כל מה שחשוב ויפה
הדס מאור. צילום: טומי הרפז
הדס מאור. צילום: טומי הרפז

הדס מאור: נדיבות היא מילת מפתח

זוכת פרס האוצר.ת לשנת 2023 של משרד התרבות והספורט התגלגלה למקצוע ״די במקרה״, וחושבת על אוצרות באופן שקרוב לכוריאוגרפיה

יובל: הי הדס, מה שלומך? איך את בתקופה מורכבת זו? אני שמח שיש לנו סיבה טובה לדבר: הזכייה שלך בפרס האוצר.ת לשנת 2023 של משרד התרבות והספורט. מזל טוב!

הדס: הי יובל, תודה רבה! אכן תקופה קשה מנשוא, בכל מובן. הכאב בלתי נתפש, ואני משתדלת לשקע עצמי בעבודה ככל הניתן

יובל: לגמרי. הכי משתדל להיות עסוק. תגידי, איך בכלל התגלגלת לאוצרות? אני לא בטוח שאני זוכר/יודע

הדס: האמת שדי במקרה, דבר הוביל לדבר. התחלתי את לימודי התואר הראשון שלי בארצות הברית, תולדות האמנות צילום וקולנוע, וכשחזרתי ארצה המשכתי בלימודי צילום, אבל עם סיום הלימודים לא ראיתי עצמי עוסקת בזה.

מיכל היימן, שהיתה מורה שלי בשעתו, קישרה אותי לאריאלה אזולאי, שניהלה בשעתו את בוגרשוב 60, החלל החשוב ביותר שהציג אמנות עכשווית בראיה ביקורתית בשעתו, והתחלתי לעבוד בגלריה כאוצרת משנה. אפשר לומר שזה היה המבוא ללימודי אוצרות עבורי ושם גם אצרתי את התערוכה הראשונה שלי, עבודות צילום של הנרי שלזניאק.

במקביל התחלתי לכתוב ביקורות על תערוכות צילום ווידאו בעיתון שישי, מוסף תרבות של עיתון גלובס שאדם ברוך ערך. עם סגירת הגלריה המשכתי ללימודי תיאוריות ביקורתיות במחזור הראשון של הסמינר ללימודי תרבות, אוצרות וביקורת שאריאלה אזולאי פתחה בקמרה אובסקורה, וכמה שנים מאוחר יותר גם ללימודי פרשנות במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת בר אילן.

חנה סהר, בינגו הנסיכה, גלריה קמרה אובסקורה, 1998. צילום: חנה סהר

חנה סהר, בינגו הנסיכה, גלריה קמרה אובסקורה, 1998. צילום: חנה סהר

נלי אגסי, ארמון הדמעות, המשכן לאמנות עין חרוד, 2002. צילום: אוהד מטלון

נלי אגסי, ארמון הדמעות, המשכן לאמנות עין חרוד, 2002. צילום: אוהד מטלון

רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה, 2004. צילום: עודד לבל

רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה, 2004. צילום: אברהם חי

שיהרו שיוטה, Angst vor…, 2004, מתוך רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה, 2004. צילום: עודד לבל

שיהרו שיוטה, Angst vor…, 2004, מתוך רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה, 2004. צילום: אברהם חי

שיהרו שיוטה, Angst vor…, 2004, מתוך רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה, 2004. צילום: עודד לבל

שיהרו שיוטה, Angst vor…, 2004, מתוך רקמת פעולה, מוזיאון הרצליה, 2004. צילום: אברהם חי

(לאחר), 2005, מוזיאון פתח תקוה; עבודות של גל וינשטיין, רמי מימון, נלי אגסי, דורון רבינא. צילום: עודד לבל

(לאחר), 2005, מוזיאון פתח תקוה; עבודות של גל וינשטיין, רמי מימון, נלי אגסי, דורון רבינא. צילום: עודד לבל

עם סיום הלימודים בסמינר לאוצרות מוניתי לאוצרת הגלריה של קמרה אובסקורה. אצרתי את הגלריה שלוש שנים עד שהרגשתי שהחלל וההקשר צרים עבורי, והתחלתי לעבוד באופן עצמאי, בעיקר מול מוזיאונים שונים

יובל: וואלה. עכשיו כשאת אומרת, אני נזכר שבאת להרצות אצלנו כשאני הייתי סטודנט בסמינר ללימודי תרבות, אוצרות וביקורת בקמרה אובסקורה. וואוו, זה היה לפני 20 ומשהו שנה. איך שהזמן עובר.

מה את זוכרת מההתחלה שלך כאוצרת עצמאית: על התערוכות שאצרת, השדה, מה שעולה לך לראש מאותה תקופה

באופן כללי, אני חושבת שהשיח המקומי היה הרבה יותר מצומצם, והיתה התפלגות ברורה בין אנשי בצלאל לאנשי המדרשה. מאחר ולא צמחתי במוסדות אלו, הייתי במידה מסוימת חיצונית לשדה, לטוב ולרע

הדס: באופן כללי, אני חושבת שהשיח המקומי היה הרבה יותר מצומצם, והיתה התפלגות ברורה בין אנשי בצלאל לאנשי המדרשה. מאחר ולא צמחתי במוסדות אלו, הייתי במידה מסוימת חיצונית לשדה, לטוב ולרע.

באופן אישי, השנים המוקדמות התאפיינו בהצגת אמנים צעירים וככל שהתאפשר שמרתי עמם על קשר וצמחתי איתם ולצדם מתערוכות גלריה קטנות יותר לתערוכות מוזיאליות מקיפות. הקשר המתמשך עם אמנים היה ועודנו חשוב בעיני מאוד. בין האמנים שליוויתי מתערוכת היחיד הראשונה שלהם, אפשר לציין לדוגמה את חנה סהר, נלי אגסי, רונה יפמן או אפרת שלם.

המעבר לעבודה מול מוזיאונים היה קשור בצורך לפעול בקנה מידה רחב יותר, וכן בתשוקה לשלב אמנות בינלאומית בעשייה השוטפת. מוזיאון הרצליה היה הפלטפורמה הראשונה שבה פעלתי בהקשר זה. ב־2004 אצרתי את ״רקמת פעולה״, תערוכה קבוצתית שעסקה בשימוש בחומרים רכים בהקשרים מודרניסטיים נוקשים. הזמנתי לתערוכה את האמנית היפנית שיהרו שיוטה, שהגיעה ארצה ויצרה מיצב ופרפורמנס ספציפיים לחלל. עשר שנים מאוחר יותר היא נבחרה לייצג את יפן בביאנלה בוונציה, והיה מאוד מרגש לפגוש אותה שם

היסטוריה של אלימות, מוזיאון חיפה, 2009; עבודות של גלעד אפרת, מונה חאטום, ארנסטו נטו, אבנר בן גל. צילום: אוהד מטלון

היסטוריה של אלימות, מוזיאון חיפה, 2009; עבודות של גלעד אפרת, מונה חאטום, ארנסטו נטו, אבנר בן גל. צילום: אוהד מטלון

דוד עדיקא, מתוך סלון, 2010, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: דוד עדיקא

דוד עדיקא, מתוך סלון, 2010, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: דוד עדיקא

רמי מימון, מתוך סלון, 2010, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: רמי מימון

רמי מימון, מתוך סלון, 2010, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: רמי מימון

ג׳נט קארדיף, מוטט ב־40 חלקים, 2001, מתוך showtime, 2013, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: עודד לבל

ג׳נט קארדיף, מוטט ב־40 חלקים, 2001, מתוך showtime, 2013, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: עודד לבל

נעמה צבר, התפשטות (אופוס 2), 2013, מתוך showtime, 2013, ביתן הלנה רובינשטיין.צילום: עודד לבל

נעמה צבר, התפשטות (אופוס 2), 2013, מתוך showtime, 2013, ביתן הלנה רובינשטיין. צילום: עודד לבל

יובל: ולאחר מכן הגעת לוונציה כאוצרת, תחילה ב־2015 בביאנלה לאמנות עם ציבי גבע, ולאחר מכן ממש בשנה שעברה, כאוצרת שותפה בביאנלה לאדריכלות 2023. מה את יכולה לספר על החוויות האלו מבחינה אוצרותית? (וכן, אני יודע שזו שאלה שיכולה להשתרע גם לספר אז תעני מה שעולה לך לראש)

הדס: יש לא מעט אתגרים בלאצור את הביתן הישראלי בביאנלה. חלקם קשורים בהבטים פוליטיים, חלקם קשורים בשאלת המתח בין הלוקאלי לגלובלי ורלוונטיות התצוגה, וחלקם קשורים במבנה הביתן עצמו ובחוויית הצופה במסגרתו. ועוד לא אמרנו מילה על התקציב וסוגיית גיוס הכספים; אני לא יודעת מאיפה להתחיל… 

הביאנלה היא קצת כמו לונה פארק, ויש בה ממד אינהרנטי של אי שקט ותזזיתיות. אני חושבת שהאתגר האוצרותי המשמעותי ביותר הוא להצליח לחשוב את הביתן כפרויקט שלם, הרמטי, המאפשר חוויה ונושא תוקף ומשמעות גם עבור צופה מזדמן

הביאנלה היא קצת כמו לונה פארק, ויש בה ממד אינהרנטי של אי שקט ותזזיתיות. אני חושבת שהאתגר האוצרותי המשמעותי ביותר הוא להצליח לחשוב את הביתן כפרויקט שלם, הרמטי, המאפשר חוויה ונושא תוקף ומשמעות גם עבור צופה מזדמן. 

מעבר לכך, חלק מהחוויה קשור במפגש עם קולגות, מוכרים וחדשים, או כאמור עם אמנים שעמם עבדתי לאורך השנים והגיעו אף הם להציג בוונציה, כמו ג׳ורדי קולומר, קרלוס אמורלס, טטיאנה טרובה ועוד. וזה תמיד נחמד ומהנה

יובל: אז כשאת מסתכלת במבט רטרוספקטיבי על התערוכות שאצרת, את מצליחה למצוא איזה חוט מקשר? ואולי השאלה צריכה להיות איזה תערוכות מעניין אותך לאצור, מה מושך אותך בכלל באוצרות (וכן, אני יודע שאלו לא בדיוק אותן שאלות)

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, הביאנלה ה־56 לאמנות בוונציה, 2015. צילום: אלעד שריג

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, הביאנלה ה־56 לאמנות בוונציה, 2015. צילום: אלעד שריג

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, הביאנלה ה־56 לאמנות בוונציה, 2015. צילום: אלעד שריג

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, הביאנלה ה־56 לאמנות בוונציה, 2015. צילום: אלעד שריג

cloud-to-ground, הביתן הישראלי, הביאנלה ה־18 לאדריכלות בוונציה, 2023.צילום: דניאל חנוך

cloud-to-ground, הביתן הישראלי, הביאנלה ה־18 לאדריכלות בוונציה, 2023. צילום: דניאל חנוך

cloud-to-ground, הביתן הישראלי, הביאנלה ה־18 לאדריכלות בוונציה, 2023. צילום: דניאל חנוך

cloud-to-ground, הביתן הישראלי, הביאנלה ה־18 לאדריכלות בוונציה, 2023. צילום: דניאל חנוך

הדס: אני חושבת שתערוכות שאצרתי לאורך השנים נגעו במושגים או רעיונות עקרוניים הקשורים לקיום העכשווי, ולנוכחות הגוף במרחב. כך לדוגמה, ״חלל בתוך מרחב״ שהוצגה ב־1997 בגלריה קמרה אובסקורה ונגעה בנושא של רצח נשים, (לאחר) שהוצגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות ב־2005 ועסקה בשאלת מעמדו של הסוביקט לאחר מה שכונה בשעתו ״מות הסוביקט״.

״היסטוריה של אלימות״ שהוצגה במוזיאון חיפה ב־2009 עסקה בשאלת הדחף הקיומי האלים האינהרנטי לקיום האנושי; או ״כוכב שחור״ שהוצגה בגלריה מינוס אחת ב־2023 ונאצרה על רקע הרפורמה המשפטית והתחושות הקשות שעלו לצד כך. תערוכות אלו חזרו ובחנו את האפשרות לעסוק במהות פוליטית באופן שהוא חקרני, הגותי ורעיוני ולא תיאורי או נרטיבי. 

לצד תערוכות אלה, אצרתי גם תערוכות שנגעו בצמתים משמעותיים הקשורים באופן הביטוי האמנותי, כמו לדוגמה ״רקמת פעולה״ שכבר הזכרתי קודם; ״סלון״ שהוצגה במוזיאון תל אביב, בביתן הלנה רובינשטיין ב־2010, והתעכבה על המעבר מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי; showtime שהוצגה אף היא בביתן הלנה רובינשטיין ב־2013 וביקשה לבחון את השימוש בסאונד באופן פיסולי במרחב; או Seeing the Invisible שהתבססה כולה על עבודות במציאות רבודה (AR) ועל מושג ה־PHYGITAL הייחודי כל כך לרגע שבו נוצרה.

מעבר לממד התיאורטי, אני חושבת על אוצרות באופן שקרוב לכוריאוגרפיה, ומשוקעת מאוד במחשבה על נוכחות הגוף במרחב. הגוף של הצופה, התנועה שלו במרחב התצוגה, והמתח הרוטט שנוצר בינו לבין הגוף של האוביקט האמנותי, או העדרו

ככלל, מעבר לממד התיאורטי, אני חושבת על אוצרות באופן שקרוב לכוריאוגרפיה, ומשוקעת מאוד במחשבה על נוכחות הגוף במרחב. הגוף של הצופה, התנועה שלו במרחב התצוגה, והמתח הרוטט שנוצר בינו לבין הגוף של האוביקט האמנותי, או העדרו.

יש לי העדפה חד־משמעית לעבודה תהליכית עם אמנים, לפיתוח עבודות לתוך חלל והקשר ספציפיים. אני מרותקת למסע, השונה בכל פעם, מנקודת מוצא רעיונית לפיתוח ולמימוש חומרי בחלל, ומלווה את האמנים שעמם אני עובדת מקרוב בכל שלבי העבודה. אגב, אלו הבטים הנוכחים מאוד גם במסגרת ההוראה שלי בתכנית ללימודי תואר שני בבצלאל.

ולשאלה האחרונה, שהיא באמת שונה, מה שמושך אותי באוצרות זה שהמושג, או הפעולה האוצרותית, מכילים עולם ומלואו: הגות, ספרות, שירה, קולנוע, ריקוד, סאונד, פסיכולוגיה, היסטוריה, מדע ועוד. ובכל פרויקט אני מוצאת עצמי לומדת וצומחת תוך כדי התהליך; אם כדי להבין יותר לעומק רעיון מסוים ואם כדי לפתור עניין טכני הקשור בהפקה או תצוגה

טטיאנה טרובה, האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה, 2018, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

טטיאנה טרובה, האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה, 2018, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

אבנר פינצ׳ובר, Riot Glass, 2019, מתוך קו פעולה, הביאנלה ה-VII לרישום, בית האמנים, ירושלים. צילום: אלעד שריג

אבנר פינצ׳ובר, Riot Glass, 2019, מתוך קו פעולה, הביאנלה ה-VII לרישום, בית האמנים, ירושלים. צילום: אלעד שריג

כוכב שחור, 2023, גלריה מינוס אחת. עבודות של אתי אברג׳ל, עדן בנט, יואב שמואלי, ציבי גבע, אורלי סבר. צילום: דניאל חנוך

כוכב שחור, 2023, גלריה מינוס אחת. עבודות של אתי אברג׳ל, עדן בנט, יואב שמואלי, ציבי גבע, אורלי סבר. צילום: דניאל חנוך

birds

יובל: הזכרת את התואר השני באמנויות בבצלאל: מה את מלמדת שם? מה את מביאה מהנסיון שלך לתלמידי תואר שני?

הדס: אני מלמדת יחד עם דור גז את הסמינר המרכזי של שנה א׳, שתחת הכותרת ״קוביה לבנה״ מבקש לבחון את כל מה שחורג ממנה למעשה, הצבה תלויית־חלל, הצבה תלויית־זמן, סאונד, פרפורמנס ועוד. זה סמינר שמשלב הבטים עיוניים והבטים מעשיים, ומבוסס על שתי נקודות מבט מקבילות ביחס לפעולה בשדה האמנות: האחת של אוצרת והשנייה של אמן. שתי נקודות המבט נוגעות בקשר וביחסי הגומלין שבין תהליכי העבודה בסטודיו לבין תהליכי ההצבה בחלל.

בנוסף אני לוקחת חלק בהנחיות האישיות לקראת פרויקט הגמר. מאחר ובעבודה האוצרותית שלי אני מתמקדת בהנעת תהליכי עבודה ויצירת עבודות חדשות, אני חושבת שאני מגיעה עם ניסיון עשיר בבניית הדיאלוג העדין עם הסטודנטים, וכן עם הכרות מקיפה של שדה האמנות על הבטיו השונים, מפעולות מחתרתיות או חללים שלא למטרות רווח ועד תערוכות בינלאומיות, מוזיאונים פרטיים ועוד.

נדיבות היא מילת מפתח בהקשר זה: היא הבסיס לפעולת ההוראה

יובל: מקסים. אני חושב שנדיבות היא גם הבסיס לאוצרות (או לאוצרות טובה בכל אופן…).

אז לפני שניפרד: מה הלאה? יש תכניות? איך מתמודדים הסטודנטים עם התקופה המורכבת הזו? את מצליחה לתכנן תכניות?

הדס: כן, זה בהחלט נכון.

ומבחינת מה הלאה, אני עובדת כעת על תערוכה שתיפתח בחודש הבא בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית – ״רפאים״. ישתתפו בה ליהי תורג׳מן, כרמית חסין ורוני חג׳ג׳, עם עבודות שהגוף האנושי מוטבע בהן באופנים שונים, אך נעדר באופן מוחשי מן החלל.

ומייחלת, כמו כולם, לימים שפויים יותר, להחזרת השבויים ולהפסקת הלחימה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. מנשה

    הייתה לך זכות גדולה לאצור בעברך תערוכת צילום של הנרי שלזניאק .

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden