחלקינו, לעיתים לשכוח שמדובר בבן אדם על חוזקותיו וחולשותיו, לא ממקום של לעשות הנחות מצד אחד או מאידך לערוף ראשים אלא להזכיר לנו את כוחה ההרסני של השררה והכוח שלא תמיד עומדים בהלימה עם יכולות רגשיות של האדם הנושא בכתר

חגית: והאלגוריה של שאול המלך מעוררת בך חמלה או הבנה גם למנהיגים החלשים של ימינו? או בעיקר תסכול ואימה? (או שזו רק אני?)

מתן: אני חושב שאני מוצא את עצמי מחזיק גם בחמלה, לא בהכרח בהבנה ובה בעת בתסכול ואימה. כי ההיסטוריה מספרת לנו לאן שבילים כאלה יכולים להוביל

חגית: אם לחזור לנושא שלשמו התכנסנו – איך היה תהליך העבודה לקראת התערוכה? הכל כבר כמעט מוכן ואז – בום. עוצרים וחושבים מה רלבנטי? היו רגישויות חדשות, או שרק עוצמות רגשיות ורלבנטיות גבוהה יותר?

מתן: כמובן שעצרנו, ראשית בהלם, שנית בהבנה שזמן העבודה על התערוכה התארך בשל דחיה שאפשרה בכל זאת להעמיק במה שיש ולכרוך את הדברים בצורה מדויקת יותר. לא חושב שנצטרכנו לרגישויות חדשות אלא להבנה שהזמן והמקום זימנו באופן טרגי וכואב משהו רלוונטי – ואנחנו צריכים להמשיך לשמור על דיוק בעוצמות השונות

חגית: הציור הוא טריטוריה אוניברסלית, חסרת גבולות. אז גם כצייר (כמו מלך) אתה נתון לתנודות קיצוניות בין חשיפה ואף פסגות של הכרה לבין אלמוניות; בין תקופות עשייה והכנה לתערוכה חשובה לבין שממה וחיפוש. איך ההרגשה לנוע בין חיפה לבאר שבע וללונדון? אתה חושש שזה יפגע עכשיו?

מתן: טבעי לחשוש כמובן משקיעה בתהום הנשייה, אך גם מסוכן להפוך את זה לכוח המרכזי המניעה את היצירה. היה את לונדון, תל אביב, ירושלים, כעת באר שבע. כל תקופה מזמנת את המקום שמתאים לה. כל עוד אני שומר על רלוונטיות עם עצמי, אני פחות עסוק בדברים אחרים. אני בעיקר עסוק ביצירה, אני מודה שאיני זוכר תקופות של שממה. חיפוש? תמיד

חגית: איך הגיבו אנשים לעבודות התערוכה?

מתן: התערוכה אמנם רק נפתחה אבל התגובות חזקות, מרגשות ורלוונטיות מאוד בעבורי

חגית: מה התוכניות להמשך?

מתן: אני ממשיך במה שעשיתי עד כה, בלי יומרות אבל עם שאיפות

חגית: מאוד שמחה לשמוע. יש לנו תמיד את דימוי האמן המיוסר. וזה לא רע שציור נובע מתוך סקרנות אינטלקטואלית, פילוסופיה ומחשבה, ולא רק מחיבוטי הנשמה

מתן: לגמרי! חיבוטי הנשמה זה רק מרכיב אחד, שלבד לא מחזיק את כל התמונה…

חגית: אז יש לך כבר כיוון – מה הדבר הבא? אתה ממשיך לגשת לתחרויות בחו״ל כל השנים או שזה (לונדון) היה אירוע יוצא דופן?

מתן: הדבר הבא? להמשיך להעמיק. לא הגשתי לפני או אחרי לונדון. אני מחזק את הקשרים שלי בחו״ל, מה ילד יום – איני יודע

---

מתן בן כנען | כל הסימנים מראים
אוצר: רון ברטוש
מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע
נעילה: 2.7