כל מה שחשוב ויפה
מיכה אולמן, חלון; מתוך ״בורות נשברים״ ברמת השרון. צילומים: ליאת אבלינג

״ככל שהבור יותר גדול - יש בתוכו יותר שמיים״: מיכה אולמן ברמת השרון

בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון מציג האמן הוותיק וחתן פרס ישראל מיכה אולמן עבודות שעשויות מחול חמרה אדמדם - אחד החומרים שאיתו הוא עובד כבר שנים רבות. ״האדמה היא חומר בסיס עבורי, היא גם סוף וגם התחלה״, הוא אומר

מיכה אולמן שב לטריטוריה ביתית עם התערוכה ״בורות נשברים״ שאצרה רווית הררי בגלריה העירונית רמת השרון. כמה ממדים של ביתיות נוכחים בה: הגלריה שוכנת בעיר מגוריו; החול שאסף, כתש וסינן משדות העיר; ובמובן הבסיסי ביותר – התערוכה היא כניסה אל תוך הבית.

ב־2018 הציג אולמן במוזיאון הרצליה את התערוכה ״דו משפחתי״, שבה הניח על רצפת האולם הגדול סימוני חול של חתך הבית המשותף שלו ושל שכניו בגודל 1:1. הפעם נכנס אולמן אל תוך הבית, הפרטי והאוניברסלי. הוא בונה בחול את אבני הבניין שיוצרות ״בית״ – דלת, חלון, שולחן, מדרגות, אסלה. אין זה מתווה ישיר, אלא שרטוט הצל של האובייקטים על ידי תלוליות חול גיאומטריות, כך שהאוביקט נעדר והצל שלו נוכח.

מדרגות

מדרגות

דלת

דלת

דלת חצויה

דלת חצויה

תקריב

תקריב

מיכה אולמן. צילום: ענבל כהן חמו

מיכה אולמן. צילום: ענבל כהן חמו

בורות וחורים מופיעים אצל אולמן מראשית דרכו האמנותית. הוא החל בלימודי האמנות בבצלאל בשנים 1960-1964. ב־1965 נסע ללונדון להשתלמות של שנה וחצי בתחריט והדפס, שבהם עסק 11 שנה, בעיקר בציור נופים. חלק מהטכניקה שלמד בתחריט הייתה צריבות בחומצה חזקה. בעבודה עם החומצה, נוצרו לפעמים בטעות חורים בלוח הנחושת של התחריט. הטעות הפכה לכוונה, ואולמן החל לשלב חורים בהדפסים שיצר.

״כשחזרתי מלונדון חשבתי לעצמי, אם אני עושה על לוח הנחושת חורים בנוף, אני יכול לעשות חורים באדמה״, מספר אולמן. ״משם הגיעו הניסיונות הראשונים בנוף. ב־1970 התחלתי לחפור בורות ליד הבית ברמת בשרון, חפירות שהתייחסו למידות הגוף שלי. כבר אז הופיעו הכיסא והשולחן, וגם מיטה ומדרגות. העבודה שלי היא תמיד בקנה מידה אנושי״.

אני תמיד עובד עם מה שיש, לא ממציא דברים שאינם. העבודה שלי היא האופן שבו אני מטפל בהם, הדרך שבה רואים אותם. אני לא נמשך להמציא דברים שאני לא רואה

בהמשך התפתחו עבודות החוץ לעבודות מוזמנות במרחבים ציבוריים. בביאנלה של ונציה ב־1980, הציג בביתן הישראלי כסאות בוץ מוקשה במלט, מסודרים זה מול זה בצורת צלב בתוך בור פתוח באדמה, מתחת לפני הקרקע. בתום הביאנלה מולא החלל בבטון, והכיסאות נותרו שם, כמוצג ארכיאולוגי, מעין מצבה נסתרת.

גם במוזיאון תל אביב מוצבים זוג כסאות כאלה בעבודה ״עדות״, במפלס מתחת לרצפה – שם הוא נאלץ לקרות את העבודה בזכוכית למען הבטיחות. כשהמוזיאון לא מציג את העבודה, מסתירים אותה על ידי שכבת רצפה מלאכותית, אבל היא עדיין שם, נסתרת, כמו בוונציה.

שולחן

שולחן

שולחן הפוך, מבט כללי. צילום: אברהם חי

שולחן הפוך, מבט כללי. צילום: אברהם חי

כסא הפוך. צילום: אברהם חי

כסא הפוך. צילום: אברהם חי

כסא

כסא

״את פסלי הפְּנִים התחלתי ב־1978, כשאגודת הציירים בתל אביב הזמינה אותי לתערוכת יחיד. אז הכנסתי בפעם הראשונה אדמת חמרה לגלריה, בהתחלה בתוך מכלי דיקט, שאחר כך התפתחו למכלי ברזל חלוד. החלודה היא ברזל שהופך לחול. הגוון החום של החמרה נוצר מברזל שנמצא באדמה וחימצן אותה.

״האדמה היא חומר יסוד עם אינסוף אפשרויות. היא משכה אותי יותר מחומרים אחרים – לחקור מה אפשר לעשות איתה וגם מה קורה מתחת לרגלינו במקומות שלא רואים. הכל התחיל מהבורות שחפרתי בסביבה שלי בלי מטרה. באתי מתחריט, ציור ורישום, ואני רושם עד היום, כמעט כל יום. אני תמיד עובד עם מה שיש, לא ממציא דברים שאינם. העבודה שלי היא האופן שבו אני מטפל בהם, הדרך שבה רואים אותם. אני לא נמשך להמציא דברים שאני לא רואה.

״עם הזמן נמשכתי יותר לריק של הבור, לאוויר שמקבל את צורת הדפנות של הבור. כך התפתחו עבודות שהתבססו על החלל הפנימי של הבור, שפתח מניפה חדשה של אפשרויות״.

רעיונות לא נשרפים

דוגמה לעבודה שיש בה העדר היא יצירתו של אולמן ״הספרייה״, שמוצבת בכיכר בבל ברלין. היא מהווה יד זיכרון לספרים שנשרפו בשנת 1933 על ידי הנאצים, וממוקמת במקום השריפה בדיוק. זהו חלל שנפתח מתחת לכיכר, מקורה בזכוכית, ובו ספריית מדפים ריקים שמוארת ללא הפסקה, כמו נר תמיד. ״הספרייה ריקה. היו ספרים ואינם. ועדיין הספרים האלה איתנו, ולהפך, אלו שנשרפו אולי קיבלו עוד דחיפה דרך השריפה. הספרייה של הספרים שאינם בנויה מחומרים שאינם יכולים להישרף, הם חסיני אש. רעיונות לא נשרפים. השאלה היא מה יותר חזק״.

בימים אלה מסתיים גם הפרויקט הגדול של אולמן בגינת הספרייה הלאומית בירושלים ״אותיות אור״: אבנים ענקיות מסותתות עומדות במעגל, כשהחלל שביניהן יוצר צורה של אות שאפשר לראותה בעיקר כצל. במרכז הפסל שלושה חלונות זכוכית לחלל התחתון בצורת האותיות א, A ואליף בערבית – יסודות השפה. גם כאן יצר אולמן עבודה עם החלל, שהופך לכתב. הצל הופך לדיו שבו נכתבות האותיות ואלו משתנות בהתאם לשעת היום ועונות השנה. ״ההשראה שלי הייתה הפה הדובר, הפה הוא חלל שמעביר אוויר דרך בור״.

סולם

סולם

סולם

סולם

אהיל

אהיל

ידית

ידית

הבית שהופך למנהרות

הבית שהופך למנהרות

בגלריה ברמת השרון הולך אולמן אל קצה החומר – אל החול בלבד. זווית משולש החול היא תמיד 33 מעלות, שזו הזווית הקריטית שלו. אם מנסים ליצור זווית גבוהה יותר, החול מדרדר ושב לזווית זו. בחול הוא יוצר אלמנטים שנמצאים בכל בית – דלת, חלון שולחן. ״מה שהתחדד לי עם העבודה על אותיות האור הוא זווית הראייה, שהיא זווית הצל שאותו פיסלתי.

״חשוב לי מהלך הצופה בתוך החלל, מול העבודות. הכיסא הוא בעצם צל של כיסא, שהופך לבור שהאדמה שנחפרה ממנו הופכת לעבודה. אם הצופה רחוק, הבור סגור ולא רואים את התחתית. ככל שאתה מתקרב הוא מתחיל לבצבץ, ורק אז הוא הופך לכיסא. ההתבוננות מצד אחר משנה את הצורה שאנחנו רואים״. ההצבה מתייחסת גם למיקום האור בחלל – פסל השולחן בגלריה מתייחס לחלון שמעליו, ה״צל״ על הרצפה נופל כביכול מכיוון האור שבא למעלה. את הרגליים מיקם אולמן 45 מזווית ההסתכלות, כדי שאורך הצל יהיה זהה לאורך האובייקט המקורי, הנעדר.

אומרים עליי שאני פסל מקומי, ומה יותר מקומי מאדמה? בור יוצר שקע, ככל שהבור יותר גדול יש בתוכו יותר שמיים. אני הולך לכיוון של פיסול באוויר, שאדמה נותנת לו צורה

אולמן, כמו רבים מבני דורו, שולט בתנ״ך היטב. שם התערוכה ״בורות נשברים״ נלקח מהפסוק ״בורות נשברים אשר לא יכילו המים״ (ירמיהו, פרק ב׳). ״הבור מכיל את הסתירה. אנחנו פה, על האדמה, אבל הבור מלא אוויר, שהוא מכל מקום, גלותי, לא מקומי״.

אחת העבודות בתערוכה היא פסל של דלת, צמודה לקיר. ״דלת בדרך כלל נפתחת ל־180 מעלות. דלת החול שלי נעצרת ב־90+33 מעלות. היא גם פתוחה וגם סגורה. זו ערמה של חול שמקבלת את צורת הדלת. מה שמוביל זה החומר וזו הצורה שמתקבלת. אני רוצה שחלקים בעבודה יקרו מעצמם. גם באותיות האור, מה שעושה את הכתיבה זה לא אני, זה קורה מעצמו. אני תמיד עובד מינימליסטי, שיהיה כמה שיותר פשוט, כמה שיותר ענייני ושיישאר כמה שיותר מקום לפרשנות״.

גם בעבודות של אולמן שנראות רחוקות זו מזו, כמו אותיות האור או ספרי ברזל שיצר, יש מכנה משותף שקשור לסיבוב – ציר הסיבוב של כדור הארץ שיוצר צל משתנה, דלת מסתובבת על צירה, ספר שנפתח ונסגר. ״גם כשאני משתמש בברזל, אני מחקה את האילוצים שהחול יוצר ומניח אותו בזווית של 33 מעלות. אני מדבר בשפה אילמת של החומר. אני רואה בעצמי אמן פיגורטיבי. התחלתי מרישום ואני עדיין רושם. בפיסול אני נמשך לדמות קומת אדם, מידות ומצבים. לרהיטים שמשתמשים בהם יום יום. ללא האנשים, רק הסביבה״.

האחריות והסיכון הם עליי

ההיעדרות האנושית בעבודתו של אולמן מועצמת על ידי האוביקטים החסרים בתערוכה, והבורות שהם גם מעין קברים. ״מעפר באת ואל עפר תשוב, יש מעגל רוחני. האדמה היא חומר בסיס עבורי, היא גם סוף וגם התחלה. בלי אדמה לא היה לנו אוכל ולא איפה לגור. אני נמשך למקומות של סתירה, לניגודים שנפגשים, המלא והריק, הסוף וההתחלה. אומרים עליי שאני פסל מקומי, ומה יותר מקומי מאדמה? בור יוצר שקע, ככל שהבור יותר גדול יש בתוכו יותר שמיים. אני הולך לכיוון של פיסול באוויר, שאדמה נותנת לו צורה״.

באופן פרדוקסלי, בפסל הדלת יש ידית, שלא הייתה מופיעה באובייקט שהוא צל. ״לא היה לי ספק שהדלת הזו צריכה ידית, בגלל חשיבותה של הידית באירועים של החצי השנה האחרונה. זה התחיל מרישום בתערוכה, דלת עם ידית, ורישום חול של בית פרוץ לכל הכיוונים. לכאורה זה בית, אבל זו בעצם השתקפות״.

רישום השולחן מ־2009 צורף לתערוכה בעקבות דיווחים שהתפרסמו בעיתונות על תושבים בכפר עזה ונחל עוז שיושבים בבית סביב השולחן ושומעים קולות חפירה מלמטה. החורים שמשאירות רגלי השולחן הם כמו פתחי מנהרות. ״הרבה אמנים נדרשו למה שקרה, לא יכלו לשתוק. אצלי זה מגיע מהשוליים בשפת הרמזים. זה יותר שהאירועים הגיעו אליי, לדברים שאני אומר כל הזמן, מאשר שאני הלכתי לאירועים. בחדר האחורי בתערוכה הכנסתי הגדלה מתוך המיצג ׳חתונה׳ במוזיאון ישראל שבו זרקתי חול על אורחים בחתונה כסוג של הפגזה, ענן של חול שעף לכיווננו״.

גם הרישום השני, שגרסה דומה לו הופיעה בתערוכה במוזיאון הרצליה, קיבל תפנית. כאן כל שרטוט הבית מופיע מתחת לקו האופק והופך למערכת של מנהרות.

התערוכה בנויה ממשטחים ופסי חול גיאומטריים, וכשמסתובבים בה מפליא לראות שהחול עומד בצורה כל כך מסודרת וחדה. קל יותר לדמיין שמדובר בפסלי מתכת, רק הגיוונים בשכבות החול מסגירים את השבריריות של העבודה.

״לפעמים העבודה נפגעת. האחריות והסיכון הם עליי. בשבירות ובארעיות יש הרבה יופי. אילו עקבות, שדרכם אפשר להבין מה קרה ומי עשה. יש שתי אסיסטנטיות, אמניות צעירות שעובדות בגלריה, יחד עם האסיסטנט שלי שהוא מפיק התערוכה. פעמיים בשבוע אנחנו באים לתקן.

״אנשים לא מאמינים שזה חול חופשי בגלל הצורות הגיאומטריות. זה היה האתגר – לעבוד עם חול גלוי ושברירי שנראה חזק מצד אחד (בגלל הצורה הגיאומטרית), ומצד שני הוא הכי חלש שיכול להיות. תמיד יש מישהו שלא מתאפק ודוחף אצבע לבדוק. מבחינתי זה מחדד את השאלה: מה יותר חזק? ההתחזות לברזל, כשאנחנו בסביבה של אמונה בכוח שרק התחדדה בימים האחרונים; או הגישה ההפוכה של הכלום, הדמיון, המחשבה. הרעיון ברור, אבל חלש פיזית, אז מי מביניהם יותר חזק?״.

birds

בכניסה לתערוכה מונח פסל גדול, מופשט, סדרת תלוליות ריבועיות של חול, בין שני פסים. לוקח זמן לעכל את השפה הפנימית של התערוכה ולזהות סולם. סולם יעקב. אולמן מסכים שהסולם קשה לזיהוי, ״אנחנו מסתכלים על החומר ופחות רגילים לראות את הרוח. זה תהליך של גילוי. יש בסולם 12 שלבים, עבור 12 השבטים וההבטחה לעם ישראל, וגם עבור 12 החודשים. זה מתחבר גם לסולם 12 הטונים של שנברג, שכתב את האורטוריה ׳סולם יעקב׳.

״מה שחשוב הן התחושות שמתעוררות שם, כל השאר זה דיבורים. אפשר לשכוח את כל מה שאמרתי ולראות את התערוכה כגן זן. נוכחתי בדיעבד שכל מיני עבודות שחשבתי שעשיתי בהן מי יודע מה דברים נשגבים – הן בסופו של דבר פורטרט עצמי״.

העבודות שנוגעות בכוח הפיזי מול השבירות, מהדהדות גם את גילו של אולמן – 84. ״פיזית אני מרגיש את המגבלות, אני לא יודע להגיד אם זה משפיע על העבודה. אבל כן, דברים מתחדדים. בשנים האחרונות מרגיש שכל מה שהתעסקתי בו לאורך השנים – הכל מתחבר לדבר אחד, שהוא גם אינסופי.

״הביטוי לזה הוא אולי עבודה מ־2011, פסל של גרגיר חול אחד. יוהנס קפלר אמר, וגם בזוהר נכתב (בציטוט חופשי), ׳נקודה אחת מכילה את היקום כולו׳. יש לי תחושה מתחזקת שאני עושה לאורך כל השנים עבודה אחת – בצורות שונות ובחומרים שונים״.


מיכה אולמן | בורות נשברים
אוצרת: רווית הררי
הגלריה לאמנות עכשווית, שדרות ויצמן 20, רמת השרון
נעילה: 31.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שרון

    מיכה אולמן בימנו הוא האמן החשוב בארץ. עבודות החול שלו מדהימות ביופיין.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden