כל מה שחשוב ויפה
טארוט. צילומים: פורום פילם
טארוט. צילומים: פורום פילם

ליד ההגדרה ל״סרט אימה גנרי״ במילון צריך להיות פוסטר של הסרט הזה

הסרט החדש ״טארוט״ שמגולל את סיפורם של חבורת סטודנטים שמתים בנסיבות מסתוריות הוא ניסיון כושל לעסוק בשאלות מהותיות של גורל. התקווה היחידה שלנו היא שמדובר באקורד הסיום לעונת המלפפונים הקולנועית שאנחנו חווים כרגע

פעם בשנה הכוכבים בשמיים מסתדרים להם בצורה עקומה ועולה לאקרנים סרט אימה דלוח ומשמים, רק כדי לתפוס מקום בלוח ההקרנות. לא ברור מה חושבים לעצמם היוצרים כשהם יוצאים לדרך עם הפיץ׳ הראשוני לאולפנים, מרחיבים את התסריט ומטריחים מאות אנשי צוות, צלמים, מאפרים ונערי מים על הסט, כשהתוצאה הסופית היא כמו עלה נידף ברוח, או במקרה של ״טארוט״ – סרט האימה החדש – מיותרת וסתמית.

הסרט, שמבוסס על רומן בשם ״הורוסקופ״ שכתב ניקולס אדמס ב־1992, מציג חבורה של שישה סטודנטים וסטודנטיות בקולג׳, שהליהוק של כל אחד מהם נועד לסמן וי בצ׳קליסט הפוליטיקלי קורקט שמחולק במסדרונו של כל אולפן הוליוודי. חוץ מג׳ייקוב בטלון, המוכר בעיקר (ואולי רק) מתפקידו כנד החביב בסרטי ספיידרמן של טום הולנד, אין כאן שמות בולטים.

עלילת הסרט מתחילה כשהחבורה הגנרית הזו חוגגת את יום הולדתה של אחת מחברותיה בבית גדול סטייל Airbnb באמצע שומקום. ברגע של שעמום הם מתחילים לחטט בחפצים ומוצאים קופסה מסתורית שמכילה בתוכה קלפי טארוט קריפיים. הבלונדינית שבחבורה שהיא אסטרולוגית חובבת, מתחילה לקרוא לכל אחד מחבריה בקלפים.

יממה לאחר מכן, כשהם חוזרים שמחים וטובי לבב אל מעונות הסטודנטים, הם מתחילים למות בזה אחר זה בתאונות שונות ומשונות שמזכירות את הנבואה ההורסוקופית שקיבלו באותו הערב. אה, וכרגיל יש כאן קללה עתיקת יומין שרובצת על החפיסה, שרק שבירתה תמנע את ההרג.

כל הרציחות, התאונות או איך שלא תקראו למה שקורה שם – מתרחשות מחוץ למסך. כלומר, אם היה איזשהו סיכוי לסרט שהוא אמנם מטופש במהות שלו אבל לפחות מספק את הפלז׳ר שבצפייה בדברים מחרידים – גם זה לא קיים

אם הייתה הגדרה ל״מהו סרט אימה גנרי, צפוי ומיותר״ באיזשהו מילון, הפוסטר של ״טארוט״ היה יכול להתנוסס מתחתיה בגאווה. הסרט פועל לפי כל שטנץ שתוכלו לדמיין וכל סצנה בו צפויה, עוד לפני שנכנסים לאולם. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא מומלץ לצפייה מגיל 14, כך שכל הרציחות, התאונות או איך שלא תקראו למה שקורה שם – מתרחשות מחוץ למסך. כלומר, אם היה איזשהו סיכוי לסרט שהוא אמנם מטופש במהות שלו אבל לפחות מספק את הפלז׳ר שבצפייה בדברים מחרידים – גם זה לא קיים.

זה גורם לתהות – מה הטעם ביצירת סרט כזה? הרי הכשלון ידוע מראש, לא? ואם לא, אז יש פה בעיה הרבה יותר עמוקה. אם הוא נועד לתת קיק סטארט לקריירה של זב חוטם שזה עתה סיים את לימודי הקולנוע שלו, לא בטוח שזה משהו שרצוי להכניס לפורטפוליו.

כשאין דברים מחרידים להראות (נזכיר, אנחנו בסרט אימה ולכן זה מאוד נורמטיבי לדבר על זה), היוצרים משתמשים בטכניקת ההפחדה הכי זולה היום בשוק. כן, ניחשתם נכון: הג׳אמפ סקיירז. די, לא סיימנו עם זה לפני עשור?! זאת אומרת, זה בסדר לשבץ אחת, שתיים ואפילו שלושה כאלו במהלך סרט, אבל לא ייתכן שכולו יתבסס על השטות הזו. זה מבהיל מן הסתם, אבל הטכניקה הזו כבר מזמן איבדה את האפקטיביות שלה להפחדה המונית.

birds

בין כל המיתות וההרג, יש גם ניסיון כושל לשחק עם הרעיון של גורל קבוע מראש והאם אפשר לרמות או לשנות את מה שהקלפים של החיים סידרו לנו. אל תצפו להגיגים פילוסופיים עמוקים (יש סרטי אימה אחרים שעושים את זה נפלא) ולדיאלוגים שיורדים לתוככי השאלה הנצחית הזו. ניסיון החיבור של אימה זולה עם עלילה דלילה לנושא שאפשר לדון בו לנצח נצחים – קורס לתוך עצמו ומאבד אחיזה ככל שהסרט נע קדימה.

בתכלס׳, ״טארוט״ הוא לא סרט. הוא פשוט הסנונית הראשונה שמבשרת את בוא האביב ואת סיומה ההולך ומתקרב של עונת המלפפונים הקולנועית. אחרי שקיבלנו יותר סרטים פושרים ובינוניים ופחות סרטי איכות במהלך החודשיים האחרונים, הגיע הזמן להרים את הראש ולצפות לכל טוב ושפע סינמטי שיבוא עלינו לטובה.


טארוט
בימוי: ספנסר כהן, אנה הלברג
92 דקות; ארצות הברית, 2024
כוכב 1

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden