כל מה שחשוב ויפה
המחאה להחזרת החטופים, שער בגין בקריה, 5.5. צילום: יובל סער
המחאה להחזרת החטופים, שער בגין בקריה, 5.5. צילום: יובל סער

לחטופים אין יום עצמאות; ״הצעקה צריכה להישמע ברחוב״

למעלה מחצי שנה הן מפגינות מדי ערב למען החזרת החטופות והחטופים; בכל מחיר, בלי משוואות מתמטיות. ״איך נוכל לחגוג כשאנשים שלנו מופקרים?״

כשהגעתי בפעם הראשונה לרחוב קפלן לתמוך במשפחות החטופים, כעשרה ימים לאחר ה־7.10, האמנית גליה חי כבר הייתה שם; היה מעודד לפגוש שם פנים מוכרות. יום לאחר מכן פגשתי שם גם את האמן תומר ספיר ואת המאיירת אילנה זפרן. שבעה חודשים לאחר מכן (אני מסרב להשלים עם המציאות הזו), המחאה נמשכת, מדי ערב, בשער בגין של הקריה בתל אביב.

אני משתדל להגיע בכל יום, אבל לא מצליח. לפעמים מחמיץ ערב אחד, לפעמים יותר. סיבות לא להגיע לא חסר – עבודה, חו״ל, משפחה, התחייבויות קודמות, החיים עצמם – ותמיד הן מלוות בנקיפות מצפון. אבל לא משנה מתי אגיע, אני יודע שאפגוש שם את גליה, תומר ואילנה, כמו גם את מנהלת גלריה שלוש אביגיל טלמור והאמניות דנה יואלי והילה לביב; המצפון הפועם של עולם האמנות.

אלה לא הפגנות ״נחמדות״, קשה למצוא בהן נחמה. ובכל זאת, ההתמדה שלהן, וההתייצבות לצד משפחות החטופים והחטופות, מעוררת הערכה. ביקשתי מהשישה שיספרו, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, על התחושות, הדרך, המוטיבציה, היומיום, הקשר עם המשפחות מצד אחד, ועם עולם האמנות שבו הן פועלות מצד שני.

קול אחד צלול, ברור ועיקשר חוזר בדברים של כולן: למרבה הצער, עוד לא מאוחר להצטרף אל המשפחות. צאו לרחובות.


גליה חי

כבר בשבוע הראשון לאסון יצאתי מהבית לעמוד עם עוד מעטות ברחבת הבימה בהפגנה למען השבת החטופים. בשבת 14.10 התיישב אביחי ברודץ׳ ברחוב קפלן, ואני עם רבות ורבים הגענו לתמוך בו. בצהריים כתבתי ללהב הלוי שאני חייבת שלטים. השלטים היו מוכנים למחרת ועמדתי ברחוב קפלן מנסה לחלק אותם לכל מי שירצה. הבנתי שלא אוכל להרפות מהרגע שהחל מבצע קרקעי שהממשלה ורוב העם חשבו שהוא בעדיפות עליונה, ונושא החטופים הפך למשני.

ליוויתי עם חברתי נוקי בר גיורא את הסבים שמואל ברודץ׳ ומשה לוטם בכל פעילותם למען השבת משפחתם מהשבי. הפעילות הפכה למחויבות יום־יומית, וכשהמשפחה חזרה הרגשתי שאני חלק ממאבק שהצליח, אבל מהר מאוד התברר שהדרך עוד ארוכה.

ליווינו לתקופה קצרה עם שמואל ברודץ׳ ושותפים את משפחתו של החייל החטוף רון שרמן; סיפור נוראי ובלתי נתפש של הפקרה וסבל בל יתואר. ואז עברנו לשער בגין, שם אנו מפגינות יום יום עם יפעת קלדרון, בת דודתו של עופר קלדרון, שילדיו סהר וארז שבו מהשבי, אבל הוא יחד עם עוד 131 חטופים, עדיין מופקר על ידי המדינה.

איכשהו המאבק הפך למאוד אישי, למרות שהעוול הנוראי הזה מכוון נגד כל אחת אחד מאתנו האזרחים. משפחות ואנשים שאיתם אני מפגינה חדרו לי עמוק מתחת לעור, הם חלק ממני.

גליה חי. צילום: נבט כהנא

גליה חי. צילום: נבט כהנא

איכשהו המאבק הפך למאוד אישי, למרות שהעוול הנוראי הזה מכוון נגד כל אחת אחד מאתנו האזרחים. משפחות ואנשים שאיתם אני מפגינה חדרו לי עמוק מתחת לעור, הם חלק ממני.

למרות ההעדפה הברורה שלי להיות לבד בסטודיו, מצוקה, הפקרה וסבל של אחרים גורמים לי לפעול, עם העדפה ברורה לפעולה עם עוד שותפים ובעיקר שותפות – כי במאבק הפעם באופן מובהק יש יותר נשים. אולי כי מדובר בנושא הומניטרי ואנטי מיליטריסטי.

תמיד חשבתי שכאדם, כאמנית וכמעצבת, יש לי אחריות כלפי החברה. אולי אני חשופה יותר, אולי אין לי מספיק שכבות הגנה כך שסבל ומצוקה מפעילים אותי ומעולם לא היססתי לעשות את המעשה הנכון.

כאמנית הראייה שלי מאוד מחודדת: אני רואה יופי ומשתדלת לא להסיר ממנו את המבט, ובאותה מידה אני רואה ומרגישה כיעור, סבל וכאב. אני לא חוששת להתקרב אליהם, להתחכך בהם. הם פוגעים בי ומרעילים אותי, במידה שאני חשה שאני חייבת להילחם בהם, בכל מאודי. 


דנה יואלי

ה־7.10 הימם אותי, העולם שלנו נשבר, ודרך הפריזמה החדשה הזו אנחנו חיים עכשיו. זה כבר לא אותו העולם. אני אמנית, אני לא פרשנית צבאית או מדינאית, וכמו כולם אין לי מושג מה עוזר ומה לא. הבחירה המתבקשת היא באקטיביזם ובסולידריות, ובחוסר הסכמה לנרמל את האנומליה הלא נתפסת הזו.

איכשהו אנשים לא מסוגלים לעמוד עם המשפחות. אולי לפגוש אותן זה להתעמת עם האסון הנורא ביותר שיכול לקרות, והקירבה לכאב הזה יכולה לרסק. אני מבינה את זה. אבל בימים הטובים שלי אני יודעת שיום אחד החטופים יחזרו ואני אעמוד בתור לקולנוע מאחורי מישהי שיצאה מהגהינום ואני אוכל להסתכל לה בעיניים, אני אדע שלא ויתרתי עליה.

מזה כמה חודשים שאני עומדת כמעט בכל ערב עם משפחות צנגאוקר וקלדרון בשער בגין, מתוך תפיסה שרק אקטיביזם ומחאה יביאו את הלחץ הציבורי לעסקה. לצערי אנשים, גם כאלה שבמחאה על הדמוקרטיה היו מאוד פעילים, כנראה כאובים מידי בשביל להגיע ולהסתכל למשפחות האלה בעיניים, ואנחנו שעומדים שם בכל יום, מעטים מדי. אבל אני הבנתי שאם האסון הזה היה קורה לי, הדבר שהיה הכי חשוב לי הוא להביט לצדדים ולראות שם בני אדם.

דנה יואלי. צילום: תומר ספיר

דנה יואלי. צילום: תומר ספיר

איך נוכל לחגוג כשאנשים שלנו מופקרים עוד ועוד לסבל והתעללות? ערבות הדדית זו מהות הישראליות ואין דבר ראוי יותר מאשר להחזיר את האנשים שלנו: הם אנחנו, ואין להם מחיר. מי נהיה אם נפקיר אותם?

אמנים רגילים לפעול מתוך אינטואיציה ומחשבה עצמאית, ואני מאמינה שאי צדק מכאיב לנו באופן מיוחד, פשוט מכיוון שהעבודה שלנו היא התעסקות מתמדת בחומרי החיים, אלה הקשים וגם אלה הטובים. ומול חוסר צדק אנחנו לא נעמוד מנגד.

כשראיתי את מרב סבירסקי נאלצת להיפרד מאחיה איתי באסון הנורא שהומט על משפחתה, וראיתי איך למרות שהיא עשתה הכל ויותר מזה כדי להביא אותו חי, הוא נרצח בשבי, לא הבנתי איך ממשיכים. והנה מרב קמה בכל יום ועושה עוד, עוד ועוד בשביל להחזיר את מי שאפשר. אם היא ממשיכה, מי אני שאוותר?

איך נוכל לחגוג כשאנשים שלנו מופקרים עוד ועוד לסבל והתעללות? ערבות הדדית זו מהות הישראליות ואין דבר ראוי יותר מאשר להחזיר את האנשים שלנו: הילדות שלנו, האחיות שלנו, הבנים שלנו, הסבים שלנו, אנשים כמוני שנחטפו ממסיבה, מהמיטות, בכפכפים. הם אנחנו, ואין להם מחיר. מי נהיה אם נפקיר אותם?


תומר ספיר

כמו לכולנו, אירועי 7.10 טלטלו את עולמי ולחצו לי על כל הטריגרים. ספציפית נושא החטופות והחטופים הפך לי את הקרביים מהרגע הראשון ומאז הוא לא עוזב אותי לרגע, לא ביום ולא בלילה. כבר מהימים הראשונים היה לי מובן מאליו שמה שחייב לעמוד בראש סדר היום של המקום הזה הוא השבתם בדחיפות.

מלבד פעילות ברשתות החברתיות, לא הרגשתי נוח לצאת ולמחות ברחובות לפני שמשפחות החטופים עושות את הצעד הראשון. המצב היה כל כך עדין ומורכב וחששתי לנקוט בצעדים שעשויים לפגוע בהשבת החטופים ובמשפחות שקרה להן הנורא מכל. היה לי ברור שברגע שבני משפחות של חטופים יצאו למחות, אעמוד לצדם מיד.

באותם ימים חשתי כאב מפרק וחוסר אונים לגבי היכולת להשפיע על המציאות, כי מה כבר אזרח פשוט כמוני יכול לעשות בנוגע לסוגיית שחרורם של כ־250 אנשים שנחטפו בברוטליות על ידי ארגון טרור לעזה. מדובר באירוע אסוני שגדול על כולנו.

תומר ספיר. צילום: רונן צרף

תומר ספיר. צילום: רונן צרף

עם הזמן כיכר החטופים הפכה למוקד משמעותי למשפחות ומבחינה ציבורית. למרות חשיבות הכיכר, לתחושתי היה נחוץ מהלך הרבה יותר תקיף ואקטיביסטי מעצרות של שירים ודמעות

ב־14.10 התיישב אביחי ברודץ׳ בקפלן מול הקריה. הוא התיישב שם עם שלט מצמית, ״המשפחה שלי בעזה״, והצהיר שלא יזוז משם עד שיוחזרו שלושת ילדיו ואשתו שנחטפו. בתוך כל הכאב והקושי התפקודי, הרגשתי שהדבר היחידי שאני מסוגל לעשות זה לקחת את הגוף שלי ולהציב אותו שם עם שלט במרחב הציבורי.

מיד יצאתי לשם ומאותו יום עמדתי שם כל יום במשך מספר שבועות, יחד עם המשפחות ואזרחים בודדים עם שלטים בדרישה לשחרורם המיידי. להפתעתי ההמונים לא נהרו לנקודה בקפלן. עם הזמן הנקודה שם דעכה וכיכר החטופים הפכה למוקד משמעותי למשפחות ומבחינה ציבורית. למרות חשיבות הכיכר, לתחושתי היה נחוץ מהלך הרבה יותר תקיף ואקטיביסטי מעצרות של שירים ודמעות.

ואז נעמדה הדס קלדרון מול שער בגין בקריה בדרישה אסרטיבית לשחרור עופר וילדיה סהר וארז. הילדים שוחררו ועופר עדיין חטוף. במשך כל החודשים מאז יפעת קלדרון, בת דודו, מגיעה בנחישות כל יום לשער בגין בקריה. אליה הצטרפה עינב צנגאוקר אמו של מתן צנגאוקר ומשפחות נוספות.

בהתחלה עמדנו יחד עם יפעת פעילים בודדים ובזמן האחרון ההקף גדל והתפתח לעצרות רבות משתתפים במוצ״שים. אנחנו מפגינים בבגין מדי יום בשעות 18:30-20:30 ובשבילי זה המקום היחיד שבו אני מרגיש שיש לי איזושהי השפעה על הלך הרוח הציבורי.


אביגיל טלמור

גלריה, בגין, בית, גלריה בגין, בית…
גלריה.
תערוכה עולה, תערוכה יורדת וספירת הימים נמשכת. המבקרים בגלריה מתחלקים לשניים: אלה שמאמינים שאמנות היא התרופה לנפש שבורה ואלה שמחפשים בה את השבעה באוקטובר כי אחרת איזו עוד סיבה יש להציג משהו. באחת התערוכות עמדתי מול קיר לבן שנמתח בין שתי עבודות יפיפיות והרגשתי איך הריק מכה בי.

גלריה, בגין, בית. גלריה בגין, בית, גלריה…
בגין.
העמידה בבגין לא סקסית כמו מוצ׳׳ש בקפלן, היא מרגישה לי בודדה ואישית. יום־יום אני יוצאת למאבק נגד חוסר האונים, נגד השכחה, נגד החזרה לשגרה ולמען אנשים שמעולם לא הכרתי ולעולם לא אכיר. ספירת הימים הפכה קשה במיוחד, היא מתארכת ומתארכת ומלי צועקת במגפון מתוך הלב המדמם שלה.
אין כאן תחושה ששינוי עומד להגיע רק ניסיון למזער נזקים. קומץ האנשים העקשנים והמסורים שעומדים יום יום לצד המשפחות גורם לי להאמין שתמיד יהיו מי שיזעקו את זעקתם של אלו שאינם יכולים להשמיע קול, וכזאת גם אני רוצה להיות.

אביגיל טלמור. צילום: דנה יואלי

אביגיל טלמור. צילום: דנה יואלי

קומץ האנשים העקשנים והמסורים שעומדים יום יום לצד המשפחות גורם לי להאמין שתמיד יהיו מי שיזעקו את זעקתם של אלו שאינם יכולים להשמיע קול, וכזאת גם אני רוצה להיות

גלריה, בגין, בית. גלריה, בית…
בית.
בימים שאין בגין, יש נקיפות מצפון, אוהו כמה נקיפות מצפון. כל פעולה מלווה ב־׳׳היום זה הם, מחר זה אתם׳׳. הסיסמאות מהדהדות בראש ואין להן לאן לצאת אז הן ממשיכות ומלוות כל פעולה.
אני שורפת את הפתיתים ׳׳עכשיו!׳׳, ממלאת את הרגעים הריקים בחדשות הרעות ׳׳עכשיו!׳׳, קוראת פחות מידי וגוללת הרבה מידי ׳׳עכשיו!׳׳ מסרבת לדרינק ׳׳עכשיו!״ וכשחברים שואלים לאן נעלמת, אני מציעה – בואו לבגין, מתי שתוכלו, אפילו השלטים יחכו לכם. התשובה אותה תשובה: זה קשה מידי אבל באמת כל הכבוד, כי מסתבר שבשביל כבוד צריך לעמוד.
בבגין.


אילנה זפרן

יומיים או שלושה אחרי ה־7 באוקטובר, תחילת האסון, יצאתי להפגין לראשונה ומאז אני מפגינה ככל יכולתי. בתמימותי חשבתי שזה יהיה עניין של כמה ימים והנה חלפה יותר מחצי שנה והתגלגלתי עם ההפגנות מקפלן וכיכר הבימה, לכיכר החטופים ולשער בגין.

בשל אילוצי דדליינים ועבודה, אני לא יכולה להגיע כל יום להפגנה (כן! יש הפגנה כל יום!) ואני מתייסרת על כל יום שבו אני לא מצליחה להגיע. בשבילי הסיבה לצאת להפגין היא לעשות את הדבר הנכון, האנושי והמוסרי, לתמוך במשפחות, לדעת שניסיתי גם אם ניכשל.

יכול להיות שההתבוננות, שאני נמצאת בה תמיד כיוצרת, גורמת לי לראות את המציאות בעיניים יותר פקוחות לרווחה ומונעת ממני לשבת מנגד. כבר הרבה שנים חלק לא קטן מהיצירה שלי מוקדש למחאה ולביקורת ולקידום ערכים כמו סובלנות, חמלה ושלום. במציאות האיומה והמטורפת שנוצרה זה לא מספיק: הצעקה צריכה להישמע הלכה למעשה ברחוב.

אילנה זפרן. צילום: מ״ל

אילנה זפרן. צילום: מ״ל

חלק לא קטן מהיצירה שלי מוקדש למחאה ולביקורת ולקידום ערכים כמו סובלנות, חמלה ושלום. במציאות האיומה והמטורפת שנוצרה זה לא מספיק: הצעקה צריכה להישמע הלכה למעשה ברחוב

במקביל ליציאה לרחוב אני מפרסמת באופן יומיומי ברשתות איורים שחורים־צהובים. בהתחלה זו היתה הדרך שלי לבטא את רגשותי, אבל די מהר, כשראיתי את החזרה המהירה לשגרה, האיורים הפכו להיות דרך להשאיר את נושא החטופים על סדר היום ונסיון קצת נואש לעכב את נרמול הזוועה.

את פירסומם מלווה תקווה שהם ייגעו באנשים ויגרמו לאחד או שתיים לצאת לרחובות ולהצטרף אלינו. אני מגיעה להפגנות עם שלט שעליו איורים מתוך הסדרה, קצת משתגעת משוויון הנפש של האנשים בדרך, אבל מקווה שהאיורים נוגעים גם בהם. 

ההפגנות מייאשות ומעודדות. זה להיות בתוך הצעקה והזעזוע כל הזמן, אבל זה מחזק לצעוק ביחד ולראות אנשים טובים עוטפים את משפחות החטופים. לצערי, עוד לא מאוחר להצטרף אלינו.


הילה לביב

מתוך האימה שהיא המציאות שלנו, ידעתי שאין לי תשובות לכל השאלות שמתחילות ב־״למה״. האימה הציבה אותי מול חוסר הידיעה. מאחורי ה־״למה״ מחכה לי רק סחרחורת של צדקנות, שנאה, נקמה, נרקיסיזם מוסרי, ועוד כל טוב בינארי.

אני בת 49, חיה בזוגיות בתל אביב עם שני ילדים וכלבה, אמנית רב־תחומית, ללא כישורים צבאיים, ללא כישורים טיפוליים. בהתחלה הכנתי אוכל, מיינתי בגדים, גייסתי כסף, מה שהיה צריך. כדי לא להשתגע, בכל רגע, חשבתי איך אני יכולה לעזור באופן אקטיבי.

את המחאה של שער בגין מובילות יפעת קלדרון, בת דודתו של עופר קלדרון ועינב צנגאוקר, אימו של מתן צנגאוקר, שניהם חטופים בעזה. לעמוד שם כל יום איתן בין 18:30 ל־20:30 זו קודם כל פעולה של סולידריות. המשפחות באמת מופקרות. המילה הזו כבר דהתה מרוב שהיא נאמרת. זה לא יתכן שהן יעמדו שם לבד. אז אני מגיעה.

הילה לביב. צילום: תומר ספיר

הילה לביב. צילום: תומר ספיר

אם ויתרנו על החטופות.ים אבדנו. חייבת להיות לנו בהירות, כמו במצוות פדיון שבויים, קודם כל מצילות אותם, בכל מחיר. בלי משוואות מתמטיות של מחירים

המחאה שלנו איתן מסרבת לנורמליזציה של המצב. יש כוחות שמובילים אנשים ציניים, בממשלה ובתקשורת, שדוחקים בנו להתרגל, להדחיק, להמשיך כרגיל. גרוע מזה, יש להם מכונת רעל, שעובדת במרץ ומפעילה טרור פסיכולוגי על משפחות החטופות.ים. אם ויתרנו על החטופות.ים אבדנו. חייבת להיות לנו בהירות, כמו במצוות פדיון שבויים, קודם כל מצילות אותם, בכל מחיר. בלי משוואות מתמטיות של מחירים.

סבתי האהובה נוני ורבורג־שלמון ורוחות הרפאים של הנשים שנמצאות מאחוריה ומצדדיה, לימדו אותי על אקטיביזם. אחותה של סבתי, אווה ורבורג־אונגר הצילה מאות ילדים וילדות בתקופת השואה. היא תמיד אמרה שהיא לא עשתה שום דבר מיוחד וזכרה כמה ילדים לא הצליחה להציל.

שמתי לב שכל הגיבורות והגיבורים החדשים של ה־7.10 מדברים כמוה. באקטיביזם יש רגע גדול ולפעמים קטן שאת יכולה לעשות משהו לא אנוכי. זה לפעמים מפחיד, ולפעמים לא נוח ואת יכולה למצוא מיליון תירוצים למה את לא זו שאמורה לעשות את זה עכשיו, ולמה את לא יכולה בעצם, אבל את משתיקה את הקולות ועושה מה שצריך לעשות.

אנחנו עדיין בהישרדות, מנסים לעצור את ההידרדרות. עדיין לא התחיל ריפוי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden