כל מה שחשוב ויפה
רותי דה פריס (למעלה) ואורס פישר, מתוך ״רואים ירוק רואים שקוף״. צילומים: אלעד שריג
רותי דה פריס (למעלה) ואורס פישר, מתוך ״רואים ירוק רואים שקוף״. צילומים: אלעד שריג

פוטוסינתזה של רעיונות: ״רואים ירוק רואים שקוף״ בביתן אייל עופר

מה חייב להיות בגינה? יש שיגידו צמחים, עצים, מים, אבל לאיה מירון, אוצרת התערוכה ״רואים ירוק רואים שקוף״, יש תשובה אחרת: בני אדם. ״מי שמגדל צמחים חווה הופעה והסתלקות ברמה יומיומית; קמילה וצמיחה. התערוכה מנסה לייצג את המורכבות הזו״

כשאני שואל את איה מירון מתי היא התחילה לעבוד על התערוכה היפה ומרחיבת הלב ״רואים ירוק רואים שקוף״, מאיפה הגיע הרצון להכניס צמחיה לחלל המוזיאלי של ביתן איל עופר (לשעבר הלנה רובינשטיין), היא מתקשה להניח את האצבע על נקודה אחת בזמן, ומתחילה לספר על אמא שלה, שגדלה באיראן ועלתה לארץ בגיל שבע ב־1950.

״הם היו תשעה ילדים שגרו באיראן בבית יפהפה, שסבב סביב גינה מפוארת, עם מזרקה ועצי פרי, פרחים ושושנים. זה היה מאוד נוכח בהוויה שלהם, וכל מקום שהיא הגיעה אליו, היא הפכה לגן פורח, לא משנה אם זו הייתה דירה בבנין מגורים או בית עם גינה. אז אולי יש בזה משהו מהרצון לחזור למקום שבו גדלת, שנטוע בחוויה האישית שלך. אני לא בטוחה שהם מודעים לזה, כולנו עוסקים בגידול צמחים ואהבת צמחים היא משהו שקיבלנו מאמא שלי ומסבתא שלי״.

שירה זלוור

שירה זלוור

שרון ברויאר (מלפנים), יוסף קריספל

שרון ברויאר (מלפנים), יוסף קריספל

דן גראהם

דן גראהם

יעל אפרתי

יעל אפרתי

מאיראן מירון עוברת לאנגליה בתקופה הוויקטוריאנית של אמצע המאה ה־19, ולשאלה מתי בכלל התחילו לגדל צמחים בעציצים עם אדמה בתוך הבית, לא רק פרחים באגרטל. פה היא מגלה ״סיפור מדהים״ על הבריטים שהביאו צמחיה מהקולוניות, ״אבל מכיוון שהאקלים הבריטי אחר לגמרי וזה עיצבן אותם, הם התחילו לבנות חממות, ׳בתי הקריסטל׳ הגדולים שהציגו את הצמחיה האקזוטית והפכו לעוד מקום שבני האצולה יכולים להתגאות בו״.

המהפכה התעשייתית, שבין השאר הורידה את מחיר הזכוכית, גרמה לכך שגם מעמד הביניים והבורגנות יכלו להרשות לעצמם לבנות חממות קטנות בחצר הבית. ״בהתחלה ליד חלונות, כמו הרחבה של הבית, עד שלאט לאט הם גילו שהם יכולים לוותר על החממה ופשוט לשים צמחים בתוך הבית, ליד החלון. כך, הבית הפך לג׳ונגל, עם צמחייה מטופחת. אמצעי החימום איפשרו אף הם שתילה של צמחים בתוך הבית, להפוך אותו למעין חממה ביתית.

״גידול צמחים הופך לצורך אנושי בסיסי – החיבור בין חוץ לפנים, ועציץ בתוך אדמה בתוך הבית עושה את זה בצורה הכי מובהקת. מה שיפה בגידול צמחים זה שכל אחד יכול לעשות את זה: זה לא כרוך בהשכלה ואפשר לגדל צמחים גם בפחיות שימורים. וזה מרהיב ונפלא״.

מעבר לעובדה שזו תערוכה ספציפית למקום ומרחב מסוים, זו תערוכה על השתנות. כל עבודה היא סוג של שעון חול עם קצב אחר. ומבחינה אידיאולוגית, דווקא בתקופה הנוראית הזו לחשוב על השתנות, זה סוג של נחמה שיכולה לנסוך תקווה

בשלב הזה מירון חוזרת לפה, לתל אביב, להבנה שביתן אייל עופר, הלנה רובינשטיין לשעבר, משתפץ, ״ושהולכים להחזיר את כל הפתחים השקופים שהיו במקור – כל החלונות והדלתות שכוסו עם השנים. מוזיאונים אוהבים לכסות פתחים בקירות כדי לאפשר לתלות יותר עבודות ולשלוט בתאורה. זה מאוד קסם לי, במיוחד כשהבנתי שגן יעקב, שהביתן נטוע בו, חוגג 60 שנה לחניכתו ב־2024״.

והחזרה לפה היא לא רק למקום, אלא גם לעכשיו, לזמן, לתקופה שהתחילה בקורונה וממשיכה במלחמה. ״בקורונה הרגשנו בכל הווייתנו את המושג הזה של פנים וחוץ, מתי מותר לצאת ומתי אסור. זה בא לידי ביטוי בכניסה של המון עציצים לתוך בתים מתוך רצון להפוך את הבית לסוג של חוץ״.

איה מירון. צילום: מור ארקדיר

איה מירון. צילום: מור ארקדיר

״והרגע האחרון שבו התחילה התערוכה הוא המלחמה״. פתיחת התערוכה תוכננה לחורף, אבל טלטלת השבעה באוקטובר הותירה את ביתן איל עופר סגור למשך כמה חודשים, ״כמו כמוסת חיים שנעצרה״. בין העבודות המוצגות יש כאלה שנוצרו לפני 30 שנה, ויש שנוצרו בשנים האחרונות ואף לקראת התערוכה. שלוש מתוכן – הציור של יוסף קריספל, עבודת הקיר של יעל אפרתי ועבודת הסאונד של רוני חג׳ג׳ ואליסה ליודינשין – תוכננו לפני השבעה באוקטובר 2023, אך בוצעו והושלמו לקראת הפתיחה שנדחתה.

״מעבר לעובדה שזו תערוכה ספציפית למקום ומרחב מסוים, וכל דימוי שניבט מבעד לחלון הוא חלק מהתערוכה, זו תערוכה על השתנות. אפשר להתיייחס כמעט לכל עבודה בתערוכה כעבודה תלויית זמן: עבודות וידאו וסאונד, כמובן, עבודות שמבוססות על צמחייה חיה, עבודה שיש בה ממטרה. כל עבודה היא סוג של שעון חול עם קצב אחר. ומבחינה אידיאולוגית, דווקא בתקופה הנוראית הזו לחשוב על השתנות, זה סוג של נחמה שיכולה לנסוך תקווה״.

הנוכחות האנושית

במבט ראשון אפשר לכלול את התערוכה שאצרה מירון ברצף של תערוכות, בארץ ובעולם, שביקשו להכניס בשנים האחרונות את הטבע לחלל המוזיאלי, ועסקו בקשר בין טבע לאמנות, ביניהן Among the Trees בגלריה הייוורד (לונדון, 2020) או Reclaim the Earth בפאלה דה טוקיו (פריז, 2022). אבל מירון מבקשת לחדד את ההבדל בין טבע לגינה; ״בין חווית הנשגב, שיש בה יראה ואפילו חוסר אונים, לבין חוויה הומנית פשוטה, אינטימית, בגינה שנוצרה על ידי בני אדם לבני אדם.

״רוב התערוכות שהזכרת עסקו בהכנסה של טבע למוזיאון, לחלל אמנות, אבל התערוכה שאצרתי היא לא על טבע. היא על גנים וגינות וגידול צמחים בתוך הבית. ההבדל בין גינה לפאר הטבע הגדול הוא הבדל מהותי, וזה נוכחות אנושית.

״כי מה חייב להיות בגינה? בני אדם. יש שיגידו צמחים, עצים, מים. אני אגיד שגינה היא מעשה מלאכותי של בני אדם לבני אדם, בעוד שהטבע הגדול הוא משהו הרבה יותר גדול מזה. כשאנחנו חווים נוף, טבע גדול, אנחנו לא רואים בני אדם, ולכן בתערוכה הייתה חשובה לי הנוכחות האנושית״.

הבדל נוסף אפשר למצוא בכך שהביתן הוא לא חלל מוזיאלי רגיל, ואפשר להכניס אליו עבודות אורגניות שלא היה אפשר להכניס למוזיאון. ״אני מתייחסת לביתן כמו חממה, חלל מבודד, שאפשר להכניס אליו יצירות אמנות אורגניות שזה חומר שעלול להזיק לעבודות אמנות במוזיאונים. גם האור שהכנסנו הוא יוצא דופן, ובמקרה הזה הוא לטובת יצירות האמנות, אחרת לא תהיה פוטוסינתזה. זה לגמרי היפוך של חוץ ופנים של סדרים, ותפיסה אורגנית שמנחה אותי כאוצרת באופן כללי.

״כשאני עובדת על תערוכה קבוצתית אני אף פעם לא חושבת על נושא ואז מתחילה לחפש עבודות. אני משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחריש עמוק בשדה האמנות, ותמיד תמיד תמיד רעיונות לתערוכה צצים מתוך דברים שאני רואה בשטח, ממגע עם אמנים, מקרבה עם אמנים. היצירה היא לא אילוסטרציה לרעיון שלי: מתוך השיחה, אני הולכת לסטודיו, תמיד לבד, לא עם עוד אנשים״. 

כי מה, זה לא בילוי? זו עבודה?

״כן, מה שלא אומר שלא יכולות להיות עבודות חדשות כמובן. בסך הכל משתתפים בתערוכה 18 אמנים, תשע נשים ותשעה גברים; 14 ישראלים וארבעה בינלאומיים; עם חמש עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה״.

מה ביקשת מהאמנים שהכינו עבודות חדשות?

״שאלתי איך מכניסים את החוץ הירוק או את הגן פנימה; איך יוצרים גן בבית; איך משלבים אלמנטים מודרניסטיים אדריכליים עם צמחיה. גן יעקב הוא צמחיה אורבנית, זה גן אורבני, עם הגריד המודרניסטי שנוכח גם בביתן וגם בגן שלתוכו משתלבת צמחייה. אני סבורה שהתפיסות המודרניות שמבקשות ליצור מרחבים ניטראליים לגמרי זה מיתוס. אין דבר כזה. גם המודרניזם, פרנק לויד רייט, היה נטוע בסביבה מסוימת. הקוביה הלבנה היא מיתוס. הרבה מהעבודות מדברות על זה: עץ שחודר הביתה, פריימים ריבועיים, מבנים עם זכוכיות ומראות שאנחנו משתקפים בהם״.

birds

איזו חוויה את רוצה שתהיה בסוף לקהל?

״לכל התערוכות שלי יש נושא שכל אחד יכול להתחבר אליו. הרבה פעמים התערוכות – כמו החיים הוראות שימוש, אמות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית, בתים של אחרים – הן תערוכות שיש בהן גם הבט מהותי על אמנות באותו רגע, וגם משהו שיכול לדבר לכל אחד. זו משימה לא פשוטה למצוא את הדבר הזה.

״הפליא אותי בפתיחה של התערוכה, איך אף אחד לא קרא את הטקסטים על הקירות, הרגשתי שזה עבד. מה שכולם אמרו שזה אויר לנשימה, שהם מרגישים שהם יכולים לנשום פה. ככלל אני חושבת שהאפקט הפיזי של נשימה ויופי ומורכבות רגשית מאוד נוכח בתערוכה. 

״בסוף התפיסה שלי היא שאמנות וחיים זה לא אחד לצד השני. אמנות זה החיים. היא לא לצד החיים, לא משקפת אותם, ולכן גם בהקשר הפוליטי – מי שמגדל צמחים חווה הופעה והסתלקות ברמה יומיומית; קמילה וצמיחה. התערוכה מנסה לייצג את המורכבות של הדבר הזה. התערוכה בהשתנות מתמדת, היא לא משהו קפוא שאתה בא לראות והוא יישאר ככה.

״המלחמה חידדה הכל בצורה עוד יותר חזקה. היא העצימה את החוויה גם ברמה הרגשית וגם ברמה האינטלקטואלית, וגם ביניהן אני לא מפרידה. זה הכל ביחד״.


רואים ירוק רואים שקוף
אוצרת: איה מירון
ביתן איל עופר, שדרות תרס״ט 6, תל אביב
בהשתתפות: עמר אוחנה, יעל אפרתי, שרון ברויאר, דן גראהם, רותי דה פריס, רודריק היטברינק, שירה זלוור, רוני חג׳ג׳ ואליסה ליודינשין, אירית חמו, עמית לוינגר, הילה טוני נבוק, דן סטוקהולם, אורס פישר, יוסף קריספל, ברק רביץ, משה רואס, תכלת רם
נעילה: אוקטובר 2024

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden