כל מה שחשוב ויפה
אמה סטון ב״מסכנים שכאלה״. צילומים: יורגוס לנתימוס / פורום פילם
אמה סטון ב״מסכנים שכאלה״. צילומים: יורגוס לנתימוס / פורום פילם

זיופים שכאלה: הכלאה מוצלחת בין ז׳אנר נסיוני אוונגרדי למיינסטרים הוליוודי

השימוש בטכניקות הלחנה סופר מודרניות בסרט ״מסכנים שכאלה״, קשות מאד להאזנה לאוזן לא מיומנת כשהן מנותקות מהמסך, הוא לא פחות ממסעיר

הפנטסיה האירוטית, המקודמת בדבקות על ידי חברות אנטי אייג׳ינג, סוחרי בוטוקס ומשרדי פרסום מסוגים שונים, גורסת כי השאיפה הנעלה של המין האנושי היא לדחוס את נסיוננו העשיר, התובנות שצברנו עם השנים וחוכמת חיינו המעולה, לתוך גוף צעיר יותר, נטול פגמי זמן, ספורטיבי ובעיקר – חלק כמו תחת של תינוק.

יורגוס לנתימוס, בסרטו החדש מסכנים שכאלה (תרגום שכזה ל־Poor Things), מציע אופציה הפוכה: בואו נשאר בתוך גופנו הבוגר, הדשן והמפותח, אבל נחליף את המוח העייף, מוכה הטראומות, תכנותי התודעה וחוליי הנפש שלנו – במוח של תינוק. מין סוג של פירמוט; טוטאל ריקול שכזה.

כשנצא כך לעולם, עם גוף ישן מצוייד במוח טרי מהניילונים, כדי ללמוד מההתחלה את רזי החיים, יאיר קיומנו הרענן והתמים באור חדש את כל המוסכמות שטופות המוח והזימה שמסביבנו. כל אלה יקבלו מכפיל כח מהפנט ומעורר מחשבה עמוקה (שתתרחש למרבה הצער אצלנו, קהל הצופים, במוחנו הישן והחבוט), כשיתברר שלא מדובר בהשתלת מוח חדש וטרי של תינוק אקראי, אלא בזה של התינוק שלנו (!).

הרפתקאותיה של בלה, גיבורת הסרט – אשה בוגרת, מלאה בתשוקות, עם מוח של תינוקת – מקלפות אחת אחת, כמו על טיימליין היסטורי שרץ במהירות, את שכבות הדיכוי שנערמו על נשים עם השנים. כל גלי הרצון האנושי הטבעי והנורמלי, כמו ללמוד ולהרחיב דעת, להתענג פיזית ולהתפרנס, כל אלה מתנפצים בזה אחר זה על סיפון (יותר נכון תורן) הגבריות המאויימת, הרכושנית, המסרסת, הקנאית עד מוות, ובעיקר זו המרוכזת בעצמה בלבד.

זה חולני, מעורר פלצות ונפלא, ומעוצב כל כך מרהיב, שנון ומדוייק שאי אפשר שלא להתמכר לפנטזיה הקולנועית הזו. הכלאות משונות של בעלי חיים, כרכרה המובלת על ידי ראש של סוס, שחור לבן שהופך לצבע עז כדימוי להתבגרות, סטים מזילי ריר עמוסי פרטים שרובם, כמו בסרטים של טרי גיליאם, יתפענחו רק בצפייה שנייה ושלישית, צילום ותאורה שנעים מתחושה של ציור שמן בארי לינדוני עתיק עד לסוריאליזם מגלומני מבית מדרשו של פליני.

טעות שהפכה לכלי יצירתי מסעיר

המוזיקה שעוטפת את כל הטוב הזה היא שילוב מפתיע של צלילים טריים ומענגים, הכלאה בין מיקרו־טונאליות מוזרה לבין תמות מכשפות שלא דומות לשום דבר ששמעתם; מין תזמורת שמנסה כמו תינוק (וככל שהסרט מתקדם גם מצליחה) ללמוד ללכת.

כשהיא מבוצעת ברובה על ידי גוף תזמורתי סימפוני ישן ומוכר, כל היצירה הצלילית מהדהדת דימוי מבריק לצעדיה הראשונים של בלה, גיבורת הסרט, בעולם. השימוש בטכניקות הלחנה סופר מודרניות, קשות מאד להאזנה לאוזן לא מיומנת כשהן מנותקות מהמסך, בסרט הוליוודי עתיר תקציב, הוא לא פחות ממסעיר.

הפעם האחרונה שבה זה קרה הייתה ב־1980, כשהמלחין האולטרה־מודרני ג׳ון קוריגליאנו התבקש על ידי קן ראסל להלחין את ״מצבים משתנים״. התוצאה הייתה ונשארה פסקול שנכנס להיסטוריה של המוזיקה לקולנוע כשלב אבולוציוני מרתק, מרחיב תודעה וארגז כלים, שאחריו מוזיקה קולנועית כבר לא תישמע אותו דבר.

מיקרו־טונאליות (שימוש בצלילים שבין המרווחים המוכרים בסולם של 12 חצאי טונים) היא זרם איזוטרי מרתק וותיק במוזיקה קלאסית מודרנית. לאוזן הלא מיומנת היא נשמעת כמו זיוף. אבל הזיוף הזה, כמו הפידבק, והדיסטורשן ברוק, הוא טעות שהפכה לכלי יצירתי מסעיר.

כשמתרחשת הכלאה מוצלחת בין ז׳אנר נסיוני אוונגרדי למיינסטרים הוליוודי, יש לכך משמעות מרחיקת לכת גם באולמות הקולנוע וגם באולמות הקונצרטים. בשום דרך אחרת לא היה אפשר לגרום לעשרות מליוני אנשים לשמוע במשך שעה וחצי חריקות וצפצופים משונים בלי שחלקם לפחות יברח בצעקות. אחר כך, כשאותם מיליונים ישמעו מוזיקה קלאסית מודרנית, בלי להיות מודעים לכך, היא כבר תשמע להם קצת מוכרת; לא כמו עינוי אוזניים מעורר רתיעה מכוכב אחר.

אחר כך, כשאותם מיליונים ישמעו מוזיקה קלאסית מודרנית, בלי להיות מודעים לכך, היא כבר תשמע להם קצת מוכרת; לא כמו עינוי אוזניים מעורר רתיעה מכוכב אחר

יש בפסקול, מלבד זיופים מענגים כאלה, גם אינספור המצאות ונסיונות בתחום הדגימה, הסינתזה והאפקטים, לצד קטעים כמעט ״רגילים״, שרק מדגישים בנורמליות שלהם את הנועזות שבאה לפניהם ואחריהם. הבריטי שחתום על המוזיקה עוצרת הנשימה הזו, ינוקא בן 29 (!) בלבד העונה לשם ג׳רסקין פנדריקס, מציב כבר בצעד הראשון שלו בעולם הפסקולים סטנדרט חדש ומאתגר לסצינה הקולנועית העולמית העייפה והמעט חבוטה.

מזמן לא חוויתי הופעת בכורה כל כך נועזת, מסקרנת ומבטיחה. אני ממליץ להאזין לאלבום הפסקול לפני הצפייה בסרט, וגם, כמובן, תוך כדי קריאת הביקורת הזו; ולהאזין לראיון נפלא עם מלחין הסרט, כולל הציטוט ״שמחתי שלשנינו (לבמאי ולמלחין) הייתה זו התנסות ראשונה ביצירת מוזיקה מקורית לסרט. קצת כמו אצל זוג צעיר, שמגלה ביחד איך בדיוק עושים את זה״.


המוזיקאי ומלחין הקולנוע יונתן בר גיורא הוא ראש התכנית לתואר ראשון בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden