כל מה שחשוב ויפה
״שרית שפירא: הגות ומעשה״. צילומים: מ״ל
״שרית שפירא: הגות ומעשה״. צילומים: מ״ל

הגות ומעשה: מסלולי החשיבה החדשים שהתוותה שרית שפירא

ספר חדש מאגד אסופת מאמרים שכתבה שרית שפירא ז״ל, אחת האוצרות ששינו את פני שדה האמנות המקומי - הן בשטח והן בתיאוריה. שפירא ניחנה ביכולת לקרוא את השדה בעודו מתהווה, וקולות כמו שלה חסרים לנו במיוחד בתקופות כמו זו הנוכחית

הקריאה בספר החדש ״שרית שפירא: הגות ומעשה״, המאגד רבים מכתביה של שרית שפירא ז״ל, הייתה יכולה להיות חוויה מעוקרת – כמו בכל קריאה בדיעבד של טקסטים על תערוכות או עבודות שהוצגו בעבר. אבל הכתיבה של שפירא כל כך עשירה ומתרחבת מעבר לדימוי או לאובייקט האמנותי, שהקריאה לא נתקלת באותן נקודות עיוורון. שפירא, שנפטרה בגיל 61 בלבד, הייתה אוצרת מבטיחה שהניחה תשתיות תיאורטיות רבות, וכן התוותה מסלולי חשיבה חדשים באופן קריאת אמנות ישראלית, ואמנות בכלל.

הספר מספק הזדמנות לגשת לטקסטים, כמו גם לדרך החשיבה הייחודית של שפירא. דפנה רז שערכה את הספר, עבדה עם שפירא על הקטלוג של התערוכה המוזיאלית הגדולה הראשונה שלה, ״מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית״ עוד בתחילת שנות ה־90. ״היא הייתה בראשית דרכה והכתיבה שלה מאוד התפתחה מאז, אבל כבר בשלב הזה היא הייתה אוריגינלית״, היא אומרת. ״בכל שלב בהתפתחות שלה, לצד העמקה של שדות השפעה אינטלקטואליים, היא הייתה מקורית בתכלית. זו אחת מהסיבות שהספר בנוי בצורה כרונולוגית, כדי לראות גם את ההתפתחות וגם את הייחודיות של הכתיבה שלה״.

שנים של עבודה משותפת יצרו חברות בין שפירא ורז ובין המעצב מיכאל גורדון. ״היה לנו ברור שאנחנו נרתמים להנצחת המפעל שלה״, מספרת רז. ״בספר יש רק שבריר מכל מה שהיא עשתה, והטקסטים שנבחרו מייצגים את האופן שבו השיח שלה השתנה השתכלל עם הזמן. עם כמה מהאמנים הרבים שהיא עבדה היו לה יחסי עבודה משמעותיים שנמשכו לאורך שנים, אז יש אמנים שהייתה חובה לייצג את הנוכחות שלהם בחיים שלה, ואת הנוכחות שלה בחיים האמנותיים שלהם – כמו עידו בר־אל, נחום טבת או רפי לביא״.

״שרית הייתה בסופו של דבר אשת שטח ושילבה בין כתיבה תיאורטית רב־תחומית, מפגש בלתי אמצעי בזמן אמת עם אמנים, סטודנטים לאמנות ושוק האמנות״, אומר גורדון. ״עבודת האוצרות הפרתה והזינה את כתיבתה ולהיפך, ושני התחומים היו למעשה שלם אחד. שרית שמרה על עצמאותה, גם כשעבדה במסגרת גופים מוסדיים, והייתה נאמנה בראש ובראשונה לאמן וליצירה. מתוך הערכה עמוקה שהיתה טבועה בה, היא קיימה דיאלוג לא היררכי, נדיב ומאפשר, המבוסס על אמון והאצלת סמכויות מצידה״.

נעמי סימן טוב: ״חלק מהחזון שלה היה לחבר אמנות ישראלית עם אמנות מהעולם הגדול, ודרך התיאוריה למצוא חיבורים מעניינים. זה מה שהופך את העשייה שלה למגולמנית אבל במובן החיובי – עשייה שאפתנית וחובקת עולם״

הספר מחולק לחמישה חלקים, כל אחד מוקדש לנושא אחר – מכתביה הראשונים על אמנים מקומיים כמו עאסם אבו שקרה, ציבי גבע, רפי לביא ופנחס כהן גן או בינלאומיים כמו יוסף בויס וואן גוך; דרך עיסוק בטריטוריה ובפוסט פוליטי עם תערוכות כמו ״מסלולי נדודים״ ו״טרנזיט״ שאצרה בחללי התחנה המרכזית, או בתצוגה הישראלית בביאנלה ה־22 בסן פאולו.

״שרית היתה שפע. ידעתי את זה בזמן אמת כי היינו חברות, אבל בדיעבד אחרי מותה זה הסתבר ביתר שאת״, מספרת נעמי סימן טוב שהייתה אמונה על התחקיר לספר. ״חלק מהחזון שלה היה לחבר אמנות ישראלית עם אמנות מהעולם הגדול, ודרך התיאוריה למצוא חיבורים מעניינים. זה מה שהופך את העשייה שלה למגולמנית אבל במובן החיובי – עשייה שאפתנית וחובקת עולם.

״הספר קרוי ׳הגות ומעשה׳ כי בזמן שכתבה מאמרים מורכבים על אמנות ישראלית ובכלל, היא גם יצרה פרקטיקה אוצרותית ייחודית של תערוכות ענק, עם שילוב בין אמנים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים שלא על חשבון המסגרת המושגית״, מוסיפה רז. ״היא השליכה וקטור לעתיד. לא סיכמה את המתרחש, אלא הכתיבה אותו, התוותה את השיח והשפיעה על העשייה האמנותית של שנות ה־90״.

נדודים והגירה כמצב תמידי

התערוכה שאצרה שפירא במוזיאון ישראל, ״מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית״ בשנת 1992, היוותה (ועדיין) אבן דרך משמעותית בשיח האמנות המקומית. ״בעבודה איתה היה חופש יוצא דופן שאפשר לאמנים ולמי שעבדו איתה לממש את הייחודיות והמיטב שבהם״, מספר גורדון, שעיצב אז את ספר התערוכה. ״הספר תובנת בפורמט קטן יחסית ובכריכה קשה, כזה שאפשר לארוז בקלות ולנייד במידת הצורך, ובמתכונת שהיא הומאז׳ למלאכת הספר המסורתית. על העטיפה נוצר דימוי־טקסט בשפת סימנים, מעין קעקועים ארוגים בקרום המורכב מפיסות נייר המדמות עור אדם״.

התערוכה עסקה בנדודים והגירה כמצב תמידי, ומבין כתביה הרבים של שפירא בספר, לא יכולתי שלא להתייחס היום – כשמאות אלפי ישראלים ופלסטינים עקורים מבתיהם, וכש־134 חטופים וחטופות עדיין בשבי – לטקסט הפותח שבו מצטטת שפירא את יוסף חיים ברנר:

״ואנחנו עומדים ומקשיבים; ופנינו חיוורים ביותר, ושערות ראשינו מסתמרות, לבותינו הולמים הולם פעם… והמילה ׳גבול׳ באה ומערערת את כל עצבינו… והמלה ׳אבדון׳ באה ומזמזמת בכל מוחנו… […] אין אנו יוצאים מן המקום, ומקום אין אנו מוצאים לנו. עוד שעות אחדות, ואחר כך אותה השעה הגדולה והנוראה: שעת מעבר־הגבול… גבול, גבול, גבול… הנה עגלה עוברת ומשתקשקת; גבול־גבול־גבול… הוי, מי יעבירנו את הגבול?״.

משמאל: משה ניניו מתוך ״מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית״

משמאל: משה ניניו מתוך ״מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית״

אבנר. (ג׳יימס) בן גל ואוהד מרומי, ״אביבית״ במוזיאון ישראל

אבנר (ג׳יימס) בן גל ואוהד מרומי, ״אביבית״ במוזיאון ישראל

טרנזיט: אמנים בתתחנה המרכזית החדשה

טרנזיט: אמנים בתתחנה המרכזית החדשה

אל מול מהלכים לאומניים מהצד הימני־משיחי של המפה הפוליטית, עם גל מאסיבי של הקמת התנחלויות בתחילת שנות ה־90, ״מסלולי נדודים״ הביאה קדימה גישה מורכבת וחדשנית לזהותה החמקמקה של אמנות ישראלית. שפירא ביקשה לראות בנוודות כמהווה את הגרעין של האמנות הישראלית העכשווית דאז.

בטקסט היא דנה בדואליות שבין ההתבוננות במאפיינים ויזואליים מקומיים אל מול ההסתכלות החוצה אל אמנות אירופאית ואמריקאית. אני רואה (לפחות בטקסט שפותח את הקטלוג המובא ב״שרית שפירא: הגות ומעשה״) בדבריה הצעה חתרנית: בניגוד לאמנות הנעשית באירופה או ארצות הברית, שמבינה את הקולוניאליות שעליה מבוססת המורשת שלה, אמנות ישראלית יוצאת בחלקה מתוך הציונות וכן מתוך ״כישלונה״.

עוד לפני שדנה ביצירות האמנות עצמן, מגוללת שפירא תזה סמי־אנתרופולוגית, כשהיא טוענת כי הניסיונות לארגן ״עבודות סביב מרכז מיתי, מלא או ריק…״ סופם בכישלון, כי כשהאמנות הישראלית (דאז) נתלית באילנות הציונות בכדי לפורר אותם, היא רק נוטעת אותם עמוק יותר באדמה

עוד לפני שדנה ביצירות האמנות עצמן, מגוללת שפירא תזה סמי־אנתרופולוגית, כשהיא טוענת כי הניסיונות לארגן ״עבודות סביב מרכז מיתי, מלא או ריק…״ סופם בכישלון, כי כשהאמנות הישראלית (דאז) נתלית באילנות הציונות בכדי לפורר אותם, היא רק נוטעת אותם עמוק יותר באדמה. כשהיא מתבוננת החוצה, היא לא מבחינה שהיא נסמכת על מודלים שמוקיעים קולוניאליות, ובכך היא עיוורת לעצמה.

כך לדוגמה כפי שמגולם בדמות הנוסע, שבאמנות שנעשתה באירופה סימל תחילה חופש אינסופי, ולאחר שנים, ככזה המכסה ״אסטרטגיות רודניות״, לדבריה. אותה תנועה קדימה־אחורה סימלה לטענתה גם את האמנות שנעשתה מחוץ לישראל, מתוך מהלכים פוסט־מודרניסטיים שיצרו ״פריטים שמטבעם נודדים בין שום־מקום לכל־מקום״.

שפירא ממשיכה ודנה בתשוקה לאדמה, למקום ולמיתיות של עבר של התנועה הציונית, בכדי לכונן שייכות עם המקום הגיאוגרפי, ומצביעה על המגמה הכנענית כדוגמה הרדיקלית ביותר לתשוקה זו. גם אם שפירא מסייגת ומפרשת מספר פעמים מה מבקשת התערוכה לעשות, נדמה כי גם ההצבה עצמה הייתה ביקורתית. ״אחד הדברים הנועזים בתערוכה״, מספרת נעמי סימן טוב, ״היה ששרית הציבה את נמרוד של דנציגר על הרצפה בכניסה״. שפירא מוסיפה כיצד אותן תפיסות התגלגלו אל תנועות לאומניות כגושפנקא ל״זכות אבות מן העבר״, ובמובן הזה הדיון שלה ממשיך הלאה באופן ביקורתי אל הניסיון המקומי לאגד יצירה סביב מקור עתיק וקדמוני.

הערגה לאותו אב קדמוני וניסיונות השייכות של היהודי הגולה למקום, נקשרת לטענתה באותם ניסיונות לראות בדמות הערבי כפרא אציל, ולאחר מכן להתפכחות, עם עבודות שנעשו כתגובה לכיבוש כמו אלה של ציבי גבע, דוד ריב או ג׳ניפר בר לב (שהציגה ב״מסלולי נדודים״).

בחירה לא מובנת מאליה (יש לזכור שהטקסט נכתב בתחילת שנות ה־90), היא התייחסותה של שפירא להוגים שעסקו לדבריה באותה ״התפכחות מהפנטזיה הציונית״ ובפערי המעמדות האתניים־כלכליים כמו צבי סובל, אורי אבנרי, בתיה דונר וציפורה כגן, שבאמצעות הגותם היא מצביעה כיצד אותם מהלכים גרמו לאמנות וליצירה המקומית להיות ״תרבות שוליים בעלת סממנים גלותיים בולטים״. שפירא זיהתה בחברה הישראלית בכללותה את אותה תלישות, כמו גם בתנועות הלאומניות, כשהיא מצטטת את ציפורה כגן, במילים שעותקות את הנשימה לנוכח הלך הרוח במסדרונות הממשלה בימים אלו:

״הנה דווקא כאן בארץ, במקום שהיינו אמורים להשתחרר מן המקום העיוור שבזהותנו, מהיעדרה של תחושת מקום אצל מי שנעקר ממקומו הטבעי לתקופה ארוכה (…) האני הלאומי שב ומעצים את ממדיו מעבר למידה אנושית, ומשליט את המקום העיוור שבזהותו על כל מקום ומקום, לרבות מקומות שאינם שלו. הכל נובע מן המקום העיוור של זהות עקורה, המנסחת את עצמה במציאות סמלית – בלשון. (…) המילים הן הבוראות מציאות. מי שמחליף ׳מקום׳ ב׳שטח׳, ׳מקומות׳ ב׳שטחים׳, ׳עם׳ ב׳מיעוט׳ ו׳ארץ׳ ב׳שטחים כבושים׳ – מה הפלא שאחרי כל זה הוא מחליף ׳הגליה׳ ב׳טרנספר׳ (…) מי שמסוגל לבטא את המילה ׳טרנספר׳ במקום הגליה וגלות, יהיה גם מסוגל לקבל פקודה לרצוח ולהרוג, לגרש ולעקור מקומיים. (…) מי שאומר ׳טרנספר׳ הוא עקור ממקום בנפשו וברוחו״.

מתח דיאלקטי מפרה

שפירא מתייחסת בטקסט באופן ישיר למתח שהציעה שרה ברייטברג סמל ז״ל, שמתקיים בין כאן לשם באמנות ישראלית, בתערוכה ״כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית״, שהוצגה בשנת 1986. בתערוכה ביקשה שפירא להזיז את מרכז הכובד אל עבר סמלים ומונחים השגורים בהלך הרוח המקומי, כנקודת המוצא של האמנות הישראלית. היא מבהירה שהעבודות המוצגות בתערוכה לא מצליחות להשתייך, או לדבריה ״לעגון״, בשום טריטוריה. הן נעות ונדות בין מבט החוצה, לרחוק, שמחזיר כמו פינג־פונג בחזרה לכאן.

״שרית ניסתה להראות שזו לא דיכוטומיה אלא מצב שבתוכו אנחנו נעים כל הזמן. מצב נצחי של נדודים, שיכול להיות גם מפרה״, אומרת נעמי סימן טוב. ״אם עד דלות החומר הגלות נתפסה כמשהו שלילי, את שרית זה לא בהכרח עניין במובן הזה. הכרתי אותה בתקופה שהיא עוד עבדה על מסלולי נדודים. זו לא היתה רק תזה ארוכה, שאפתנית, סבוכה ולא פשוטה, היא גם הייתה האוצרת הכי צעירה, אני חושבת, שנתנו לה לאצור תערוכה במוזיאון. זה היה ניסיון להציב אל מול דלות החומר את שתי האפשרויות של כאן ושם, כמתח דיאלקטי מפרה שהוא אפשרי״.

מיכאל גורדון. צילום: אמנון חורש

מיכאל גורדון. צילום: אמנון חורש

נחום טבת, מתוך ״דבר דבר״, מוזיאון ישראל

נחום טבת, מתוך ״דבר דבר״, מוזיאון ישראל

גיל מרקו שני, מתוך ״סף״, מוזיאון ישראל

גיל מרקו שני, מתוך ״סף״, מוזיאון ישראל

birds

שפירא משתמשת בתיאורית הריזום של דלז וגואטרי בכדי לטעון כיצד בהיעדר שורשים, פועלת האמנות הישראלית באופן רוחבי – כזו שיש לה אמצע, בלי התחלה או סוף. אבל, היא כותבת, המטרה של ״מסלולי נדודים״ היא להציג כיצד הנוודות נטעמה באופן ויזואלי עמוק באמנות הישראלית. היא מתייחסת לעבודת הפרפורמנס ״נגיעה בגבול״ של פנחס כהן גן משנת 1974 (במהלכה הוטמנו מטילי עופרת עם נתונים דמוגרפיים בארבע נקודות בקרבת גבולות ישראל), וכן לסדרת פסלי ״המקלטים״ של מיכאל גיטלין משנת 1986, ומצביעה עליהן ככאלה שמדמות ״סממנים של שדה תרבותי כלשהו״. הניסיון הזה, לטעמה, מצביע על אותו היעדר של מאפיינים טריטוריאליים.

נעמי סימן טוב לא מסכימה איתי לחלוטין באשר לרוח הביקורתית של שפירא בטקסט: ״בשנות ה־90 התחילו לעסוק בשאלות מגדר, זהות קווירית, זהות אחרת, שאלות של מקומיות. באותה תקופה שרית קראה טקסטים של התיאורטיקנים הצרפתיים שדיברו על נרטיבים חלופיים למודרניזם. היא, אריאלה אזולאי ושרה חינסקי ז״ל היו מהראשונות שקראו את החומרים האלו והפכו אותם לכלי עבודה שלהן – כל אחת בכיוון אחר לגמרי. חינסקי לקחה את זה לכיוון של ביקורת פוסט קולוניאלית בעיקרה על אמנות ישראלית. שרית השתמשה בזה כדי להציב חזון עבור האמנות הישראלית. מסלולי נדודים היתה תערוכת תזה, במובן שבה היא שואלת שאלות ומנסה להתמודד איתן, חושבת עם האמנות ודרך האמנות על תרבות ואמנות ישראלית, פותחת אפשרויות״.

שפירא ניחנה ביכולת לקרוא את השדה בעודו מתהווה, ואני תוהה מה הייתה כותבת על רוח הזמן הנוכחית ועל מקומה של אמנות ישראלית ברגע הזה. אפשר למשוך קו מדבריה לעבודות של אמניות עכשוויות כמו יעל ברתנא; אבל החרפת הפילוג הפוליטי, המעמדות והמלחמה הנוכחית, מקשים על פענוח הצופן. ייתכן וזו משימה בלתי אפשרית בכלל.

במסה ״1996״ כתב יגאל נזרי: ״ללמוד אמנות בשנת 1996 פירושו היה לקבל במובן מסוים את העובדה שמעשה האמנות לעולם ייוותר בעמדת נחיתות אל מול המציאות הפוליטית על שלל דימוייה לופתי התודעה. שרית שפירא ז״ל פתחה בפניי אוּלם. במחברת שלי מאותה שנה אני מוצא שמות כמו פול ויריליו, קזימיר מלביץ׳, היידגר, מרסל דושאן״. בשנת 2024, אל מול אותם דימויים כואבים של הרג והרס בשטחי ישראל ועזה, מתקשה האמנות לדבר. כפי שהעניקה בזמנו שפירא לנזרי אולם – כך חסר לנו קול כמו של שפירא בימים אלו.


שרית שפירא: הגות ומעשה
עריכה: דפנה רז, נעמי סימן טוב, מיכאל גורדון
447 עמודים, הוצאת אסיה, ישראל, 2023

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. סיגל

    חשה התנשאות לגבי הציונות. הציונות לא הייתה ועדיין אינה , בטח לו זו שאני מאמינה בה ומגדלת את ילדיי לאורה, מצדדת בקולוניאליזם.
    באומרכם כך , אתם מרחיקים מעל האומנות מליוני איש ציוניים וטובים.
    גם הארופאים , לא היו אותם אמפריות ארופאיות משגשגות אילולא כבשו ושלטו והגדירו את תחומן.
    אני נגד מלחמה , נגד הרג, נגד כיבוש , אבל אל תשכחו שלא הציונות המציאה את הכח . העולם מראשיתו בנוי כך , כאשר גברים מובילים את שפיכות הדם.בכל העולם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden