כל מה שחשוב ויפה
שטפי סטנקוביץ׳ חותכת את: סופיה שטולץ, עוגות בצורת עבודת הפיסול Telefonat של פרנץ ווסט (1997). צילומים: נטשה אונקרט
שטפי סטנקוביץ׳ חותכת את: סופיה שטולץ, עוגות בצורת עבודת הפיסול Telefonat של פרנץ ווסט (1997). צילומים: נטשה אונקרט

ממרסל דושאן ועד טיקטוק: יהושע סימון מביא את הסליים לווינה

בתערוכה פיזית ומקוונת שאצר במוסד הווינאי הוותיק - הססציון - מחבר האוצר הישראלי יהושע סימון בין ההיסטוריה של האמנות המערבית לעולם של בינה מלאכותית, קניות אונליין וריקודי טיקטוק, באמצעות חומר אחד גמיש ומלכלך

יובל: הי יהושע, בוקר טוב. מה שלומך בתקופה מורכבת ומאתגרת זו? איך היא עברה/עוברת עליך?

יהושע: אני מרגיש שיש פער בלתי ניתן לגישור בין הזוועה שאנחנו כולנו בתוכה לבין מצבי האישי

יובל: לגמרי. זה באמת בלתי נתפס. והנה, בתוך כל הכאוס הזה, נפתחה תערוכה חדשה שאצרת בווינה. איך זה קרה?

יהושע: בדיוק. הססציון בווינה חגג 125 שנה. זה מוסד ותיק עם היסטוריה עשירה. הם מזמינים אמנים להציג תערוכות יחיד, ולכבוד חגיגות היובל הם פנו אלי להציע תערוכה. הצעתי את ״סליים״ – תערוכה היברידית על מצבנו ההיברידי. גם אונליין וגם אין־ריל־לייפ. התערוכה מתקיימת גם בגלריה הגדולה המיתולוגית (שהמציאה כביכול את הקובייה הלבנה) עם שלל פעילויות ואירועים, וגם אונליין

יובל: רגע, איך זה שפנו אליך? ספר קצת על ההיסטוריה שלכם

יהושע: האמת שתמיד רציתי לאצור תערוכה לססציון אבל ידעתי שהם מזמינים אמנים לתערוכות יחיד; אז זו באמת הזדמנות יוצאת דופן. העבודה שלי באופן כללי, והתערוכה הקודמת שאצרתי הן ההקשר לפנייה אלי. התערוכה נקראה ״הדיבידואל״, היא הוצגה בקונסטראום לונבורג באוניברסיטת ליופאנה מחוץ להמבורג בסוף תקופת הקורונה, ואחרי זה עברה ל־Los Angeles Contemporary Arcive בלוס אנג׳לס ב־2022. זו היתה תערוכה דחוסה מבחינה תיאורטית ואמנותית, שסביבה גם בניתי סמינר שלימדתי באוניברסיטת ליופאנה. דבר קיומה הגיע לידיעת אמניות ואמנים שונים, בין היתר בססציון.

בנוסף, יש לי היסטוריה אישית קצרה עם וינה – כתבתי לקטלוגים של המוזיאונים הגדולים שם, שפטתי בפרסים, וכשפירסמתי את הספר ״ניאומטריאליזם״ (סטרנברג פרס, 2013) הוזמנתי לשם פעמים רבות לדבר. כמו כן, אצרתי בווינה תערוכה על תיאוריות קונספירציה שהבאתי גרסה משודרגת שלה למובי – מוזיאוני בת ים, כשניהלתי אותו מאוחר יותר

יובל: נייס. אז מה הייתה הפנייה? 125 שנה וזהו? היה איזה דגש? או הזמנה פתוחה?

יהושע: הזמנה פתוחה, כשההקשר הוא החגיגות. המשפחה שלי מגיעה בין היתר מהאיזורים האלה כשעוד היתה אימפריה. גם הרקע האינטלקטואלי שלי (כמו של אנשים בעלי רקע דומה, בגילי ומבוגרים ממני) קשור בווינה בתור המקום שבו בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, במקביל להקמת הססציון, הומצאה צורה של חיים מודרניים ושל רגישות מודרנית – פרויד, אדולף לוס, ויטגנשטיין, קלימט, קרל קראוס ועוד. לכן מצאתי את עצמי חושב על ההקשרים של חיינו היום. מזה הגיע ״סליים״. מזה, ומהילדים שלי כמובן – שזה ה־הקשר של החיים שלי היום

פרנצ׳סקו פיניציו, Tickle Drown Thing, מראה הצבה

פרנצ׳סקו פיניציו, Tickle Drown Thing, מראה הצבה

פרנצ׳סקו פיניציו, Tickle Drown Thing, מראה הצבה

פרנצ׳סקו פיניציו, Tickle Drown Thing, מראה הצבה

הכיתוב Ratio מתוך אלברכט דירר, הכרכרה המלכותית של מקסימיליאן הראשון (1518–1522), מדבקת ויניל, 2024

הכיתוב Ratio מתוך אלברכט דירר, הכרכרה המלכותית של מקסימיליאן הראשון (1518–1522), מדבקת ויניל

אליסה ג׳יארדינה פאפא, Leaking Subjects and Bounding Boxes: On Training AI

אליסה ג׳יארדינה פאפא, Leaking Subjects and Bounding Boxes: On Training AI

כסא עם טלפון סלולרי בסדנת ריקודי טיקטוק, סליים בססציון, פברואר 2024

כסא עם טלפון סלולרי בסדנת ריקודי טיקטוק, סליים בססציון, פברואר 2024

ליאת ברדוגו, Internet Aerobics, מופע השתתפותי ווידאו, 2018-2020

ליאת ברדוגו, Internet Aerobics, מופע השתתפותי ווידאו, 2018-2020

יובל: תגיד משהו על הדבר הזה לטובת מי שאולי פספס את התופעה הזו? ואז נצלול לתערוכה

יהושע: סליים הוא משחק ילדים – חומר דמוי פלזמה מטאסטבילי בעל תכונות חומריות וחושיות ייחודיות. במקביל יש לו נוכחות מתמדת באינטרנט באמצעות סרטוני הדרכות ותיעוד של אנשים שמשחקים בו. הילדים אוהבים לגעת בו ולשחק איתו וגם לראות אחרים בטלפון נוגעים בו ומשחקים איתו. הם אומרים שזה ״מספק״

יובל: ואני עדיין מופתע מהחיבור שלו, אחד לווינה, ושתיים אליך. נדמה לי שאין דבר רחוק מווינה מסליים…

יהושע: מעניין. יש מסורת של אקציוניזם (סוג אמנות פרפורמנס וינאית), של התפלשות ומגע כביכול בלתי ישיר עם חומר בצינה הווינאית של המאה ה־20. הדמויות של קלימט, לא? אגון שילה אולי? הנוזליות של הונדרטוואסר? גם במיכאלפלאץ, השיש בעמודים בחזית של הבניין של אדולף לוס נראה לי כמו משחת שיניים. גם האנדרטה למגפה השחורה עם המורסות מזהב שבראשה ליד כנסיית סיינט סטפן. אבל אולי הכל כבר נראה לי ככה בגלל התערוכה

יש מסורת של התפלשות ומגע כביכול בלתי ישיר עם חומר בצינה הווינאית של המאה ה־20. הדמויות של קלימט, לא? אגון שילה אולי? הנוזליות של הונדרטוואסר? גם במיכאלפלאץ, השיש בעמודים בחזית של הבניין של אדולף לוס נראה לי כמו משחת שיניים. אבל אולי הכל כבר נראה לי ככה בגלל התערוכה

יובל: או גם וגם. נראה לי שרק אתה יכול לתאר ככה את וינה (שלא אמרתי, אחת הערים האהובות עלי בעולם). בכל אופן, יש פנייה, מתגבש קונספט – מתי זה קרה? מתי התחלת לעבוד על התערוכה? ומה אתה יכול לספר על תהליך העבודה?

יהושע: התחלנו לעבוד על התערוכה לפני קצת פחות משנה. כריסטיאן לוברט, אוצר בצוות הססציון, ליווה אותי מהצד שלהם והוא אמר לי שמעולם לא היה פרויקט שדרש ממנו שיתוף פעולה עם כל כך הרבה גורמים בתוך המוסד ומחוצה לו.

עבדנו במקביל על התערוכה בחלל ועל התוכנית אונליין (כולל הקמת אתר ייעודי). הגעתי לווינה מסוף יוני מדי חודש כמעט, לעבוד על התערוכה. פניתי לפרנצ׳סקו פיניציו, אמן אמריקני שחי בצרפת כבר 30 שנה. בזמנו אצרתי תערוכה רטרוספקטיבית שלו במובי. ידעתי שהוא יכול לייצר במרכז החלל את ההקשר ליתר עבודות האמנות והאירועים.

אתה תבוא לאינטרנט

בתוך תערוכה שעוסקת בעידן הדיגיטלי, היה לי חשוב שלא יהיו מסכיםֿ. היום אנחנו מביאים את האינטרנט איתנו – עם הטלפון – אבל גם עם עיני האינטרנט שלנו. פרנצ׳סקו הפך את החלל האיקוני למרכז איסוף קניות אונליין, סטייל צ׳יטה אצלנו. שם זה נקרא dpd.

אז היה הרבה קרטון אצלו, אבל זה לא רק קרטון שקשור לתולדות השימוש בקרטון בפיסול ובציור, אלא זה קרטון שבא מהאינטרנט. פרנצ׳סקו הגיע לביקור בחלל יחד איתי בספטמבר ואז התחילה המלחמה. היו תוכניות לנייד אותה מרגע שהתחילה העבודה עליה. אבל אחרי 7.10 הכיוונים האלה התאיידו

יובל: התאיידו כי אתה אוצר ישראלי?

יהושע סימון, סלפי עם קעקוע חד־פעמי בצורת כתם הלידה של מיכאיל גורבצ׳וב

יהושע סימון, סלפי עם קעקוע חד־פעמי בצורת כתם הלידה של מיכאיל גורבצ׳וב

birds

יהושע: ברגע הראשון, עוד לפני היותי ישראלי, פתאום אופי התערוכה נראה לא קשור לאותו הרגע. המהלך שעליו אני חשבתי – ומוביל אותי בהרבה פרויקטים – הוא מנעד רחב וניתוח עמוק וביקורתי לצד הצעה חווייתית ומהנה שתמשוך אותך. הרעיון הוא שפרויקט, כמו במקרה הזה, יהיה אימרסיבי אבל גם ידבר על הרגע הזה שהכל מנסה להיות אימרסיבי. שבו יש מערכת כל כך מורכבת (פוליטית, כלכלית, טכנולוגית, חברתית) שתופסת את עצמה כלא מתווכת (שיחות וידאו או טקסט כמו שאנחנו עושים כאן). אבל במקום להציג ארכיון או לתאר את המערכת ממבט דוקומנטרי או היסטורי, מה שאותי עניין ב״סליים״ זה שאתה כצופה ״תבוא לאינטרנט״.

במובן הזה המציאות הדיגיטלית היא לא כבלים או מכשירים ולא קוד או אלגוריתם (עבודות אמנות מעולות על נושאים אלה יש אינסוף), אלא היא משטר חברתי חדש שבו משמעות מתארגנת אחרת וגם צורות התארגנות. כמובן שזה מתקיים גם באינטרנט של אחרי ה־7.10 ואפילו ביתר שאת. אבל משהו בדחיפות שהרגע דרש ובטון של התערוכה הצטרף לאותו פער בלתי ניתן לגישור שאיתו פתחנו את השיחה. זו בכל אופן היתה החוויה האישית שלי

יובל: הבנתי. אז אם לחזור לתערוכה, מעבר לעבודה של פיניציו, מה היא עוד כוללת במרחב הפיזי של הגלריה, ובמרחב הדיגיטלי של הרשת?

יהושע: במסגרת זה שהגלריה המרכזית של ססציון הפכה למרכז איסוף קניות מקוונות עם ערימות של חבילות דואר, לפרנצ׳סקו גם היה וילון שקוף עם חותמת alamy – ככה שכל תמונה שצילמת דרכו נראתה כאילו יש עליה חתימה של בנק דימויים. כאילו היא כבר לא שלך.

אליסה ג׳יארדינה פאפא, אמנית סיציליאנית שעובדת בארצות הברית, הציגה בצד החלל אתLeaking Subjects, עבודה משנת 2022, על אימון בינה מלאכותית. זה ספר כחול יפהפה ומיצב שהם תוצאה של מחקר חזותי ותיאורטי מתמשך שלה לגבי ראיית מכונה, והוא מציג תמונות שהיא אספה כשעבדה כמאמנת אנושית למערכות ראייה שונות של בינה מלאכותית.

על רשת התקרה (שגם היא איקונית), אולריך פורמן, אמן אוסטרי צעיר, מציג את המיצב שלו, דמוי פלנטריום, Echo-System (2024). זו רשת על גריד – שכבר קושרת בין וינה של לפני 125 להיום. קבוצות הכוכבים ממפות רשת של תיאוריות קונספירציה שהאמן עוקב אחריהן בטלגרם בשיתוף עם חוקרת מדינה ותיאוריות קונספירציה בשם יול קו מאוניברסיטת קרלסרוהה בגרמניה. זו עבודה מהפנטת שכמו העבודה של פרנצ׳סקו ממש מתייחסת לאיקוניות של החלל הזה.

פרט מתוך: פרנצ'סקו פיניציו, Tickle Drown Thing

פרט מתוך: פרנצ׳סקו פיניציו, Tickle Drown Thing

אולריך פורמן על רקע: אולריך פורמן, Echo-System

אולריך פורמן על רקע: אולריך פורמן, Echo-System

פרט מתוך: סופיה שטולץ, עוגות בצורת עבודת הפיסול Telefonat של פרנץ ווסט

פרט מתוך: סופיה שטולץ, עוגות בצורת עבודת הפיסול Telefonat של פרנץ ווסט

צנצנת סליים בססציון, פברואר 2024. צילום: מרגו סימון־לוי

צנצנת סליים בססציון, פברואר 2024. צילום: מרגו סימון־לוי

יהושע: על הקיר הדפסנו פרט מוגדל מההדפס של אלברכט דירר ״מרכבת הניצחון של מקסימיליאן הראשון״ (1518–1522). המילה Ratio מוקפת בקו מתעקל מורכב. אצל דירר, Ratio (היגיון) שולטת במרכבת הנפש, כשהיא אוחזת במושכות המתחברות לשישה זוגות סוסים – כל אחד מייצג סגולת אופי אחרת.

בהיפוך מוחלט, Ratio בתרבות המקוונת מתאר מצב שבו לתגובה נגדית לפוסט יש יותר לייקים מלפוסט המקורי. הפער בין מעורבות גבוהה במספרים לבין הסכמה נמוכה בתוכן הוא תכונה שמאפיינת את מציאות האינטרנט והיא ותוצאותיה רחוקות ממה שאנחנו תופסים כ״היגיון״.

בפינת החלל הקמנו פינה לעשיית, משחק וצילום סליים – זה נקרא ״ספריית הסליים״. מרגו, הבת שלי, העבירה סדנה לילדים באחד מימי סוף השבוע של הפתיחה. בפינה הנגדית, אמנית העוגות סופיה סטולץ (דמות מאוד מוכרת באינסטגרם) מציגה עוגות בצורת הפסל ״שיחת טלפון״ (1997) של האמן הווינאי הנערץ פרנץ ווסט (1947-2012). למחווה הזאת, בהשראת Fake-or-cake, קיבלנו אישור מיוחד מהעיזבון של ווסט.

אמנים מכל העולם שמתארים בצורות שונות את האופן שבו היברידיות דיגיטלית היא כלי בהתקפה הכוללת של ההיגיון הפיננסי על החברה. האמונה בדיגיטלי כדרך פעולה בלתי אמצעית ובלתי מתווכת מייצרת אופקים חושיים ופוליטיים כמו ASMR או עליית הימין הקיצוני

במהלך הפתיחה סטפי סטנקוביץ׳, אקטיביסטית וקומיקאית טרנסית, חתכה את העוגה במופע מהפנט. הקהל הוזמן להגיע מחופש למיכאל גורבצ׳וב וחילקנו קעקועים חד פעמיים של כתם הלידה שלו. הסלפים שיצאו מהאירוע נראו כאילו לאנשים יש פילטר של כתם הלידה שלו. הפרוסה הראשונה של העוגה הלכה למנצחת בתחרות התחפושות ואחרי זה עוד התפתחה מסיבת ריקודים ושיעור זומבה של כוריאוגרפיית טיקטוק ומסיבת ריקודים – פלייליסט רק עם שירים שיש להם תנועות ריקוד בטיקטוק. כאילו אתה באינטרנט.

באינטרנט יש תוכנית סרטים שממשיכה את העיסוק בסליים כחומר, מטאפורה וחוויה, כשהקשר הוא השינויים באופן שבו אנחנו מארגנים משמעות: משביתות להתפרעויות, ממעמד הפועלים לאוכלוסיות עודפות, מסולידריות לקונספירציה, מהתארגנות לזעיר־ריבונות, עם סרטים של מיקה רוטנברג ורות פתיר לצד ליב שולמן ומוניקה הלר, או ליאור זלמנסון, תומס פויירשטיין, אווה אגרמן ואליסון נוין.

אמנים מכל העולם שמתארים בצורות שונות את האופן שבו היברידיות דיגיטלית היא כלי בהתקפה הכוללת של ההיגיון הפיננסי על החברה. האמונה בדיגיטלי כדרך פעולה בלתי אמצעית ובלתי מתווכת מייצרת אופקים חושיים ופוליטיים כמו ASMR או עליית הימין הקיצוני. יש גם עבודה של מרסל דושאן – הסרטים שלו של הרוטורליף, שזה ניסיון אחד מיני רבים ליצור חוויה כזאת. גם תיעוד האירועים יעלה באתר, שבו תוצג התערוכה אונליין עד ה־30.6

יובל: זה סופר מעניין מה שאתה מספר פה, אבל אני תוהה מה מכל זה עובר בחוויה בחלל הפיזי, כמה אני כמבקר יכול להצליח להיכנס לעולם שסיפרת עליו עכשיו, כי לי אין את הידע המעמיק ואת ההקשרים שתיארת פה

יהושע: במהלך סוף השבוע של הפתיחה היו גם סדרה של דיונים ומצגות – למשל של מפת הקונספירציות; וגם אלה הם נושאי הסרטים וההקשר שבו הם מוצגים אונליין. המצע התיאורטי תמיד נמצא שם בכל פרויקט ובכל תערוכה, אבל בתוך התערוכה זה מופיע דרך הומור. אני חושב שבכל האמנויות יש ממד של הימצאות בעולם והשתקפות של העולם. ביחסים שבין העולם למחשבה על העולם, הומור הוא הצורה היומיומית הבסיסית של פעולה כפולה כזאת – זה קורה וזה על זה


Slime
אוצר: יהושע סימון
הססציון, Friedrichstraße 12, 1010, וינה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. מ.

    מעניין, תערוכה יפה. למה לעוות את שם המקום? נקרא ס-צ-סיון, לא ססציון. בהתחלה חשבתי שזו טעות הקלדה,
    מסתבר שלא.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden