כל מה שחשוב ויפה
נדיה גורנשטיין. צילומים: מ״ל
נדיה גורנשטיין. צילומים: מ״ל

נדיה גורנשטיין: העיסוק בזיכרונות הוא לא מפלט, הוא מסע לא פשוט

התערוכה "זיכרון צעצועים" בגלריה B.Y5 יוצאת מסיפור יחיד ונוגעת בגעגוע אוניברסלי. שיחה בין אוצרת התערוכה, חגית פלג רותם, לאמנית נדיה גורנשטיין, לרגל התערוכה השלישית שלהן יחד

חגית: בוקר טוב נדיה, מה שלומך בימים לא קלים אלה?

נדיה: שלומי לא קל, כמו ימים אלה

חגית: אפשר לומר שהעבודה על התערוכה שימשה לך מפלט מסויים בימים קשים? פעם אחת – העיסוק בזיכרונות ולא בהווה, ופעם שנייה – כולנו חיפשנו, לפחות במצוקה הרגשית של תחילת המלחמה – משהו לעשות עם הידיים

נדיה: כן. היצירה זה המפלט שלי תמיד. לעשות הכל בידיים זו מהות החיים בשבילי, אסקפיזם כאן ועכשיו אולטימטיבי. אבל העיסוק בזיכרונות הוא לא מפלט, הוא מסע לא פשוט עם הרבה רבדים

חגית: ספרי איך התחלת במסע הנוכחי – מתי יצאת לדרך ומה השתבש?

נדיה: כנראה שהפרק הנוכחי התחיל משיחה עם מדריכה רוחנית, ששלחה אותי ״להכיר, להתיידד ולאהוב את הילדה שהייתי״. בכנות, לא ממש התחברתי. זה בעיקר הרגיז אותי, כי כמה כבר אפשר לחפור בילדות? אבל איכשהו למרות ההתנגדות זה הפך למסע חקר מרתק. מסע במנהרת הזמן הפרטית שלי

נדיה גורנשטיין

נדיה גורנשטיין

חגית: הפתיע אותי לגלות שגדלת עד גיל שמונה ברוסיה. גילוי נאות: אנחנו מכירות הרבה שנים, וגם עבדנו יחד על שתי תערוכות בעבר, שהולידו חברות טובה: הראשונה, ״טוטם וטאבו״, תערוכה זוגית עם ליאור קסם חממה, הוצגה במוזיאון אילנה גור בשנת 2019; השניה, תערוכת יחיד ״חדר משלך״ בשנת 2021 בגלריה B.Y5; ואני הכרתי ישראלית קשוחה, נטולת כל מבטא זר או סימנים שמסגירים ״עולה חדשה״

נדיה: הקרקע תמיד הייתה שם, מן הסתם. אני בחרתי, במודע או לא, להתרחק לחלוטין מכל ״רוסיות״ בסגנון, בתמה ובכלל. גם כתוצאה מזה שהייתי ילדת מהגרים, שניסתה להרחיק את עצמה כמה שאפשר מהמקורות, וגם בגלל אמי הציירת, שלא יכולתי להתחרות בה, חיפשתי את הקול שלי כנראה

חגית: אז בואי תני לנו את הרקע

נדיה: נולדתי ב־1970 בסן פטרסבורג (אז לנינגרד) ברית המועצות, לאבא רופא כירורג ילדים ואמא ציירת. עליתי לארץ עם הוריי ב־1978, וכך נוצר קו הפרדה כרונולוגי ברור, שתוחם את זיכרונות הילדות המוקדמים שלי מרוסיה הסובייטית (עד גיל שמונה) ואת המשך הילדות וההתבגרות בירושלים.

כאמנית ומעצבת הפריזמה שלי קודם כל חזותית. הזיכרונות שלי הם מראות – של נופי ילדות, של בתים וחפצים – שהיו עולמי. כשהתחלתי לחשוב על הילדות שלי, התחלתי להיזכר בצעצועים שהיו לי ונשארו מאחור. מכיוון שלא נשארו לי צעצועי ילדות, התחלתי לחפש באינטרנט צעצועים מהתקופה וכך נגלה לי עולם ומלואו

חגית: ברור. מי ייסחב מרוסיה עם צעצועי פעוטות לילדה ״גדולה״, בת שמונה…

נדיה: באמת סיקרן אותי לגרד את אבני היסוד החזותיים־חומריים שלי. מה התגבש שם ברוסיה שאני לא ממש זוכרת או מודעת לו, והוא חלק אינטגרלי מהשפה הוויזואלית שלי

birds

חגית: נראה שהתפנית להביט בזיכרונות האלו בשנתיים האחרונות, אבל הכנת את הקרקע כבר שנים, מן הסתם בלי לדעת לאן זה יקח אותך. ממתי מצטבר האוסף הספציפי של הצעצועים?

נדיה: האוסף של הצעצועים הסובייטים החל רק לפני כשנה וחצי, במקביל לתחילת היצירה של חומרי התערוכה. צללתי בהתלהבות הן לציור והן לאספנות. אני גאה לומר בהקשר לאספנות ש״רוקנתי את המדפים הווירטואליים״ ברשת, מכל הצעצועים השווים

חגית: ממש לקטת־ציידת

נדיה: זה התחיל מצורך – התחלתי לצייר על קוביות (גדולות של גני ילדים), כי רציתי לחקור את העצועים מכל הזוויות. ובשביל זה הבנתי שצריך שיהיו לי הצעצועים פיזית. חשבתי שרק אחפש לקנות כמה בובות, ואז הגיע הגילוי המפתיע של עולם עשיר, שלא ממש זכרתי/הבנתי את מלוא היקפו

שלומי איגר הגיב בפייסבוק לאחד הציורים הראשונים שלי, ושלח לי מאמר בנושא מהבלוג שלו. פתאום גם ההקשר ההיסטורי־תרבותי התגלה. וזה העיף לי את המוח

חגית: כאן המקום לספר איך נכנס לתמונה שלומי איגר, מעצב וחוקר תרבות ילדים וחפצי תרבות כמו צעצועים, שהמחקר שלו בצעצועים הסובייטיים הצטרף לתערוכה

נדיה: שלומי הגיב בפייסבוק לאחד הציורים הראשונים שלי, ושלח לי מאמר בנושא מהבלוג שלו. פתאום גם ההקשר ההיסטורי־תרבותי התגלה. וזה העיף לי את המוח.

עד אז בכלל לא תכננתי תערוכה, סתם רציתי להשתעשע קצת, אבל איכשהו הנסיבות הובילו למסע חקר עמוק. זה מן הסתם גם קצת (או הרבה) על רקע השיכחה של אמא שלי, שנמצאת בתהליך של אבדן זיכרון ודמנציה

כבר שנים שאני עוסקת ומתרגשת מכל מה שקשור באסתטיקה ותרבות יפן. הפעם הרגשתי, שלפני שאני רועה בשדות זרים, אולי כדאי להיזכר רגע במי אני ומאיפה באתי. לא לברוח מזה יותר

חגית: זה מה שאני הרגשתי כשהזמנת אותי לראות על מה את עובדת. הפניית המבט למקום שהוא הרבה יותר אישי, פנימי ורגשי מאשר עצם הכישרון ומה את יוצרת. הראה שהתחברו יחד התקופה בחיים, הדברים שאת עוברת והאמנות שלך

נדיה: זה גם מוזר לי שבעקבות התערוכה שוב קושרים אותי לרוסיות שממנה התחבאתי

חגית: הווו! מחיר החשיפה. שמעתי שראיינו אותך ברדיו ברוסית! זה כבר ממש אאוטינג

נדיה: לי זה היה ברור… אבל החלטתי if you can't beat them jon them. פשוט לראשונה בחיים הייתי מוכנה ״לשלם״ את המחיר. כי זה חלק ממי שאני, כמה שלא אתכחש לזה. אבל זה באמת בסופו של דבר לא רק רוסיות. זה השילוב בין שני קצוות כמעט דיכטומיים. זה עיסוק בזיכרונות ילדות, באנשים שכבר אינם ואני מתגעגעת, מקומות, תמימות וכדומה, מצד שני האמנות שאני עושה

חגית: אולי זה מה שנקרא בשלות

נדיה: אולי. אני חושבת שעד לפני כמה שנים הייתי זקוקה מאוד להגדרות ברורות ל״משבצת״ שבה מקטלגים אותי. הייתי מעצבת גרפית, עבדתי עם מעצבי אופנה ידועים – קריירה די מוגדרת, ברורה. ואיזשהו שלב זה התחיל לחנוק אותי – ולקח זמן אבל העזתי לצאת לדרך שאני לא יודעת לאן היא מובילה. וזה מאוד טוב אבל גם מאוד קשה.

לצד זה, יש בי משהו מצד ההיסטוריונית, מעצבת או סתם מישהי עם סקרנות גדולה לחקר תרבות בכלל ובהיבטים חזותיים בפרט, והיה כאן גם מסע חקר מרתק

חגית: בואי נדבר רגע על העבודות עצמן – הציור על קוביות שהזכרת קודם – חוץ מהציור עצמו, שהוא יפה ומרתק לעבור מפאה לפאה של הקוביה, יש פה גם חיבור לילדות (קוביות בנייה של גני ילדים) ובעיניי גם איזה אזכור לניסיון ״להכניס את כולם לתבניות״ – שמזוהה עם התרבות הסובייטית

התנועה שלי והתשוקה הן דווקא לעבר הספונטני, הלא מתוכנן, המשחקי. אני מרגישה שתהליך היצירה בשבילי הוא משחק מהנה, אני כמו ילדה במגרש משחקים עם אינסוף מתקנים ואפשרויות. חופש. בגלל זה גם ריבוי הטכניקות

נדיה: אני אוהבת תבניות, גריד, איזשהו סדר בבלגן. זה משהו אישיותי, שילווה של שני הקצוות. אני מרגישה שאפרופו בשלות – אני בחרתי אחרי הצבא ללמוד עיצוב גרפי. זה התאים לי מהרבה בחינות, וגם עשיתי ועדיין אני עושה בזה עבודה טובה שאני אוהבת. לצקת את הכישרון והיצירתיות לתוך תבנית. יש לקוח, בריף, קהל יעד, לו״ז, גריד עיצובי וכדומה.

לצד זה, בעשור האחרון התנועה שלי והתשוקה הן דווקא לעבר הספונטני, הלא מתוכנן, המשחקי. אני מרגישה שתהליך היצירה בשבילי הוא משחק מהנה, אני כמו ילדה במגרש משחקים עם אינסוף מתקנים ואפשרויות. חופש.

בגלל זה גם ריבוי הטכניקות. זה לא ״שואו אוף״ זו הסקרנות שמביאה אותי כל פעם למשהו אחר. אני אוהבת חומרים ואני אוהבת לחבר ולצייר

חגית: בלי ספוילרים אומר שבתערוכה יש ריבוי טכניקות בגוף העבודות, אבל הכול יחד מרכיב סיפור מאוד ״שלם״ ומניב תגובה רגשית מהצופים – כך אני רואה

נדיה: זו תערוכת היחיד השנייה שלי, שאנשים שואלים ״כמה אמנים משתתפים בתערוכה?״ זה קצת הודות להפרעת הקשב שלי (שאני מחבקת כיום). אבל זה גם בא עם מחיר. התחושה שאני לא מובנת, לא ברורה לאחרים.

אנשים שומעים שאני אמנית. שואלים מה את עושה? אני אומרת שאני אמנית רב תחומית. אוקיי, אבל מה את עושה? מציירת, מפסלת? גם וגם אני עונה והם ממשיכים להקשות, איזה סגנון, טכניקה?

יש לאנשים צורך להכניס הכול להגדרות מובנות. זה גם קורה בסדנאות שאני מלמדת. הן לא יושבות על משבצות של הגדרה מוכרת וברורה, וזה דורש מאמץ גדול להסביר, להעביר מסר.

ואפרופו מסר, אני אוהבת רב־שכבתיות, ריבוי, לא הכל גלוי וברור מיד. וזה קצת קשה היום, כי אנחנו חיים בתקופה שבה הכול צריך להיות קצר, ברור. לתפוס מהר את תשומת הלב… אני איומה בזה. אבל גם מתעקשת לא לוותר על המורכבות והריבוי שהם הליבה שלי. זו הבשלות לדעתי, במקרה שלי


נדיה גורנשטיין |זיכרון צעצועים
מחקר באוסף העצועים: שלומי איגר
אוצרת: חגית פלג רותם
גלריה B.Y5, בר יוחאי 5, תל אביב. נעילה: 20.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden