כל מה שחשוב ויפה
טל נחום, סדרת עזובה, פסטיבל הצילום 2024
טל נחום, סדרת עזובה, פסטיבל הצילום 2024

פסטיבל הצילום: טל נחום עוצרת את הזמן

סדרת הצילומים ״עזובה״ המועמדת לפרס מיתר, פולשת לבתים נטושים בצפון תל אביב רגע לפני הריסתם בפינוי־בינוי: ״כולן עסוקות בפגעי הזמן - ואיך אפשר להעלים אותו. לפעמים יש בזה יותר נזק מתועלת״

חגית: שלום טל, מה שלומך? ימים לא פשוטים

טל: אכן ימים לא פשוטים 😔 אני מנסה לחשוב איך לפעול במרחב של התערוכה והפסטיבל לטובת הנשים שבשבי, עוד לא יודעת איך בדיוק. זה עדיין מתבשל

חגית: את מתכננת פעולה/פרפורמנס בפסטיבל הצילום?

טל: כן בדיוק. הנשים והרקדניות שאני מצלמת – אנחנו כוח נשי. מנסה לגייס אותן לטובת הנושא. זה המעט שאנחנו יכולות לעשות מכאן עבורן

חגית: חשוב. אבל רגע, עוד קודם… אנחנו פה כדי לדבר על התערוכה שתציגי במסגרת פסטיבל הצילום, שייפתח השבוע במרכז עינב. את פיינליסטית בתחרות פרס מיתר הבינלאומי לצילום, עבור סדרת עבודות מרתקת – שבה את והכוח הנשי שלך פולשות לבתים בשלבים שונים של נטישה והריסה

טל: נכון! אני מציגה לצד אמנים מוכשרים מאוד מהארץ ומכל העולם. כבוד גדול עבורי ועבור כל הנשים המצולמות

טל נחום, סדרת הזמן, פסטיבל הצילום 2024

חגית: ספרי על הפרויקט – ממתי הוא בכלל, איך התחלת/ן?

טל: הפרויקט ״עזובה״ החל בשנה שעברה 2022-23. הבעתי משאלה על דפי הפייסבוק של השכונה להיכנס למרחב ההרוס של סניף ״מגה״ ברחוב יהודה מכבי, וחברה קישרה אותי לבעלי המגדל שהולך להיבנות שם. הם נתנו לי את המפתח ויד חופשית לצלם בפנים

חגית: מפתיע?

טל: מאוד. לאחר מכן כתבתי שוב בפייסבוק של השכונה, והזמנתי נשים שחשקה נפשן בצילומים. בהתחלה ביקשתי רקדניות ולאחר מכן חיפשתי נשים בכלל. הייתה היענות מטורפת ובסדרה ניתן לראות את הנשים שהגיעו בפועל לצילומים. בשלב הבא הרחבנו את הצילומים למבנים שונים סביבנו שעומדים לפני הריסה

חגית: הצילומים אמנם לא ממש מראים זאת, אבל הם מדגישים איזו תופעה תקופתית בערים בישראל (לפחות במרכז). תקופה שבה המון בניינים עוברים פינוי והריסה והעיר משנה את פניה – גם בנראות הרחוב וגם במרקם האוכלוסיה, במידה מסוימת

טל: יש היום המון תמ״א בסביבת מגורינו בצפון תל אביב. המון משפחות נעקרו מהאזור בשל כך. רציתי להביע סוג של מחאה, ובמקביל משהו משך אותי אל תוך ההריסות. לחקור את המרחבים, איך נותרו הדירות, איך הן נראות, מה עזבו אנשים מאחוריהם. ושם שילבתי את הנשים שבאו להצטלם.

כולנו תושבות השכונה וחלק מהנשים שצילמתי אף נאלצו לעזוב את דירתן בשל הפינוי־בינוי המרחש כעת בעיר. חלק מהדירות הכרתי מהתקופה שעוד היו מאוכלסות (הייתה דירה שבה צילמתי בעבר מישהי בפרויקט אחר!) כך שאולי זה הרגיש לנו ״בבית״. פעולה במרחב מוכר ואפילו מעט שייכות או בעלות

נושא הגיל מעסיק אותי, וגם את הנשים הסובבות אותי. בנות הדודות שלי, החברות שלי, כולן עסוקות בפגעי הזמן – ואיך אפשר להעלים אותו. לפעמים יש בזה יותר נזק מתועלת. יש לי גם עבודות צילום בנושא הזה. בסדרה הזאת התחברו לי שני הנושאים לכדי אחד

חגית: יש לי המו–ן שאלות. איך נראה יום צילום? למה בכלל את מצלמת? למה נשים? אז אולי נתחיל בזה שתציגי את עצמך ואת הטריטוריה שבה את מצלמת

טל: כל הפרויקט החל מכך שאני לומדת במרחב של שגית זלוף נמיר, האמנית והצלמת, והיא מעודדת אותנו לחקור את הסביבה וללכת אחרי הלב לאן שאנחנו נמשכות.ים. אני מצלמת הרבה שנים. בשנים האחרונות במסגרת הלימודים שלי במרחב של שגית אני עובדת יותר בסדרות מתמשכות, שעיקרן חקירה עצמית וסביבתית. האמנות שלי עוסקת במספר נושאים: זכרון משפחתי וסיפור המשפחה; נשיות והדימוי הנשי; מגדר וזהות

חגית: והם כולם מתחברים איכשהו?

טל: כל החיפוש שלי החל בזמן הקורונה, בבית סבי וסבתי שעמד ריק לאחר פטירתם. היה לי זמן לחטט בארונות, לשלוף זכרונות, ולתעד מחשבות שעלו מכך. ואז הזמנתי חברות ובנות משפחה להצטלם בבית שלהם. הכנסתי אותן לארונות, שילבתי אותן במטבח ויצרתי את הסדרה הראשונה שלי: Uncanny. שם החלה המשיכה לצילום חלל ביתי ולנשים שמשולבות בו

חגית: חלל ביתי שהחיים עזבו אותו

טל נחום, דיוקן עצמי

טל נחום, דיוקן עצמי

טל: אני באה מבית שהוא בחציו פולני ובחציו עירקי. יש לי כבוד רב לשני הצדדים, וגם שבר. בעקבות זה, סדרה נוספת שעשיתי עסקה בנושא הסבתות, והיא הוצגה כפיינליסטית בתחרות ״באור אחר״ של פוטו ישראל (פסטיבל הצילום)

חגית: שמת את הפוקוס על משהו מאוד משמעותי. והנה כל נושא הבית, העזיבה והחזרה, מקבלים משנה חשיבות בתקופה הנוראה הזו

טל: כן, בלי להתכוון הנושא מתכתב עם כל מה שקורה היום, לצערי הרב. השיטוט בתוך מרחב עזוב הוא לעתים מסקרן ולעתים ממש כואב. היו דירות שיצאתי מהן בבכי

צרות עולם ראשון

חגית: אני מבינה את ההבט הסנטימנטלי, אבל תסבירי מה המחאה והקושי? הרי תמ״א ופינוי בינוי הם תהליכים שנעשים מרצון ובדרך כלל מניבים רווחה כלכלית לבעלי הבתים

טל: התחושות העיקריות שהיו לי בתוך הבתים הן עצב על הישן שמוחלף בחדש. געגוע למשהו שהיה פעם, קרמיקות מיוחדות, אדריכלות של שנות ה־60 וה־70. ארונות קיר מטורפים ויפהפיים, מטבחים ישנים. יש משהו שמזכיר לנו בית, שמחבר אותנו ישירות ללב. בחדש זה לא תמיד קיים, והוא לעתים קר ומנוכר

חגית: מה שמשך אותי לסדרה שלך, הוא משהו שאפשר לכנות אותו ״צרות עולם ראשון״. המלנכוליה של פינוי־בינוי, היא משהו אירוני כמעט בתוך הקטסטרופות הגדולות שאופפות אותנו. ובכל זאת, החיים הרי נמשכים, וכאן מקומו של המבט הרגיש, הכנסת חיים לשלד המרוקן – זה עובד וזה מרגש

טל: תודה על המילים שלך. אני לגמרי מבינה מה את אומרת. בסופו של דבר נוצרה סידרה שאין לה זמן ומקום. לא ניתן לזהות מהיכן הדמויות, מהי רוח התקופה, באיזה אזור.

בהמשך לשאלות שהעלית, חשוב לי לספר כי הנשים שהגיעו לצילומים אינן מכירות אותי. היה לי רעיון, והזמנתי אותן להתגנב איתי לתוך הבתים, לחקור את המרחבים ולגלות אותם יחד, ואז התפנינו למלאכת הצילום.

סשן כזה יכול לקחת שעתיים־שלוש. הכנתי אותן מראש איך להגיע, אבל מעבר לזה לא ידעתי מה יוולד מהמפגש. מעין חקירה משותפת

כאילו הגעתי לתעד את מחאתו האחרונה של הבית, רגע לפני שאיננו עוד. לתת לו מקום. לזכור אותו. לחבק אותו. כל הבתים שבצילומים, אגב, אינם קיימים עוד (מלבד אולי בצילומים של מפות־גוגל)

חגית: בת כמה את? והנשים שהגיעו – צעירות? מבוגרות? מה הן לבשו?

טל: אני בת 48. הנשים שהגיעו הן בגילאים 35-65. הגדרתי להן שיבואו בבגדים בהירים, ולרוב הצעתי שיביאו פריטים סנטימנטליים, כדי שיהיה להן חיבור רגשי לפעולת הצילום. כשצילמנו בדירות לעתים שילבנו חומרים ומוצרים שמצאנו שם. יש לי מפה אחת שצילמתי ולאחר מכן לקחתי איתי מאחד הבתים.

טל: נושא הגיל מעסיק אותי, וגם את הנשים הסובבות אותי. בנות הדודות שלי, החברות שלי, כולן עסוקות בפגעי הזמן – ואיך אפשר להעלים אותו. לפעמים יש בזה יותר נזק מתועלת. יש לי גם עבודות צילום בנושא הזה. בסדרה הזאת התחברו לי שני הנושאים לכדי אחד

חגית: האקט הזה של פלישה לבתים שננטשו לצורך הריסה, הוא כמובן מציצני, אבל יש פה עוד משהו: נשים ״מן היישוב״ בדרך כלל לא פולשות, לא מציצות, לא לוקחות מפות שננטשו מאחור. אתן לוקחות לכן איזו חירות ניהיליסטית, לעשות כבתוך שלכן – כאילו הייתן אומניות רדיקליות בברלין של שנות ה־90

טל: אכן זאת הייתה פעולה מעט חתרנית, שלא לדבר על כך שגירשו אותנו פעם אחת בבושת פנים 🙈 ההרגשה הייתה מעט אקטיביסטית… כאילו הגעתי לתעד את מחאתו האחרונה של הבית, רגע לפני שאיננו עוד. לתת לו מקום. לזכור אותו. לחבק אותו. כל הבתים שבצילומים, אגב, אינם קיימים עוד (מלבד אולי בצילומים של מפות־גוגל).

המשפט שאמרת: ״כאילו הייתן אומניות רדיקליות בברלין של שנות ה־90״ – עורר בי זיכרון שלא קישרתי בכלל… גרתי בברלין בשנות ה־90 (בחילופי סטודנטים) ושם למעשה השתתפתי בתערוכת הצילום הראשונה שלי, במסגרת הלימודים בביה״ס לאמנות HDK. התמה שבה עסקתי (והייתה גם שם התערוכה כולה) הייתה VOIR הצצה 😆

חגית: עליתי עלייך 😮

טל: ממש

חגית: מעניין שדיברת על העיסוק של נשים בפגעי הזמן – הבתים שייבנו מחדש, כאילו הם מסרבים להזדקן, והנשים שנכנסות אליהם – ובאמת נראות יפהפיות על רקע העזובה. הן כאילו מבקשות להקפיא את הרגע

טל: ולזכור אותו. מזכיר קצת את החיות של פסי גירש. נותנת להן כבוד אחרון

birds

חגית: בצבעוניות בוודאי מזכיר. לא פעם עולה השאלה מה מבחין בין צילום אמנותי או מקצועי לצילום סתם, בתקופה שבה כולנו מצלמים בלי סוף. זה מעסיק אותך? מנחה את הבחירות שלך?

טל: אלה שאלות שאנחנו מרבות לעסוק בהן בשיעורים. מה נצרב בזיכרון, מה תופס אותנו כצופים, מה מפעיל אותנו. מה אני רוצה לומר כאמנית, מה חשוב לי להביע, מה מבינים מתוך העבודה, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות.

אני עוסקת באמנות ובצילום כביטוי עצמי לתחושות ולמחשבות שלי, וגם כפעולה חברתית. לעתים דברים שאני חווה באופן אישי יכולים לדבר אל קבוצת אנשים רחבה יותר, כך שהאישי כבר לא נשאר שלי בלבד.

סיפור אישי הופך אוניברסלי, נושאים משפחתיים כמו הגירה, מזרחיות בחברה הישראלית, שואה, זיקנה, מגדר – דברים שמעסיקים אותי באופן אישי – מדברים גם אל מכלול אנשים. אם אני מצליחה להביע משהו באמנות שלי, לגעת באחר ולרגש – עשיתי את שלי

חגית: בהחלט, עשית. איך התחברת לפסטיבל הצילום ולפרס מיתר?

טל: פסטיבל הצילום מוציא קול קורא לפרס מיתר מדי שנה. זוהי תחרות בינלאומית ומאוד נחשבת. הבחירה היא אנונימית. בקיץ נסעתי להציג את הצילומים שלי בפסטיבל הצילום בארל בדרום צרפת. קיבלתי המון תגובות של אוצרים ועורכים מעולם האמנות, וזה עזר לי לגבש את הסדרה ולהבין מה עובד ואיך לשפר 🙂

חגית: איך ההרגשה להציג בתקופה סוערת ועצובה כזו, השמחה מתערבבת בדאגות?

טל: מאד קשה. הרגשות מעורבים. החיים של כולנו נעצרו. גם מאוד קשה כאמנית ליצור בתקופה הזאת. לכן אני חושבת יחד עם הבנות המצולמות שלי על פעולות שנוכל לעשות במרחב התערוכה, כדי לומר לעולם: לא שכחנו

חגית: זו גישה יפה – פרו אקטיבית, לא רק אקטיביסטית. אני מצפה כבר לראות. את כבר עובדת על הסדרה הבאה שלך?

טל: כן בוודאי.. התחלתי לעבוד עם עמותת זיכרון מנחם. הן פתחו בפני את הדלת ואני ממש מתרגשת לקראת העבודה אתן. אנצל את הבמה כאן ואפנה בבקשה לכל אישה חובשת פאה שאינה מתביישת להצטלם (אפשר גם מהגב, לא חייבת להיחשף) – בבקשה שתפנה אלי באופן פרטי 🙏🏼\

חגית: בהצלחה


טל נחום | עזובה
תערוכת פרס מיתר, פסטיבל הצילום
מרכז ענב, גן העיר, תל אביב
27.3-6.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden